קרלוס רייגאדאס: הרהור באורך מלא

קולנוע הוא לא כלי לספר סיפורים, אלא דרך להסתכל על אנשים, מסביר הבמאי המקסיקאי קרלוס רייגאדאס, המבקר עתה בישראל לרגל רטרוספקטיווה של סרטיו בפסטיבל "דרום"

הסרט "מאבק בשמים" נפתח בפניו של גבר מקסיקאי מבוגר, שמן ומכוער. המצלמה יורדת לאטה על גופו העירום ולא חוסכת בפרטי גופו המידלדל. בסופו של דבר היא חושפת את פניה של אשה צעירה ויפה, המוצצת את איבר מינו. זהו סרטו השני של הבמאי המקסיקאי קרלוס רייגאדאס, המבקר עתה בישראל לרגל הרטרוספקטיווה של סרטיו המתקיימת בפסטיבל "דרום" השמיני. הפסטיבל, הנערך כבכל שנה בסינמטק שדרות, נפתח אמש.

רייגאדאס, בן 38, הוא במאי יוצא דופן. שלושת סרטיו באורך מלא - "יפאן", "מאבק בשמים" ו"אור חרישי" - הוקרנו בפסטיבל קאן, והאחרון אף זיכה אותו בפרס חבר השופטים ב-2007. המשותף להם הוא הדרך השקטה ופואטית שבה רייגאדאס מתבונן בבני אדם. ההתרחשויות הן יום-יומיות, והצילומים האטיים והארוכים בוחנים לא פעם את סבלנות הצופה המורגל באקשן. המשתתפים אינם שחקנים מקצועיים, העלילה כמעט שאינה קיימת והשפה של רייגאדאס כה שונה וייחודית, עד שמבקרים מסוימים תהו אם מקומם של סרטיו אינו בגלריה לאמנות.

"אם מנסים לקרוא בסרטים שלי משהו ספציפי, אז מאבדים את כל הפואנטה שלהם", אומר רייגאדאס בשיחת טלפון ממקסיקו. "אם חושבים שאני עושה את הסרטים למטרה מסוימת, אז לא מרגישים אותם. הם שונים מאוד מהוליווד ומסרטים שמבוססים על קו עלילתי. אין בהם שום כוונה חוץ מהרצון לחלוק רגש עם אחרים. זו לא דרך לתקשר, זו דרך להביע רגש".

עדיף כדורגל או ספר

קרלוס רייגאדאס נולד וגדל במקסיקו. אין לו כל הכשרה מקצועית בקולנוע. הקריירה הראשונה שלו היתה בתחום המשפט; הוא התמחה בלונדון בתחום של עימותים אלימים ועבד כמה שנים למען האו"ם ומשרד החוץ המקסיקאי. את הידע שלו בקולנוע צבר בצפייה אינטנסיווית בסרטים. כשהיה בן 27 עזב את עולם המשפט ועשה את סרטו הקצר הראשון.

ב-2002 הוא ביים את "יפאן", סרטו הראשון באורך מלא, על גבר שמחליט לעבור לכפר ומפתח שם יחסים עם זקנה מקומית. הסרט נודע לשמצה בשל האשמות של התעללות בבעלי חיים, בייחוד בסצינה אחת, שבה נערף ראשה של ציפור.

מלבד היותו במאי קיצוני, רייגאדאס הוא גם אישיות אקסצנטרית בעלת דעות נחרצות. "אני לא עושה את הסרטים שלי בשביל אף אחד ספציפי, יש לי צורך אישי להביע דברים ואני לא חושב על האדם שיקבל אותם", הוא אומר. "אני לא מייצר מוצר מסוים, כמו נעליים של נייקי שנועדו לריצה בגשם. לסרטים שלי אין מטרה מעשית כמו שיש לאוכל, לבגדים או לסרטי מיינסטרים".

מתוך "אור חרישי". הגבולות נמתחים

המניע שלו ביצירתו, הוא אומר, הוא "צורך כללי להביע את עצמי. זה יכול להיות להביט על עציץ או לחשוב מחשבות פילוסופיות על חיים ומוות, או פשוט לראות אנשים מדברים. אני מתבונן באנשים ובמקומות ויש לי מחשבות עליהם, אבל כל הדברים האלו נמצאים בתוך הסרט עצמו. אני תמיד מרגיש מאוד טיפשי לדבר על זה. אם הייתי מעדיף לדבר, לא הייתי עושה סרטים".

