חגיגות ביפו בעקבות מעמדותו של "עג'מי" לאוסקר

יוצרי "עג'מי" חגגו שלשום ביפו את המועמדות לפרס הסרט הזר. בזכות החופש האמנותי שהעניקה להם קרן הקולנוע, שלא נרתעה מההקשר הפוליטי, הם כעת בדרך לטקס האוסקר

התרחשות לא רגילה נרשמה ביום שלישי אחר הצהריים בקפה "יאפא" ביפו. עשרות אנשים התרוצצו הלוך ושוב והתנפלו זה על זה בחיבוקים ספונטניים נרגשים. אינסוף חיוכים פרחו באוויר. מצלמות טלוויזיה וכתבים סקרנים שוטטו בין הנוכחים וניסו לחלץ מהם תרגום מילולי לפרץ ההתרגשות שאפף אותם. היה זה אך סמלי שיוצרי ומשתתפי הסרט "עג'מי", ששעה קלה קודם לכן קיבלו את ההודעה על הכללת הסרט בחמישיית המועמדים הסופית לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בחרו להתכנס דווקא במקום הזה: חנות ספרים בערבית ועברית ובית קפה, המהווה מקום מפגש לאנשים המעורבים בחיי היום יום של יפו.

"ראינו את השידור החי בטלוויזיה עם חברים", סיפר בחיוך רחב במיוחד ערן נעים, אחד השחקנים בסרט, אל מול סוללה של כתבים ומצלמות טלוויזיה. "כשהכריזו על ‘עג'מי', קפצנו על הספה. אני מאוד מקווה שהיא עדיין שלמה", הוא מחייך. "יש התרגשות גדולה, פרפרים, קיווינו להכרזה אבל לא ציפינו. אנחנו מקווים שנביא את הכבוד לראשונה למדינת ישראל". "וליפו!" צועקים מסביבו יתר השחקנים בגאווה שהם לא מנסים להסתיר.

ואכן, סיפורו המופלא של הסרט "עג'מי" הוא אחד האירועים המשמחים ביותר שפקדו את יפו באחרונה, חגיגת ניצחון מרגשת של רבים מתושביה. בנוסף, אפשר לראות בסרט הזה גם שיעור חשוב ליוצרי קולנוע מקומיים, ואפילו אות אזהרה לפוליטיקאים, שמנסים לבחוש בתקציבי הקולנוע ומוכנים להגביל את חופש היצירה, כדי להשפיע על תכנים.

נתיב לא שגרתי

לפני כשמונה שנים החליטו ירון שני וסקנדר קובטי לעשות צעד נועז. אף שלשניהם היה זה סרט ראשון באורך מלא שהם עמדו לביים, ואף שתקציב הסרט לא היה גבוה - מיליון ו-150 אלף דולר - השניים היו נחושים להציב במרכזו של הסרט את תושבי המקום שבו מתרחשת העלילה, אנשים חסרי ניסיון במשחק, ולהכשיר אותם לתפקיד באמצעות סדנאות משחק ממושכות.

"הם (חברי האקדמיה האמריקאית, נ"א) ידעו והבינו שאין לנו שמץ מושג מה זה לשחק מול מצלמה", אומרת נסרין סיקסיק, תושבת עג'מי ואחת השחקניות בסרט. "הם הבינו טוב מאוד שאנחנו לא שחקנים. אבל אנחנו עשינו את זה בגדול. עכשיו, כשאני רואה סרט, אני שמה לב לשחקנים אמיתיים, ואומרת לעצמי איזה בולשיט - הם הרי קוראים טקסט שכתבו להם. אנחנו לא קראנו שום טקסט, אנחנו פשוט דיברנו".

"באמצע הצילומים חשבנו אם בכלל יש טעם להמשיך, לא היינו בטוחים שזה יעבוד", אומר שחקן הסרט הילאל כבוב. "כולנו עבדנו בלי טקסטים, אמרנו דברים שיצאו לנו מהלב. אבל בסופו של דבר, זה לדעתי סוד ההצלחה של הסרט".

שחקני הסרט בקפה "יאפא", שלשום. היוצרים דבקו בחזון שלהם למרות הרמות הגבה(תצלום: ניר כפרי)

מפיק הסרט, מוש דנון, מודה כי זו היתה הפעם הראשונה שהוא מעורב בסרט מהסוג הזה. "בהתחלה הייתי מלא חששות וספקות, אבל בכל זאת היה משהו שהשאיר אותי שם", אומר דנון. "אני לא ממש יודע מה היה המשהו הזה. אולי זה היה הקסם של הסרט, הסיפור האנושי שלו שמצליח לגעת כל כך עמוק בלב, אולי זה בגלל שזה סרט שמספר סיפור אמיתי".

