נערת שוליים

שכונת שפירא תמיד היתה נוכחת-נפקדת בתל אביב-יפו. מפגשים בין תושבים ותיקים למתנדבים צעירים ונבירה יסודית בארכיונים, הולידו ספר חדש שאולי יתקן את העוול ההיסטורי

רחוב חסדאי קרשקש בשכונת שפירא בתל אביב מדגים את הרישול, במקרה הטוב, וההזנחה, במקרה הרע, שבהם נוהגת תל אביב כלפי שכונותיה הדרומיות. בספר "לא ביפו ולא בתל אביב: סיפורים, עדויות ותעודות משכונת שפירא" (הוצאת בבל), שראה אור באחרונה, מדגים שרון רוטברד, אדריכל, מרצה לאדריכלות ב"בצלאל" ומו"ל הוצאת הספרים בבל, את האבסורד שבהליכה ברחוב שבעירייה מצאו אין-ספור דרכים לאיית את שמו.

הפילוסוף והרב קרשקש היה ממנהיגי יהדות ספרד, אבל בשכונת שפירא הוא לפעמים חסדאי מקרשקש, או חיסדאי קרשקש, או חסידי קרקש ואפילו חסידי קראקס. כמעט בכל בית ברחוב, כמו ברחובות נוספים בשכונה, שמו מצוין באופן שונה. בספרו "עיר לבנה, עיר שחורה" שראה אור ב-2005 (הוצאת בבל), כותב רוטברד כי "עיר נבנית בדיוק כמו ההיסטוריה - תמיד על ידי המנצחים, תמיד למען המנצחים, ובסופו של דבר, תמיד לפי ההיסטוריה של המנצחים. כמו ההיסטוריה, גם העיר אינה מאירה פנים לכולם במידה שווה".

מי שרוצה לשנות את העיר, אומר רוטברד, צריך קודם כל לשנות את הסיפור של העיר. במידה רבה, הספר שרואה אור בימים אלה בעריכת רוטברד ומוקי צור, הוא ניסיון לשנות את העיר, להנכיח בספרי ההיסטוריה שלה גם את שכונת שפירא, לספר סיפור שאיש מעולם לא טרח לספר. הספר רואה אור בשיתוף עם ארגון בינ"ה - מרכז לימוד וחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית, ששייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת ומנסה לעשות צדק עם שכונה שעד כה היתה נוכחת-נפקדת בסיפור של תל אביב-יפו.

הכל נמצא שם

ההיסטוריון מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב ומורה בישיבה החילונית של בינ"ה, חושב ששכונת שפירא היא הספר החברתי של מדינת ישראל. לתפישתו, מתגלמות בה כל הבעיות החברתיות שיש בארץ - ריבוי הקהילות והחצרות, הדעות והעימותים המדומיינים של מדינת ישראל, בין עובדים זרים ומשת"פים, בין עדות, בין דתיים וחילוניים, עניים ועשירים, הכל נמצא שם. "מאחר שהשכונה היתה מוזנחת, אף אחד לא נלחם עליה. היא לא זכתה לפרסום בגלל השוליות שלה, אבל דווקא ממנה אפשר ללמוד דברים מעניינים על הרבדים הקשים בחברה הישראלית".

שכונת שפירא בשנות ה-20 והיום (משמאל)(תצלום: צבי אורון, הארכיון הציוני)

בראשית ימיה, שכונת שפירא לא היתה חלק מתל אביב, אלא פריפריה של יפו. בכרזת פרסומת משנות ה-20 קורא היזם מאיר געצל שפירא: "קנו מגרשים בשכונת נעמי מרים שפירא ובנו את הארץ. המגרשים הכי טובים עבור בתי חרושת, אין צורך לשלם מסים ואין שום קשיים לבניה. המגרשים אינם שייכים ליפו ותל אביב, התנאים נוחים מאוד, תשלום ראשון קטן...".

