התרוממות נפש

הכוריאוגרף יוסי יונגמן והבמאי רם נהרי יצרו וידיאו-דאנס עם קבוצה של פגועי נפש. היצירה, שתוצג בסוף השבוע בתערוכת וידיאו-דאנס בתל אביב, נוצרה בלי יומרה אמנותית, ובכך כוחה

הכוריאוגרף יוסי יונגמן והבמאי רם נהרי חברו יחד ליצירת הווידיאו-דאנס הראשון שלהם בנסיבות ייחודיות. "העניין האמנותי לא היה העיקר, כי הכל היה סביב האנשים - להוציא את היופי שבהם, לעשות אתם כיף ולהעמיד להם אתגר שייענו לו", אומר נהרי, שביים בין השאר את הסדרות "אהבה זה כואב" ו"אמא'לה" ועובד זה חמש שנים עם נפגעי נפש מעמותת "אנוש" במסגרת הפרויקט החברתי של זכיינית ערוץ 2 "קשת". יונגמן מספר כי לא כפה על שמונת משתתפי הסרט, הנמנים עם העמותה, כוריאוגרפיה קבועה מראש והשאיר מקום רב לאלתור: "החזון היה מעורפל מאוד, למעשה כמעט שלא היה קיים, ועבדנו לפי הדברים שנוצרו תוך כדי".

התוצאה, הווידיאו-דאנס "אולם ייצור" - שהוצג בפסטיבל "Vdance" בסינמטק בתל אביב ב-2007, בפסטיבל ויימאר למחול ואמנויות בגרמניה ובקרוב יוקרן בביאנלה בטוקיו - תוצג בסוף השבוע הקרוב בתערוכת הווידיאו-דאנס "קונפליקט בתנועה", שיזם ואוצר השחקן יחזקאל לזרוב (ראו למטה).

היצירה, מעין סיכום של סדנת תנועה וריקוד שהעביר יונגמן במועדון חברתי של "אנוש", עוסקת בשאלה: "אם לא הייתי אני, הייתי..." ומציגה את משתתפיה באור רך ורגיש. כך, למשל, נראים הרקדנים מכופפים את ברכיהם לאטם ומתרוממים תוך הנפת הידיים שכמו מבקשות לגעת בתקרה. המשתתפים הם רונית גולן, נטלי גת, ראובן יחזקאל, רפי לינדמן, שי לסט, משה ניסן, רנה שולמן ויעל שמש.

רם נהרי (מימין) ויוסי יונגמן. פגועי הנפש הלכו אחרי יונגמן כאילו הוא החלילן מהמלין, אומר נהרי (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

"קונצפט הגג התאים מאוד לקבוצה", אומר יונגמן. "זה הרי חלק מהמהות שלה. כשאני נותן לאנשים כלים לרקוד, אחד הדברים הכי חשובים, אחרי שאתה מזהה מי אתה, הוא לחיות את מי שאתה לא. אתה מגלה עולם מופלא. המדהים באוכלוסייה הזאת הוא שהגבולות באמת פרוצים אצלם, אז הם לא צריכים לעבור תהליך ארוך כדי להגיע לשם. אצל פגועי הנפש זה ממש נמצא על העור, ואם אתה לא נבהל ומסתכל על זה בגובה העיניים, אז הם עפים אתך, והם פתאום מגלים שזה דבר מדהים. ההתרוממות הזאת, לאנשים שבדרך כלל לא עפים, שרוב היום שוכבים במיטה מדוכאים, זה זבנג. חלק מהאנשים לא הצליחו להתמודד עם זה, חלק התלהבו והלכו עם זה עד הסוף. מה שנוצר הוא דבר אמיתי, בלי יומרה, אפילו בלי אמירה, ודווקא לכן זה דבר כל כך אמנותי. זו לא אמנות מהוקצעת, זה בוסר, וטוב שכך. המגבלה איפשרה לנו לעשות משהו שבסיטואציה אחרת לא יכול היה להיווצר. הרווח שלהם - זה הדבר היחיד שהיה נחוץ".

חברי עמותת אנוש הם פגועי נפש (רובם סובלים מדיכאון כרוני, סכיזופרניה או אישיות גבולית) שחיים בקהילה. מקצתם, מספר נהרי, גרים בדיור מוגן ואחרים עם שותפים. רובם, לדבריו, מבלים זמן רב במועדון החברתי של העמותה.

רם נהרי, בן 39, כתב וביים עם תמר מרום את הסרט "כוכב זורח מעל הלב" (2001) בהשתתפות דאנה איבגי, אילנה ברקוביץ' ואסי כהן, שימש מנהל אמנותי בערוץ 24 וב"קשת" וביים, כאמור, את הסדרה המצליחה "אהבה זה כואב" ואת "אמא'לה", שעליה זכה ב-2006 בפרס האקדמיה לבמאי הטוב ביותר של דרמה קומית-רומנטית. בימים אלה הוא עובד עם מרום על עיבוד קולנועי לספרה של נועה ירון, "מקימי", ועל סדרה קומית נוספת.