אתה לא אוהב שום סרט שיש לו קו עלילתי?

"לא ממש, אני משתעמם מהר מאוד. אני אוהב ללכת לבד ולהסתכל על אנשים. אם אני עושה משהו כדי לבדר את עצמי, אז אני מעדיף לראות כדורגל או לקרוא ספר. אני לא אוהב קווים עלילתיים, כי אז לכל דבר יש מטרה שמשרתת את העלילה. אני לא נגד זה, אני פשוט לא אוהב את זה, כמו שאנשים אחרים לא אוהבים מרק בצל".

מה אתה כן אוהב?

"דברים שלא בהכרח אפשר להבין, שפשוט מרגישים דרכם. אנדריי טרקובסקי הוא דוגמה מושלמת לכך. הוא חולק אתך את הנשמה והאנרגיה הפנימית שלו ופותח את עצמו אליך".

אוהב אותם מבפנים ומבחוץ

סצינות הסקס בסרטיו של רייגאדאס אינן קלות לצפייה. מלבד המין האוראלי שבפתיחת "מאבק בשמים", יש באותו סרט גם סצינת סקס בוטה בין הגבר לאשתו המבוגרת ועבת הבשר, ובסרט "יפאן" ישנה סצינת סקס ייחודית בין גבר בגיל העמידה לקשישה. העירום תמיד מלא, הזוויות לעולם אינן מחמיאות, זקפות מלאות מצולמות לעתים בתקריב, וככלל הגבולות נמתחים כמעט הכי רחוק שאפשר.

"אני לא חושב שסקס בסרטים נועד לחרמן אנשים", אומר רייגאדאס, "בסרטים שלי אני מראה סקס שאנשים עושים בחיים האמיתיים. אני מחפש אנשים נורמליים, ואנשים נורמליים הם אנשים לא יפים שעושים סקס. בה במידה אני מראה אנשים שנוהגים במכונית או אוכלים. מבחינתי סקס זה בדיוק אותו דבר, רק אולי עמוק יותר. אני לא רואה סיבה למה לא להראות את זה כמו כל דבר אחר".

ובכל זאת, יש משהו מאוד ישיר ובוטה באופן שבו אתה מציג את הסקס.

"במבט ראשון אולי נדמה לצופה שזה סוג של פרובוקציה, אבל אם מסתכלים בזהירות ושוכחים מהדעות הקדומות, אז רואים שזה לא. הכל תלוי בצופה, וחלק מהאנשים מניחים על הסצינות האלו מטען גדול מדי, בגלל התפישות המוסריות שלהם".

מדוע אינך עובד עם שחקנים מקצועיים?

"כי אני לא מאמין שקולנוע הוא כלי לספר דרכו סיפורים, אלא דרך להסתכל על אנשים ומקומות כדי לראות חלק מהפנימיות שלהם. ואני מתעניין באנשים שאני רואה. אני לא עושה ליהוק, אני רואה אנשים באוטובוס, ברחוב, בתחנת דלק. רבות מהדמויות בסרטים שלי מגולמות על ידי אנשים שאני מכיר כבר שנים, בני משפחה וחברים, והם אלו שלמעשה היו השראה לדמויות. אני תמיד מעדיף לבנות את הדמות על פי אדם אמיתי מאשר לבקש משחקן להתאים את עצמו לדמות כלשהי. אני מאמין שבני אדם הם יפים מאוד ומכוערים מאוד בו בזמן, אבל בעיקר אני חושב שהם יפים. אני מרגיש הרבה רוך וחיבה כלפי האנשים בסרטים שלי, ואני אוהב אותם מבפנים ומבחוץ, כי הם הם עצמם ולא סתם ליצנים".

מה המקום של מקסיקו בסרטים שלך?

"הדבר הכי חשוב לדעת על מקסיקו זה שיש הרבה חזירים שנושכים אנשים ומדביקים אותם בשפעת. לא, אני צוחק, זה מקום נחמד. אבל אם הייתי במקום אחר, הסרטים שלי ודאי היו דומים מאוד למה שהם עכשיו, לפחות במהות שלהם".

• פסטיבל קולנוע דרום 2009 - הפרטים המלאים

תגיות

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>