הזמנים המודרניים של קלוד לנצמן

באוטוביוגרפיה חדשה חושף הבמאי הצרפתי פרקים שלא התכוון לספר: הוא מתאר את אמו, שעזבה את ילדיה ואת הרומן עם סימון דה בובואר. ריאיון

אירוע ספרותי ממדרגה ראשונה - כך הכתירו הביקורות בעיתונות הצרפתית את "הארנב מפטגוניה", האוטוביוגרפיה של הבמאי, העיתונאי והאינטלקטואל הצרפתי קלוד לנצמן, שראתה אור לפני כחודשיים בהוצאת גלימאר. יותר מ-70 שנות היסטוריה בת זמננו נמסרות בקצב מסחרר, בכתיבה עשירה, מדויקת, נדירה ביופיה, כך ש-550 עמודי הספר נקראים בנשימה עצורה וללא שנייה אחת של שעמום.

לנצמן - במאי הסרט המונומנטלי "שואה" (1985), וגם הסרטים "מדוע ישראל" (1973) ו"צה"ל" (1994) - הוא אחד העדים המפוכחים והמגויסים של המאה הקודמת, איש של מאבקים, הרפתקן ויוצר, שכתב עכשיו ספר נפלא.

הצעיר הנמרץ, בן 83, אינו מכיר בזמן שחולף. בראיון טלפוני מפאריס - ערב יציאתו לחופשה בת חודשיים בדרום צרפת ואחרי המולה תקשורתית אדירה שאפפה את פרסום ספרו - הוא מספר על תהליך הכתיבה: "זמן? כרונולוגיה? הרי זהו רצף של ‘לפני' ו'אחרי' - זה לא רלוונטי. את 12 השנים שעבדתי בהן על ‘שואה' שמתי בסוגריים. רק כשהסתכלתי מאחורי ראיתי שהשנים חלפו".

קלוד לנצמן: מזדהה עם ארנבים (תצלום: AFP)

גם את האוטוביוגרפיה, בדומה ליצירת "שואה", הוא כתב ללא תוכנית או סדר כרונולוגי. "הדברים תפסו את מקומם באופן טבעי. תחילה כתבתי בעצמי את העמוד הראשון, הנחתי אותו בצד וחיכיתי שנתיים. לאחר מכן התחלתי להכתיב לאסיסטנטית שלי, כשאני יושב לצדה ומביט על המשפטים המסתדרים על צג המחשב". המחשבות באו מהר יותר מאשר בקצב של כתיבה עצמית ולכן, לדבריו, מופיעים בספר פרקים שמעולם לא התכוון לספר, כמו סיפורה של אמו שהקדימה את זמנה מבחינת אורח חייה, או סיפור חייה והתאבדותה בגיל 36 של אחותו הקטנה, השחקנית אוולין ריי, שהיתה אהובתו של הפילוסוף ז'אן-פול סארטר.

היא היתה יותר מטורפת ממני

אמנם ספרו של לנצמן הוא שיר אהבה לחיים, אך באופן פרדוקסלי, הוא נפתח בפרק מצמרר על הגיליוטינה ועל שיטות שונות של הוצאה להורג. לנצמן, שנלחם כל חייו בעונש המוות, עמד בעצמו לא פעם בסכנת מוות. אך הוא אינו מביט למוות בעיניים, הוא פשוט מתעלם ממנו.

הוא נולד ב-1925 בפאריס למשפחה יהודית ששורשיה במזרח אירופה (אך אביו נולד בצרפת וסבו נלחם כחייל בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה). קלוד הצעיר חי עם אביו ושני אחיו - ז'אק (שהיה לסופר ותמלילן ידוע) והאחות הקטנה אוולין. ב-1943, בימי הכיבוש הנאצי, ריכז קלוד קבוצת מחתרת קומוניסטית של בית ספרו בעיר קלרמון-פרן. עד לסוף המלחמה הצטרף יחד עם אביו לרזיסטאנס, הבריח נשק והשתתף בהתקפות על שיירות הוורמרכט באזור אוברן.