יוסי יונגמן, בן 42, יליד ארגנטינה, רקד בלהקת בת שבע בשנים 1990-1999, בין היתר ביצירות "אנאפאזה" ו"מבול". מאז 1993 הוא גם יוצר בקביעות, בין השאר ל"גוונים במחול", "הרמת מסך", אנסמבל בת שבע וכן ללהקת המחול שהקים ב-2001. ואולם, בשנים האחרונות הוא מתמקד בהוראה ובסדנאות מחול. "עייפתי", הוא מסביר. "הרגשתי שאני מקדיש את רוב האנרגיה לדברים שוליים.

המלחמה גדולה מאוד, התעייפתי להילחם, להתאמץ כל החודש למכור כרטיסים למופע. אני כבר לא משוכנע עד כמה מופע שלי ישנה את העולם, אבל אנשים שבאים לשיעור שלי, בשבילם זה באמת משנה משהו. זה נותן לי הרבה סיפוק ועוצמה".

השניים נפגשו לראשונה ב"אנוש". פגועי הנפש, מספר נהרי, הלכו אחרי יונגמן "כאילו הוא החלילן מהמלין": "מצד אחד הוא הוביל אותם בתובענות ומצד שני הכיל אותם. בשניות נוצר אמון ביניהם. אלה מקומות נורא לא בטוחים, דימוי גוף, גוף בכלל. זה המקום הכי פגיע, הכי חשוף, והם חשפו את עצמם וחשו בטוחים".

ליצירת הסרטון לא קדם ליהוק: "מי שיכול היה להגיע ליום הצילום היה שם", אומר יונגמן. "זה היה לגמרי ספונטני". הוא מספר ש"ביום הצילום עשינו יום סדנה, כמו שיעור, אבל לא בנינו קטע. הכל היה מאולתר לחלוטין לפי הנחיה שלי. כך עבדתי אתם בסדנאות. השפה הזאת של לאלתר ולהתבטא עם הגוף באופן כזה לא היתה חדשה להם, כי עשינו את זה פעם בשבוע, והם כבר ידעו שאני לא לוקח אותם למקום מסוכן".

נהרי מוסיף ומספר על "חדוות יצירה אמיתית, ראשונית, חסרת גבולות. אתה רוצה לתת הכל, והם בטח, כי הם עובדים כמו חמורים באותו יום". יונגמן: "כשעובדים עם מישהו שלא יודע לזוז ופתאום הוא עושה איזו תנועה, אני יכול להזיל דמעה. זה נתן לי המון השראה לעבוד אתם. יצאתי מהשיעורים בהיי, וזה לא קורה לי כל הזמן. אז גם אם לא יצרתי את המחול או את הווידיאו-דאנס האולטימטיווי, קיבלתי חוויה שמרוממת אותי, מלאת גילויים, עוצמות, ריגושים".

תיעוד או יצירה

אמנות המחול שייכת במובהק לאמנויות הבמה - לא פעם נאמר על מחול שהוא מתקיים רק ברגע שהוא מתרחש על הבמה. איך ניגשים אליו מזווית קולנועית?

"אני לא חווה את זה כדילמה", משיב נהרי. "גם בטלוויזיה או בקולנוע שחקן הוא מה שהוא מביא אתו באותו רגע מול המצלמה". יונגמן לעומתו סבור, ש"יש באמת משהו במחול, בתנועה, במובן האבסטרקטי שלה, שהוא יותר תלוי באוויר של אותו רגע יותר מאשר בכל אמנות אחרת".

נהרי: "אני לא מסכים. תחשוב על מחזות זמר, ‘שיר אשיר בגשם' למשל: אנחנו רואים מחול טהור לפעמים ויפה מאוד במדיה הזאת. ומאמצע שנות ה-80, כשהתחיל MTV, אנחנו רגילים מאוד לראות מחול מצולם. הקליפ ‘It's Oh So Quiet' של ביורק - זה לא וידיאו דאנס? אנחנו כן רגילים לצרוך את זה כאמנות".

"אני מודה, אני בעצמי לא יודע מה להגיד על וידיאו-דאנס", נאנח יונגמן. "הכללים עוד לא כתובים. ברור שזה לא תיעוד ושזה ניסיון ליצור מדיה חדשה. הווידיאו-דאנס הוא תחום בפני עצמו שלא מציית לכללים של אף אחת מהדיסציפלינות. והוא בהחלט שונה ממה שקורה על הבמה, מהרבה בחינות. אחרת אין לזה זכות קיום".

את אהבתו לווידיאו-דאנס ינק לזרוב באנסמבל בת שבע. "נעמי פרלוב, שניהלה את האנסמבל בתקופתי, לפני 15 שנה, שידכה אותנו לקולנוענים צעירים, וכל אחד מאתנו עשה וידיאו-דאנס", הוא מספר. "היא החדירה בנו את האהבה לזה. היא השפיעה עלי מאוד ואני מקדיש לה את התערוכה הזאת. זו תערוכה שנובעת מחיבור בין שתי דיסציפלינות - הקולנוע, הריאליסטי באיזשהו אופן, והחשיבה הסוריאליסטית והמופשטת יותר של המחול. היה לי חשוב להכניס את אלמנט המציאות. הקולנוע תמיד מחפש את הסיבתיות והמחול פונה תמיד לחושים ולחלל".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>