תחיית המתים של ה"גרייטפול דד"

ביום ראשון, לאחר הפסקה של חמש שנים, יצאו חברי "גרייטפול דד" הנותרים לחרוש מחדש את האיצטדיונים בארצות הברית, מציתים גל חדש של התרפקות על תרבות הנגד של שנות ה- 60

לא יותר משלוש דקות לתוך השיחה הראשונה שלי עם אורי לוטן המנוח, היה ברור לשנינו שנהפוך לחברים, לאו דווקא מהסיבות הרגילות שגורמות לאנשים לרצות לבלות זמן זה עם זה. 45 דקות לפני שירדתי משמירה והרהבתי עוז להתקשר לאולפן "ציפורי לילה" ולבקש לדבר עם השדרן, שאז עוד לא ידעתי עליו כלום, לאחר שהסקאלה של הטרנזיסטור שהברחתי אתי איכשהו עצרה על צלילים זרים ומוכרים. השנה היתה 1993, הייתי חמוש, עטוי באפוד כבד, ועמדתי בכניסה למוצב שהפלוגה שלי החזיקה על ציר פילדלפי. אבל כשהצלילים המתקתקים של "Dear Prudence" בקעו לאוויר הדחוס של רפיח, החשיכה והשמירה והפחד נמסו במהירות ואור יקרות זרח מתוך הרמקול היחיד של הטרנזיסטור.

» הסרט העלילתי הראשון על ג'רי גרסיה

לשמוע שוב את הקלטת האולפן של השיר מתוך האלבום הלבן של הביטלס זה טוב ויפה, אבל כבר מהשנייה הראשונה היה לי ברור שלא ג'ורג' האריסון ולא ג'ון לנון מנגנים בביצוע ששמעתי. הרגש, הדמיון, הדיוק והווירטואוזיות של הגיטרה לא הותירו ספק: רק ג'רי גרסיה מה"גרייטפול דד" יודע לנגן כך.

בתור מישהו שראה בפעם הראשונה בהופעה את ה"גרייטפול דד" בקיץ שלפני הגיוס, עבר בה חוויה כמעט חוץ גופית ולאחר מכן מצא עצמו בעולם שבו איש לא מבין את גודל החוויה או (אם נודה על האמת) מסוגל בכלל ליהנות מהצלילים שהלהקה הפיקה, הרגשתי די בודד.

לוטן לא היה זר לתחושות הללו; למעשה, הוא היה מעריץ שרוף בהרבה ממני - "דד הד" אמיתי, כפי שכונו מעריצי הלהקה השרופים באמת. בדירתו הקטנה והדחוסה ברחוב יוסף אליהו בתל אביב היה קיר שלם מכוסה בקלטות פיראטיות של הופעות חיות, הוא ראה את הלהקה בהופעה יותר מ-100 פעם ("רק שלוש פעמים מתוכן לא הייתי על אסיד"), והוא היה מסוגל להתווכח שעות על ניואנסים בביצועים ל"צ'יינה דול" או ל"ג'ק סטרו".

מכיוון שידעתי שאני צריך להרשים אותו כדי שיסכים להשאיל לי כמה הופעות לצורך העתקה, שלפתי מיד את התותחים הכבדים וסיפרתי שיש לי הקלטה של ההופעה שראיתי באיצטדיון סאליוון במסצ'וסטס בקיץ 1990. היתה שתיקה קלה בצדו השני של הקו. "אתה מתכוון לזה שיש לך את ההופעה שנפתחת ב'שייקדאון סטריט' של 14 דקות? מתי אנחנו נפגשים?" סיכם לוטן.

ה"דד" בהופעה ביום ראשון. ההקלטה כבר עלתה באתר הרשמי

פחות משנתיים לאחר אותה שיחה הספקתי להשתחרר מהצבא, לשדרג את מערכת היחסים עם לוטן ולהוציא אותה (מדי פעם) מדיונים ארכניים על הופעות מסוימות, להספיק לראות את ה"דד" בהופעה עוד חמש פעמים (מתוכם ארבעה לילות ברצף בבוסטון גרדן) ואז להתאבל על גרסייה שמת במכון גמילה בקליפורניה ב-8 באוגוסט 1995, עדיין בעיצומו של מסע ההופעות הארוך ביותר שידע עולם הרוק מעודו. כולנו הבנו שהחגיגה נגמרה.

שבוע לאחר מותו של גרסייה בן ה-53 הודיעו אסירי התודה שנשארו בחיים, כי לעולם לא ישתמשו שוב בשם "גרייטפול דד". האיש פשוט היה הלהקה עצמה. ואולם, כשהבינו השורדים שהם לא מסוגלים להפסיק לנגן יחד, ושיותר מדי אנשים לא מוכנים שהמסיבה תיפסק, הם התאחדו שוב לכמה סיבובי הופעות: פעם תחת השם "The Other Ones" ולאחר מכן תחת השם "The Dead". ביום ראשון השבוע, לאחר הפסקה של חמש שנים, הם יצאו שוב למסע של 19 הופעות בארצות הברית כשהם מציתים גל התרפקות מחודש לתרבות הנגד של שנות ה-60.