געצל שפירא נולד בליטא ב-1881. בגיל 14 עזב את הוריו והפליג לארצות הברית, שם עסק בנדל"ן. ב-1922, כשהיה בן 41, הגיע לארץ ישראל וקנה מגרשים על שפת הים, בדרך סלמה (שכונת שפירא), ובדרך סומייל (רחוב קינג ג'ורג). בארץ פגש את סוניה מוזלבויץ הצעירה ממנו ב-23 שנה, נישא לה ונולדו להם שלושה ילדים. המשפחה התגוררה בבית המיתולוגי שבנה שפירא לסוניה בסימטה פלונית.

שפירא לא טרח במיוחד על פיתוח השכונה שרכש. העניין שלו בה היה עסקי בעיקרו, ואולי הוא סימן בכך את גורל השכונה לעתיד לבוא. שרון רוטברד עבר לגור בשכונה לפני תשע שנים ושם גם ממוקמת הוצאת הספרים שבבעלותו. "כשעברנו לגור כאן, עלתה באופן טבעי השאלה איפה אנחנו חיים. בספרים לא מצאתי שום דבר על השכונה. מצאתי רק תיקי בניין ריקים, משפט פה או פסקה שם. מבחינה פרופורציונלית, זה לא תקין שכשאני פותח ספר קאנוני על תל אביב יש פסקה אחת על שכונת שפירא ו-15 עמודים על מגדל מים במרכז תל אביב. זה חלק מכל הבעיה של מה שאני מכנה 'העיר השחורה' - כל האיזורים שנמצאים בצל של העיר הלבנה".

עולם שאין לו זכר

ב-2001 החל בשכונת שפירא פרויקט משותף לספריה שבמתנ"ס ולארגון בינ"ה. קבוצה של תושבים ותושבים לשעבר, בגילאים שונים, נפגשו בספריית המתנ"ס פעם בשבוע, שוחחו וסיפרו סיפורים וחוויות מהשכונה. "הרבה מהחומר שנאסף בספר הגיע אלי דרך סיפורים", אומר רוטברד. "הפרויקט פעל במשך כארבע שנים, ורוכז על ידי הספרן של השכונה ופעילי בינ"ה. בהתחלה הגיעו תושבים מהשכונה, ואחר כך הגיעו אנשים שגדלו בשכונה, עזבו אותה לפני שנים רבות ושמחו לחזור ולהיפגש עם חברי הילדות. פתאום נברא מול עינינו עולם שלם שאין לו שום זכר. הדברים הוקלטו ואחר כך הוקלדו. במקביל, נערך תחקיר מקיף בכל הארכיונים".

בית ספר ביאליק, מבט מרחוב לוינסקי, 1938. שפירא לא טרח במיוחד על פיתוח השכונה שרכש. אולי הוא סימן בכך את גורלה העתיד לבוא(תצלום: הארכיון הציוני)

צור, שתמיד היה לו עניין מיוחד באזור הזה ובתקופות שקדמו להקמת המדינה, ליווה את הפרויקט לאורך כל הדרך. לדבריו, לא ידעו מה יש בשכונת שפירא כשהתחילו את הפעילות שם. "אנשים באו לעבוד בשכונה במסגרת התנדבות חינוכית. רצינו ללמוד את השכונה, מפני שלתפישתנו, לא עושים עבודה חינוכית במקום שאין לו מה ללמד אותנו".

מסקנותיו מהמחקר הדקדקני הן שישראל יודעת לכוון את עצמה למשימות מסוימות, אבל משלמת עליהן מחיר כבד. "לא רק תושבי השכונה, כל מדינת ישראל משלמת מחיר על הגישה שאומרת שאם יהיה לנו חיל אוויר מצוין אז החברה תצמח מאחוריו. זה לא קורה. יש הרבה עזובה והרבה חוסר אחריות. העובדה שהעירייה נתנה פתח למפעל הזה, מטילה עליה אחריות מסוימת", הוא אומר.

סוניה ומאיר געצל שפירא. משמאל: מודעת פרסומת משנות ה-20 לקניית מגרשים בשכונה

יפעת טהרני, ילידת שכונת שפירא בת 35, היא ראש שבט הצופים השכונתי, שבו היתה פעילה כילדה. השבט נסגר בשנת 1999 וב-2003 פנה אליה יוני משעל, מתנדב מטעם עמותת בינ"ה, והציע לה לפתוח אותו מחדש לקבוצת נערים, בנים למהגרי עבודה לא חוקיים. כשפנתה להנהגת צופי תל אביב, הוחלט לתת לה תקופת ניסיון של חצי שנה, בהמהלכה הקימו טהרני ומשעל את השבט מחדש, עם קבוצה של 10 נערים. כיום מונה השבט כמאה חניכים ובהם ילדים מקולומביה, פרו, תאילנד, פיליפינים, מרוקו, טורקיה, קונגו, ניגריה, ישראלים יהודים וילדים ממשפחות פלסטיניות. לאחרונה אף קלט השבט כמה פליטים מדרפור.

