רונן שטיינבאום ואילן וירצברג: טובים ולא מושמעים

שני אלבומים נפלאים של אמנים מוכשרים ולא מושמעים הרבה: אילן וירצברג מפגין עדינות, תחכום וכוח. רונן שטיינבאום ברור ופשוט אך לא פשטני

   בעוד שנתיים ימלאו 30 שנה ל"בציר טוב", אלבומם של אילן וירצברג ושמעון גלבץ ובו לחנים לשיריה של יונה וולך. התרבות הישראלית תדע לחגוג את האירוע הזה. תצא בוודאי מהדורה מחודשת של האלבום, העורכים המוסיקליים ברדיו ישמיעו שוב ושוב את "שיר קדמשנתי (סקס אחר)" ו"כשבאתי לקחת אותה מהעננים", ויהיה מן הסתם מופע חגיגי ורב-משתתפים. אם נינט (ששרה את "לא יכולתי לעשות כלום" בפרויקט "עבודה עברית" לפני שנתיים) תשתתף במופע הזה, אפילו גיא פינס ישמח לעשות אייטם.

"בציר טוב" הוא אלבום נפלא, שכמעט כל אלבום שירי משוררים שנעשה אחריו מחוויר לעומתו, גם באגף הטקסטים וגם באגף הלחנים. לחגיגות ה-30 שלו תהיה הצדקה מלאה, וכל המרבה הרי זה משובח. רק דבר אחד עלול להפריע: הפער הגדול בין תשומת הלב שתינתן להישגי העבר של וירצברג (וגלבץ), לבין חוסר ההקשבה להישגי ההווה שלו. איזה הישגים? תקשיבו לאלבום החדש שלו, "בזמן אמת". זה עדיין אצלו בידיים. לגמרי.

וירצברג היה אחד המלחינים והמפיקים הכי מבוקשים בפופ הישראלי של שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. ב-15 השנים האחרונות הוא זז הצדה ופועל בעיקר באולפן הביתי שלו. "זה מתסכל, לפעמים זה ממש מייאש, אבל אני לא משתייך למחנה המקטרים", הוא אמר בראיון לפני שלוש שנים. "בתוך הכאוס שבו אנחנו חיים, הדבר הכי חשוב הוא שתהיה לך תחושה של טעם ומשמעות, וזה מה שאני מרגיש כשאני עושה את המוסיקה שלי".

המשפט האחרון הוא העצה הכי טובה שאפשר לתת ליוצרים שלא מקבלים את ההכרה שמגיעה להם, וכל כך יפה להיווכח שווירצברג מצליח לתרגם את תחושת הטעם והמשמעות לאמנות במיטבה. הוא עשה את זה במידה רבה גם באלבומו הקודם, "בלוז קוסמי", שהוציא ממנו אנרגיות רוקסטיות מפתיעות. אבל ב"בזמן אמת" יש מינון יותר מדויק של עדינות וישירות, של תחכום וכוח.

הדבר הכי חתרני שעורך מוסיקלי ברדיו יכול לעשות בימים אלה, הוא להשמיע את שיר הנושא של האלבום במלואו. הוא נמשך עשר דקות ורבע - קריצה אל הרוק המתקדם שווירצברג כל כך אוהב - ויש בו יותר מוסיקה מאשר בשני אלבומים ישראליים ממוצעים. יש פתיחה עם גיטרה עדינה וצלולה כבדולח, מעבר לריף דייוויד-גילמורי בוהק, כניסה לבית מלא כוח ופנייה לבית נוסף מוצלח. אם השיר היה מסתיים כאן, דיינו. אבל אז קורה דבר שמבדיל בין וירצברג לבין מלחינים טובים אחרים. השיר נכנס פתאום לתוך מה שיהודית רביץ היתה מכנה "אגמי הרוך". הוא נעשה חרישי, חלומי, כמעט דומם, ווירצברג שר: "אני רואה / רואה את הדמעות נופלות / ומציירות ענן לבן / עליו מרחפים הרחק הרחק מכאן".

המעבר הזה אל אגמי הרוך והעצב מתרחש בעוד כמה שירים באלבום (לפעמים זה קורה בדמות קטע שלם, ולפעמים מצטמצם לכדי אקורד בודד) והוא מקנה ערך מוסף לשירים, הטובים ממילא. הוא גם מבהיר שעל אף הממד הייצרי והאופטימי שיש באלבום, הרגש הבסיסי שמפעיל את וירצברג היה ונשאר המלנכוליה. "זה לא נכון מה שכולם תמיד אומרים / הזמן לא מרפא את הכאב", הוא שר בשיר היחיד מתוך האלבום שהרדיו משמיע מדי פעם.