"גרייטפול דד", ממציאת הרוק הפסיכדלי של מפרץ סן פרנסיסקו והמובילה שלו במשך עשרות שנים, היא תופעה ייחודית ברוק. היא הוקמה ב-1965 על ידי הגיטריסט המוביל המחונן גרסייה, גיטריסט הקצב הצעיר בוב ויר, הבסיסט בעל ההשכלה הקלאסית פיל לש, המתופף ביל קרויצמן והקלידן רון (פיגפן) מקרנן. הקבוצה הזאת נודעה בהופעות החיות הארוכות, שבהן יצרה שילוב קסום של ריתם אנד בלוז חשמלי ושל מרכיבי פולק, קאנטרי ומוסיקה ניסיונית ואלקטרונית.

למרות הצלחה אמנותית וכלכלית יוצאת דופן - לא היתה הופעה של הלהקה, למשל, שכל הכרטיסים לה לא נמכרו דקות ספורות לאחר שהוצעו למכירה - "גרייטפול דד" נשארה תמיד להקת מחתרת, שלא משחקת על פי החוקים המקובלים ברוקנרול הממוסד. היא היתה מהלהקות הראשונות שהקימו חברת תקליטים משלהן כדי לא להיכנע לתכתיבים של אנשי עסקים, עודדה הקלטה פיראטית של הופעותיה לרווחת המעריצים, וסירבה להפיק לעצמה וידיאו-קליפים. למרות זאת הצליחו כמה משיריה, מעשה שטן, להסתנן למצעדי הלהיטים.

במשך 30 שנות פעילותה, להוציא חופשה ארוכה ב-1975 לצורך הקלטת האלבום "Blues For Allah", הקפידו חברי הלהקה להופיע כ-120 פעמים בשנה.

האזנה לאלבומי אולפן של הלהקה (ויש עשרות כאלה) אינה יכולה לייצג את המורשת המוסיקלית שלה, שבאה לידי ביטוי באלתורים הארוכים שבהופעות. ה"דד הדס" - קבוצה לא הומוגנית שהורכבה מהיפים זקנים, סטודנטים עשירים, אינטלקטואלים אקסצנטריים, יהודים חרדים, בוגרי מלחמת וייטנאם, ובעצם כל מי שחיבבו חופש, סמי הזיה ומוסיקה טובה - עקבו אחר החבורה מהופעה להופעה במשך שנים כדי לשמוע ערב אחר ערב אותם שירים מוכרים, המבוצעים בכל פעם בצורה שונה מעט. ההתמכרות לשינויים, לניואנסים, היתה הכוח המניע של הלהקה ושל הקהל.

"אנחנו לא רוצים לרמוס את השירים הישנים אלא להעלות אותם לרמה גבוהה יותר", אמר בשבוע שעבר המתופף מיקי הארט לעיתון "יו אס איי טודיי". "אנחנו בשום פנים לא רוצים להיות רק להקת נוסטלגיה".

קל לומר, אבל יותר קשה לבצע. סכסוכים כספיים בין חברי הלהקה מנעו מליגיונות המעריצים ליהנות מהופעות משותפות של שרידי ההרכב המקורי ולהסתפק בגיחות להופעות הסולו של בוב ויר או של פיל לש. השנה, אם משום שהצליחו לגשר על הפערים או מכיוון שעם הגיל באה הכרה בתפקידם בתרבות האמריקאית ויחד עמה האחריות הנלווה למעמד, החליטו החברים הוותיקים לחזור לדרכים.

מי ייכנס לנעליו של גרסייה?

אחרי שההחלטה נפלה, נאלצו לש, ויר, הארט וקרויצמן להתמודד עם השאלה הגדולה מכולן: מי יהיה זה שעליו יוטל נטל הכניסה לנעליו הגדולות של גרסייה? האחרון שלוהק למשבצת ב-2004 היה גיטריסט הג'ז המעולה ג'ימי הרינג, אבל אף שהוא הפליא לפרוט, משהו בצליל שאצבעותיו הפיקו היה נקי ומחושב מדי. כעת, לאחר סבב חיפושים אינטנסיווי, נבחר לתפקיד הגיטריסט וורן היינס. במושב הקלידן יישב (שוב) ג'ף צ'ימנטי.

ואיך זה בדיוק נשמע? לפני היציאה לדרכים ניסו חברי הלהקה להרגיע: "כשאני על הבמה אני ממש שומע את ג'רי מדבר אלי לתוך האוזן ואומר לי דברים כמו ‘לך לפה עם המוסיקה, אל תיכנס לשם'. אני ממש שומע את ההרמוניות שלו", אמר צ'ימנטי.

נכון לירידת הגיליון לדפוס, עדיין לא הקשבתי להקלטת ההופעה מיום ראשון, שכבר הועלתה באתר הרשמי של ה"גרייטפול דד". עם זאת, די ברור לי שכשאחבוש את האוזניות בשבוע הבא ואקשיב להופעות האיחוד בפעם הראשונה, ילווה אותי קול עמוק ומוכר שילחש באוזני את הביקורת שלו ויתעניין אם יש לי במקרה הקלטות חדשות. כמו אז.

» הסרט העלילתי הראשון על ג'רי גרסיה

תגיות

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>