ואכן, האומץ של שני הכותבים והבמאים ללכת בנתיב לא שגרתי וההתעקשות שלהם על שימוש בשחקנים לא מקצועיים מקרב תושבי השכונה, לא רק שהוסיפה לסרט אותנטיות וחספוס ריאליסטי, אלא גם תרמה מן הסתם לעניין התקשורתי בסרט בארץ ובעולם, וסייעה לעורר את אהדתם של הצופים בו, כולל חברי האקדמיה האמריקאית שהעדיפו אותו על פני מתמודדים אחרים.

כך קרה גם לנציג הישראלי שהשתתף בטקס האוסקר בשנה שעברה, "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן. גם זה היה סרט שיוצריו התעקשו להישאר נאמנים לחזון המקורי שלהם, למרות הרמות הגבה הרבות שנתקלו בהן: הם יצרו סרט אנימציה תיעודי באורך מלא, אף שבתנאי התעשייה המקומית, רבים ראו במשימה כזו דבר שהוא לחלוטין לא אפשרי.

"כשסרט כמו ‘עג'מי' מגיע למעמד כזה, זה קודם כל גאווה למדינה, אבל גם ניצחון גדול להפקות הקולנוע שנעשות פה בארץ, בתקציבים לא גדולים ובתנאים לא קלים, ומתמודדות בהצלחה מול הפקות של מדינות אחרות ועם סרטים עם תקציבים הרבה יותר גדולים", אומר דנון. הוא מציין כי במסע גיוס הכספים לסרט ניסו הוא ושותפתו להפקה, טליה קליינהנדלר, לפנות לגופי שידור מסחריים, אך אלה סירבו לתמוך בסרט. "הם לא התחברו אליו, כנראה בגלל שחשבו שהוא לא מסחרי מספיק. בסופו של דבר ‘רשת' נכנסו להפקה, אבל זה קרה בשלב מאוחר יחסית".

דנון גם התייחס לדיון שהתקיים בשבוע שעבר בוועדת החינוך של הכנסת, שבו ביקשו חברי הכנסת לבחון את המהלך שהביא את קרן הקולנוע הישראלי לתמוך בסרט "אודם" של יהונתן סגל (בעקבות פרסומים כאילו הוא משווה בין השואה לכיבוש). "קרן הקולנוע הישראלי היתה היחידה שליוותה אותנו מתחילת הדרך ונתנה לנו חופש יצירתי מלא לעבוד כפי שאנחנו רוצים, ואני חושב שהמועמדות הזאת היא ההוכחה הכי טובה למה שחופש היצירה וחופש ההתבטאות יכולים להוביל", אומר דנון. "זה חשוב במיוחד לאור מה ששומעים היום בנוגע לסרטים אחרים. ‘עג'מי' הוא ההוכחה לכך שחופש אמנותי מוביל בסופו של דבר להצלחות. רק בזכות החופש הזה הגענו לאן שהגענו. אז אני מאוד מבקש שאף אחד לא ינסה להגביל או לפגוע בחופש הזה שנותנים פה ליוצרים".

מנהל קרן הקולנוע, כתריאל שחורי, אומר כי דווקא האומץ, הייחודיות והמקוריות של שני הבמאים הם שזיכו אותם בתמיכת הקרן.

"מה שתפס אותנו", אומר שחורי, "היה הרעננות, החדשנות והרצון של שני היוצרים הצעירים להסתכן בדרך העשייה, ללכת אל השכונה ולעשות עם האנשים שחיים שם סרט; להקים שם מעין סטודיו, לפגוש כמעט את כל אנשי השכונה, ולגבש מתוכם אנסמבל של שחקנים. זה הימור שבא מהלב של שניהם, ושכונה שלמה נעמדה מאחוריהם. יש בזה משהו מעניין, וגם סיכון שנכון וצריך לקחת".

כמו שני קודמיו בטקס האוסקר, "בופור" ו"ואלס עם באשיר", גם "עג'מי" נוגע בתוצאות הסכסוך האזורי ובהשלכותיו על האנשים שחיים כאן. אבל מבחינה זו, התמונה שהוא מציע מורכבת יותר ומציעה הצצה גם לסכסוכים פנימיים אחרים: בין יהודים וערבים, פלסטינאים וישראלים, ערבים נוצרים וערבים מוסלמים, נציגי החוק ופורעיו. "זה דבר גדול שהסרט הזה מוצג בבתי קולנוע בכל הארץ ורואים שעומדים בתור לקופות גם ערבים ישראלים, קהל שמעולם לא עלה בדעתו לקנות כרטיס לסרט ישראלי", אומר שחורי.