כחלק מפעילותו, השבט נרתם גם למאבק על אזרוח ילדי עובדים זרים. בסופו של התהליך קיבלו חניכי השבט אזרחות זמנית, שעתידה להיהפך לקבועה בתום שירותם הצבאי. טהרני מתארת את שכונת שפירא כעוף מוזר: "היא לא דומה לאף שכונה אחרת בתל אביב, אבל בה בעת היא מגלמת בתוכה את כל המאפיינים של החברה הישראלית. מתקיימים בה כל המתחים שהחברה הישראלית מתמודדת איתם. היא מתמודדת ברוב המקרים בצורה לא רעה. שבט הצופים, למשל, הוא מקום רב תרבותי שמציג אלטרנטיווה ומראה שאפשר גם אחרת".

עיר הפרדסים

צור מערער על דימוי החולות של תל אביב. "מבחינה כרונולוגית, השכונה קמה מאוחר", הוא אומר, "הבסיס שלה הם הפרדסים והכרמים שהיו הגרעין של תל אביב. תל אביב היא לא עיר החולות, היא עיר הפרדסים. כשמסתכלים על תל אביב דרך הפריזמה של שכונת שפירא, מתברר שהדימוי שלה כעיר של תרבות ובילויים הוא רק צד אחד של המטבע. הצד הזה מלא בחוסר אחריות והספר הזה הוא קריאה לאחריות".

טהרני סבורה ששכונת שפירא היא לא חלק מהנרטיב העירוני של תל אביב. "אני שמחה שהתושבים הבינו סוף סוף שאנחנו צריכים ליצור את הנרטיב שלנו. זה קצת עצוב, כי לתל אביב יש מעמד שמאפשר לה להסתכל על השוליים שלה בלי להרגיש מאויימת".

רוטברד מדבר על הבעייתיות בתפישה הגיאוגרפית המגדירה מה זאת העיר ועד איפה היא מגיעה. "בתחילת העשור ישבנו עם נציג של העירייה שצחק עלינו כשביקשנו שראש העיר יגיע לביקור בשכונה. עד אז, מעולם לא ביקר בשכונת שפירא ראש עיר כלשהו", הוא מספר. "ביקשו פעם מצ'יץ לבוא לשכונה והוא אמר בפירוש שאין שם אף אחד שמצביע בעדו אז הוא לא בא. אבל חולדאי הגיע, הוא בא לכאן כמה וכמה פעמים. אז מהבחינה הזאת יש שיפור גדול".

רוטברד טוען שתל אביב עדיין ממקמת את עצמה בגבולות ההיסטוריים שלה מלפני 1948, ו"זה מה שיוצר את הגבולות בין צפון ודרום, עיר לבנה ועיר שחורה. זה ניכר בדברים הבסיסיים ביותר, כמו ניקיון, תברואה ופיתוח. אבל יחסית לשכונות דרומיות אחרות, שפירא היא שכונה שהצליחה להפגין התנגדות מול כל מיני יוזמות נדל"ן או תוכניות פינוי ובינוי גדולות, ואני חושב שזה הרבה בזכות העובדה שהאנשים כאן מבינים שיש פה מקום וסיפור שצריך לכבד".

בשלב זה אפשר להשיג את הספר רק בשכונת שפירא, בנקודות מכירה כמו סופרמרקט "אלון", דרך סלמה 139 ו"משה הוט צבעים וכלי בית", דרך סלמה 143 (75 שקל לאורחי השכונה, 50 שקל לתושבי השכונה, לדורותיהם). במחווה מיוחדת, הספר יימכר לשכנים בתל אביב בחנות מרכז הבאוהאוס ברחוב דיזנגוף 99.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>