יש כמה בעיות מינוריות באלבום הזה. וירצברג עשה אותו כמעט לבד, והצליל שלו נשמע לפעמים קצת מיושן. גם הזיקה לרוק מתקדם ורוק קלאסי עשויה להישמע מעט מוגזמת, למי שלא חי בתוך העולמות המוסיקליים האלה. בשיר "זמן אמת" יש רגע שבו האופי הפינק-פלוידי של הגיטרה מקבל תפנית קלוקלת לכיוון ה"סקורפיונס", ובשיר אחר יש קטע שנשמע יותר מדי כמו ג'ף לין. לאזכר את הביטלס זה בסדר, אבל לאזכר מישהו שעשה קריירה מלאזכר את הביטלס - זה כבר יותר מדי.

אבל אלה זוטות, וכשהאלבום מגיע לרצועה השמינית, "אבי ואמי יצאו לציד", הן נשכחות כלא היו. זה לחן נהדר לשיר של יונה וולך, ובהופעה שהתקיימה באחרונה בתיאטרון תמונע בתל אביב (והיתה טובה מאוד), וירצברג סיפר שזה שיר ישן שהיה אמור להיכנס ל"בציר טוב" אבל נשאר בחוץ. איזה כיף שווירצברג נזכר בו עכשיו. איזה כיף שהוא הוציא את האלבום היפה הזה.

פיתולים חרישיים ויפים אם כבר מדברים על יוצרים מעולם הרוך והעצב שלא מקבלים את תשומת הלב הראויה, תכירו את רונן שטיינבאום. יכול להיות שאתם מכירים שיר אחד שלו, "3,2,1", שיר יפהפה שיצא לפני כמה שנים והושמע פה ושם. עד לא מזמן חשבתי שזה שיר של זמר אנגלי או אמריקאי מובחר, אבל זה זמר ישראלי, מובחר ואלמוני. זמר ששר באנגלית וניחן באותה איכות חמקמקה ובלתי ניתנת להסבר מלא, שהופכת אותו להרבה יותר מאשר עוד אוחז גיטרה אקוסטית ששר באנגלית, מהסוג שממלא את סצינת האינדי בשנים האחרונות.

שטיינבאום. שירים צנועים ומדודים (תצלום: יהונתן אופק) 

"3,2,1" הבהיר ששטיינבאום הוא מלחין נהדר, והאלבום החדש שלו, "Save Changes", מאשר את הרושם הזה שוב ושוב. השירים של שטיינבאום צנועים מאוד, מדודים מאוד, והם היו יכולים להידרדר בקלות אל תהומות השיעמום האקוסטי. אבל זה לא קורה. יש בהם היגיון פנימי, יציבות ופיתולים חרישיים ויפים ששומרים על עניין לכל אורך האלבום, אף על פי שכמעט כולו שקט ומהורהר. גם הנגינה עוזרת: גדי רונן מלהקת "דבק" (פסנתר), אייל גנור (קונטרבס), אוריאל סברדין (תפים) ודני דרומי (גיטרה חשמלית) מייצרים לאלבום צליל עדין ועמוק, שיש בו גרוב ג'זי מענג.

נהוג לקונן על כך שזמרים ישראלים ששרים באנגלית מייצרים מרחק בינם לבין המאזין. במקרה של שטיינבאום זה לא נכון. הטקסטים שלו ברורים, ישירים, פשוטים אך לא פשטניים. כך (בתרגום לעברית) נפתח השיר הראשון באלבום, "Maintenance": "תחזוקה, זה מה שמעסיק אותי עכשיו. הגיטרה, המכונית, הגוף שלי, הלב שלי. תחזוקה. לא לשכוח פגישות, ליזום פגישות חדשות, לחשוב מהר, לדבר ברור, להתרכז, לא לאבד את האחיזה".

והנה שורות יפות מתוך שיר אחר, "I'm not mad", שמדבר על רומן שנגמר: "באיזה שם אקרא לך בפעם הבאה שנדבר? לקח לי הרבה זמן למצוא את השם הנוכחי. ומה עוד אוכל לומר לך בפעם הבאה שנדבר? כן, סבתא שלי בסדר, מה שלום אבא שלך, שמרי על עצמך".

אילן וירצברג - "בזמן אמת". הוצאה עצמית

רונן שטיינבאום - "Save Changes". הוצאה עצמית

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>