לאחר המלחמה נסע לאמו ולבעלה החדש בפאריס. האם, פולט, דמות יוצאת דופן וצבעונית, עזבה את בעלה ואת ילדיה הקטנים עוד ב-1934 כשחשה חנוקה במסגרת המשפחה הבורגנית. היא עבדה כפועלת פשוטה בבית חרושת לשימורים עד שפגשה את אהבת חייה, פליט סרבי שהשתייך לחוגי המשוררים הסוריאליסטים והכיר לה את חוגי הבוהמה הפאריסאית. לנצמן, שיחסיו עם אמו נשארו טעונים גם בבגרותו, מעריך את אומץ לבה של האם לשבור מוסכמות. בספרו הוא יוצר דיוקן מרהיב של אשה בעלת אישיות כובשת, למרות גמגומה הבולט והאף הגדול שלה, שגרמו לו להתבייש בה ולהרגיש שפל על כך.

בשנים שלאחר שחרור צרפת למד לנצמן פילוסופיה בסורבון והתפרנס מעסקאות מפוקפקות שכמו נלקחו מסרט של לואיס בונואל: כך, לדוגמה, הוא התחפש לכומר ובדמות זו ניסה להתרים את תושבי הרובע ה-16 הבורגני בפאריס לטובת הכנסייה, וגם גנב ספרי פילוסופיה בחנויות באזור אוניברסיטת סורבון כדי להשיג כסף ממכירתם.

לאחר שהות בברלין ובטיבינגן, שם למד ולימד פילוסופיה, הוא חזר לפאריס ופגש לראשונה את סארטר ואת בת זוגו, סימון דה בובואר. מפגש גורלי זה שינה את מהלך חייו. "הם עזרו לי לחשוב, ואני גרמתי להם לחשוב", הוא כותב.

הוא נהפך למזכיר הירחון הספרותי-פוליטי "זמנים מודרניים", שעד היום הוא מכהן כמנהלו, והצטרף למעגליהם של הסופרים והפילוסופים החשובים שלאחר המלחמה. דה בובואר, אז בת 44, נענתה לחיזוריו של לנצמן, אז בן 27, ובמשך שבע שנים ניהלו השניים סיפור אהבה לוהט. "נוכחותו של לנצמן לצדי שיחררה אותי מהגיל", כתבה דה בובואר בזיכרונותיה.

ביוגרפיות רבות כבר נכתבו על הסופרת והפילוסופית הפמיניסטית, שהיתה לא רק בת זוגו לחיים ולדרך הרוחנית של סארטר, אלא גם אהובתו מלאת התשוקה של הסופר האמריקאי נלסון אלגרין. אבל חרף כל מה שכבר סופר עליה, כולל הרכילויות הרבות, נדמה שדה בובואר מעולם לא נראתה כה אמיתית ומלאת סתירות כמו בספרו של לנצמן. "היא היתה יותר מטורפת ממני", הוא כותב ומתאר מסעות בחברתה בהרים או במדבר תוך לקיחת סיכונים מיותרים וחסרי אחריות מצדה של האינטלקטואלית, הנראית לכאורה כה מחושבת ומסודרת. לנצמן מתאר אותה בחמימות - על חרדותיה ותשוקותיה, על כושר הריכוז שלה וגם על רצונה ללמוד הכל על הכל ועל כולם.

קסמו של "הכוח היהודי"

בישראל ביקר לנצמן לראשונה ב-1952 והמפגש עם המדינה היהודית הצעירה היכה אותו בהלם רוחני: במדינה שכולם בה יהודים (בעיניו), השוטרים והזונות שהוא פגש בהם מיד עם ירידתו מהאונייה בחיפה היו מבחינתו תערובת של נורמליות ואי-נורמליות (שאותה ניסה לימים להסביר בסרטו "מדוע ישראל").

ישראל עוררה בו שאלות על אודות זהותו כיהודי: לראשונה הוא חש "צרפתי מקרי" ולא "צרפתי שורשי", כפי שהחשיב את עצמו עד אז. גם שאלות לגבי הקשר בין השואה להקמת ישראל ולגבי היחסים בין ישראל למדינות ערב התחילו להעסיק אותו. בשובו לצרפת הוא שיתף את סארטר בתובנותיו ואף שיכנע את הפילוסוף, שחיבר את הספר "הרהורים בשאלה היהודית", כי "יהודי" אינו רק מי שנחשב כזה בעיני אנטישמים; ליהודי, על פי תפישתו של לנצמן, יש מאחוריו מורשת, מסורת והיסטוריה ארוכת שנים.

סימון דה בובואר, 1945. "נוכחותו של לנצמן לצדי שיחררה אותי מהגיל", היא כתבה בזיכרונותיה (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

גם את הקסם שמהלך עליו הצבא הישראלי - "הכוח היהודי" כהגדרתו - הוא מתאר לאורך הספר באהבה כמעט חושנית: בפרק בלתי נשכח הוא מתאר את חוויות הטיסה שלו בעת צילומי הסרט "צה"ל" במטוס פנטום ובאף-16 יחד עם הטייס (לימים מפקד חיל האוויר) איתן בן אליהו.