סיגל הראל ותמר ירושלמי, שמשחקות בסרט, אומרות שחלק מעוצמתו נובעת ממגוון נקודות המבט שיש בו. "לכל אחד בסרט הזה יש את האמת שלו, כל אחד רואה את אותה סיטואציה בצורה אחרת. אין אובייקטיביות", אומרת הראל.

"לי היתה הרגשה שגם הצגת הערבים בו מאוד חושפנית, נטולת סטיגמות, שדברים כאלה לא נראו עדיין בסרטים ישראליים. פעם אחת את מסתכלת על מה שקורה דרך העיניים של הערבים ומזדהה לגמרי ואחר כך את מסתכלת על זה דרך העיניים של היהודים, וגם מזדהה. קשה להחליט למי מהם המצב הזה עושה טראומה חזקה יותר. חוץ מזה, הסרט גם מאוד לא שיפוטי, כלפי אף אחת מהדמויות שמופיעות בו".

ריאליטי טורסבעקבות הצלחת הסרט "עג'מי" תיירי המציאות פושטים על השכונהתהל פרוש

שכונת עג'מי נהפכה לאתר תיירות משונה במקצת לקהל המבקש להתחקות אחר המציאות הקשה המוצגת בסרט, או כפי שאומרים בחברה להגנת הטבע, "המון אנשים ראו והתחברו לסרט, זה חשף עולם שאנשים רוצים לראות איך הוא באמת".

שני סיורים מאורגנים נרקמו כבר בעקבות הסרט - אחד של החברה להגנת הטבע והשני של חברת "צמח בר". אלה מצטרפים לסיורים שעורכים בעג'מי עיריית תל אביב, בית דניאל ומדריכים תושבי השכונה כפאדי שבייטה וסמי אבו שחאדה. אלה גם אלה מעידים על עלייה בביקוש לסיורים מצד קבוצות פרטיות. ביום ששוחחתי עם עיריית תל אביב למשל, נמסר לי כי קבוצת עובדי הייטק ביקשה לעשות סיור בשכונה ביום הכיף שלהם.

אם כן, מה מראים לאנשים מהיישוב המבקשים להתחקות אחר האלימות והאם תיירי המציאות הקשה מסוגלים לסבול אותה? אסתי לב אור מ"צמח בר" אומרת שבסיור הראשון ערכו בין השאר מפגש עם תושבים, שגרר תגובות קיצוניות. "היה טעון וקשה", היא אומרת. "בניגוד לטיולים שיוצאים בהרגשה טובה ונעימה זה לא עושה טוב לאנשים. היו כאלה שעזבו בתחילת הסיור כי הבעת הדעות לא היתה לטעמם. היו תושבים מעג'מי שאמרו שהם מקופחים והיו אנשים שלא אהבו את זה". לדבריה, בסיור השני "איזנו והוספנו מפגש עם שחקנית מהסרט, מפגש עם עובד סוציאלי ערבי וקטע מעניין על שיקום מדרון יפו".

יוסי גולדברג, מדריך הסיור של החברה להגנת הטבע, אומר שבסיור הוא מבקש להבין את החיים בשכונה והסיפור ההיסטורי שלה. לשם כך הוא "משתמש גם בדוגמאות מתוך הסרט, קנאה בין חדש לישן למשל; אני מקשר את זה למצב חברתי".

זה לא סיור פוליטי, אומרים בחברה להגנת הטבע, אבל תיירי המציאות לא יכולים לחמוק ממנה. כפי שמספר גולדברג, באחד הסיורים "קבוצת נשים עמדה על הגג ואמרה לנו פלסטין זה כאן".

סמי אבו שחאדה, תושב עג'מי הכותב דוקטורט על יפו, מדריך סיורים פוליטיים בעג'מי לקבוצות אקטיביסטיות. הוא אומר שמאז הסרט ניתן לראות לא מעט קבוצות המסתובבות בשכונה, אבל לדבריו, אלה סיורים שלא זוכים לאהדה מצד התושבים. לדבריו, "בגלל בעיית הדיור (המדינה מעוניינת לפנות ערבים תושבי השכונה בטענה לבנייה לא חוקית, ת"פ) - כל סיור נתפש כסיור נדל"ני".

אבו שחאדה מוסיף כי המדריכים המגיעים מחוץ לשכונה לא יודעים בעצם מהו סיפור הפשיעה בשכונה. "אי אפשר לעשות סיורים על פשיעה שכן אין מספיק כתיבה על העניין וזה לא מה שהתיירים רוצים לראות. לכן לוקחים אותם למאפייה או לטיילת ומספרים כמה זה נפלא. יוצרים מיתוסים כדי לתת צבע ועניין".

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>