על השאלה מה יחסו העכשווי לישראל הוא משיב תחילה בזיכרונות: "פגשתי את בן גוריון שאמר לי: ‘נו, בוא כבר, אנחנו צריכים אנשים כמוך!' הייתי ידיד של אריק שרון, אהבתי אותו והיו לי תקוות רבות מהמפגשים שלו עם אבו מאזן, אבל היום אני פסימי לגבי סיכויי השלום. כשמלאו 60 לישראל, הוצאתי גיליון מיוחד של ‘זמנים מודרניים', תחת הכותרת ‘שנות ה-60 הצעירות של ישראל'. אבל לצערי, השבר בין ישראל לפלסטינים נראה עמוק מדי וכך גם חילוקי הדעות בין הישראלים ובין עצמם. אני חבר קרוב של ישראל, אני רגיש למה שקורה, אך אני פסימי".

חורה לו שזכויות התרגום לעברית של האוטוביוגרפיה עדיין לא נרכשו על ידי מו"ל ישראלי: "ישראל תופסת מקום חשוב בספר. חבל!" הוא אומר.

להסתיר את אנטק צוקרמן

רבים מזהים את לנצמן בעיקר עם "שואה", אך הוא עצמו רוצה להתנער מכך במידה מסוימת. "עשיתי עוד סרטים, את יודעת?" הוא מתקומם. עם זאת, הוא מקדיש כשליש מספרו להרפתקאות התחקיר והצילומים של "שואה" - החל בניסיונות של חברי קיבוץ לוחמי הגטאות להסתיר את יצחק (אנטק) צוקרמן בגלל נטייתו לטיפה המרה ועד לתיאור הדרכים שהוא הצליח בהן לראיין ולצלם במצלמה נסתרת ותחת זהות בדויה נאצים החיים עדיין בגרמניה. בעת צילומים אלה הוא היה כמה פעמים בסכנת מוות.

מלכתחילה ידע לנצמן שלא יבסס את הסרט על קטעי ארכיון. הוא גם לא התכוון ליצור סרט על הניצולים, אלא לגעת במוות עצמו. הוא התכוון - וגם הצליח - לגעת בזוועה מבלי להראות אף לא צילום תיעודי אחד וכך יצר מונומנט מרשים וייחודי על השואה. "אנשים מזדהים בדרך הקלה עם צילומים או עם סרטים מבוימים, כדי לגעת מעט בכאב אך גם לברוח מהאמת. כי לתאר 3,000 גברים, נשים וילדים הנהפכים לגוש אחד, מומתים בגזים בחדר חשוך - עם האמת הזאת אי אפשר להזדהות", אומר לנצמן.

על חייו הנוכחיים הוא אומר: "אני לא אדיש ולא עייף מן הנעשה בעולם. לחיות את החיים עוד 100 פעמים - זה לא היה מספק אותי. ידעתי תמיד שהיצירתיות שלי תהיה משמעותית יותר במחצית השנייה של חיי. אצלי התוכניות מתגבשות לאט. התחלתי לעשות סרטים רק לאחר גיל 40".

הספר החדש הוא הספר הראשון שמפרסם לנצמן. מדוע קרא לו "הארנב מפטגוניה"? בעבור לנצמן תאב החיים, הארנב מסמל את השורד האולטימטיווי, זה שהיה מסוגל להתגנב מתחת לגדרות התיל של מחנה בירקנאו (סצינה המופיעה בסרט "שואה"). בעת טיול שערך לנצמן בארץ האש בפטגוניה, כדי "לשמוע מקרוב את קולות הקרחונים", לילה אחד קפץ ארנב ענקי מול כלי הרכב שהוא נהג בו ואחר כך נעלם בין השיחים. "הארנב הזה מפטגוניה מילא אותי שמחה באומץ שלו לקפוץ מול הגלגלים, בכוח, באנרגיה", אומר לנצמן, "זאת חיה שאני מזדהה אתה באופן טוטאלי".

אבל עכשיו, ערב החופשה, הוא מודה כי הוא קצת עייף. "יש לי עוד אלף ואחת תוכניות והן דורשות מחשבה", הוא מספר, "אבל אני מבטיח לך נאמנה שלא אשב בחיבוק ידיים במשך החופשה".

תגיות

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>