מוצרט במקום קרן פלס: כך תגרמו לילדים לאהוב מוזיקה קלאסית

מוזיקה, כמו שפה, היא מבנה שיש להתוודע אליו בהדרגה; לשם כך נולדה תוכנית "מפתח", המנסה לערוך לתלמידי בתי הספר והגנים היכרות נעימה, אך גם יסודית ורצינית, עם העולם הקלאסי

רבים זוכרים איך לקחו אותם בילדותם לקונצרטים מיוחדים לילדים, שברבות הימים זכו לשם חדש, "קונצרטים למשפחה"; ואיך גם בין כותלי בית הספר עצמו אירגנו להם קונצרטים קלאסיים: באולם הספורט או בחדר גדול במיוחד. החוויות מהאירועים האלה היו לעתים גדולות ובלתי נשכחות - במפגש עם כלי נגינה מיוחד, עם הצליל של מוסיקה חיה, עם נגנים שחזותם ואופיים שונים כל כך מהאנשים שאותם פוגש הילד בחיי היומיום. אבל, אכן היו אלה "חוויות" בלבד, משמע התנסויות רגשיות, בלי היבט אינטלקטואלי, כשבבסיסן אין תפישה פדגוגית או מחשבה לטווח ארוך. ואם היו בקונצרט תלמידים מפריעים - ותמיד יש כאלה; או מורים-משגיחים שאוזנם אטומה למוסיקה, וגם מהם לא חסרים, היתה החווייה עלולה להפוך לשלילית בין רגע.

לקונצרט, שממילא פולש לחייהם של התלמידים כחייזר - הן בכללי הטקס שלו, ובמיוחד במוסיקה שלו שהזיקה בינה לבין עולמם הרוחני רופפת - לא היה איפוא סיכוי רב להותיר את רישומו. אולי היו בודדים שנדלקו בעקבות הקונצרטים הבלתי סדירים ההם, אולי אפילו שהתאהבו במוסיקה והחליטו ללמוד לנגן; אבל לרוב הילדים האירוע היה ביזארי במקצת, ובמקרה הטוב נשכח. כך הוחמצו הכוונות הטובות.

מי שמבין את החשיבות הגדולה של חינוך מוסיקלי, את האוצר העשיר שהוא מציע לחיים ושאותו רק צריך לבוא ולקחת, היה צריך לפיכך לחשוב על המודל הזה מחדש. ובאמת, באנגליה הלך ונוצר מודל חדש, והוא אומץ ופותח בישראל באופן מרשים בעשור האחרון: הגישה שלפיה הקונצרט הוא השלב האחרון והשיא בתהליך שלם שאותו עוברים הילדים. כביכול זה מובן מאליו שמוסיקה, כמו שפה, היא מבנה שיש להתוודע בהדרגה אל העקרונות שמניעים אותו, להבין את כלליו ואת הזיקה שלהם לתרבויות שונות: כמו שאי אפשר לקפוץ לקונצרט של מוסיקת גאמלן אינדונזית או להצגת נו יפאנית ולדרוש ליהנות מהן מיד, כמו מקונצרט רוק, בלי לחקור קודם את מבנה העומק שלהן, כך אי אפשר ליהנות כביכול מרביעיות של ברטוק והיידן או מסימפוניה של ברוקנר בלי הכנה, בביקור מקרי חד פעמי.

כך נולדה לפני עשר שנים תוכנית "מפתח".

שלוש צלעות למשולש

לאורך חודש ינואר אפשר היה לראות איך עובדת התפישה החדשה. באחד מימי שני בבוקר, בכיתה רגילה בת כ-30 תלמידים בבית ספר יסודי בשכונה תל-אביבית, הופיעו שלושה קשתנים מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית: הכנר שמעון אבלוביץ, הוויולנית רחל קם והצ'לנית נעמי אנוך. הם באו כדי לנגן לילדים, בעיקר שתי יצירות: את הפתיחה "העורב הלקחן" של רוסיני, ואת הפואמה הסימפונית "שוליית הקוסם" של פול דיקא הצרפתי. אבל הואיל והמפגש היה כל כך אינטימי הוא התפתח לשיחה חופשית בין הנגנים לקהלם. לילדים היו הרבה שאלות: מה ההרגשה לנגן בכלי ובתזמורת בכלל, כמה זמן הנגנים כבר עוסקים בזה, בני כמה הכלים; והנגנים מצדם ענו, וגם הדגימו את המאפיינים המיוחדים לכלי הנגינה שלהם. הנגנים משקפים איפוא צלע אחת במשולש המרכיב את תוכנית "מפתח": הפילהרמונית.

הקונצרט שקיימה הפילהרמונית לילדים בשבוע שעבר

במרכז המפגש היה הקונצרט הקטן; ולצופה מהצד היה ברור שהילדים כבר הכירו את היצירות על בוריין עוד לפני שהשלישייה ניגנה להן אותן. זה הגילוי הראשון של מודל "מפתח": המוסיקה של הקונצרט הקאמרי עומדת במרכז לימודי המוסיקה הסדירים של הילדים בבית הספר. לצורך כך יש צורך באישורו של משרד החינוך; ואכן הפיקוח על המוסיקה במשרד הוא הצלע השנייה במבנה התוכנית: הוא מאשר למורים ללמד את הרפרטואר הנדרש, ולבית הספר לארח את הנגנים.

אבל מהו הרפרטואר, מי קובע אותו, ואילו כלים ניתנים בידי המורים כדי ללמד אותו? כאן נכנסת לפעולה הצלע השלישית בתוכנית, והיא המדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי, שכמה ממוריה מעצבים את ההיבט הפדגוגי של הפרויקט: בוחרים את הרפרטואר ועורכים השתלמויות למורי המוסיקה בבתי הספר על הדרכים ללמדו. וכך, מאות כיתות, ובהן יותר מ-15 אלף תלמידים בכיתות א'-ו', זוכות פעמיים בשנה לחרוש לעומק רפרטואר מקיף של יצירות קלאסיות מפי מורים שקיבלו חומרי הוראה ולמדו אצל מומחים בהכשרת מורים איך להשתמש בהם, ולשמוע את היצירות בנגינה חיה בכיתות שלהם, אחד על אחד עם נגנים מהשורה הראשונה.

אבל, אפשר לשאול, הלוא הפתיחה "העורב הלקחן" ו"שוליית הקוסם" - וכן יצירה נוספת, "העציץ הריק" מאת המלחין-מנצח לורן מאזל שבה אף לוקחים הילדים חלק פעיל ושרים בעצמם פרקים מקהלתיים - הן יצירות סימפוניות. לא די בקומץ קשתנים או נשפנים כדי להדגים פרקים מתוכן, או להציגן בעיבוד קאמרי. ובאמת, מי שהיה בשבוע שעבר באזור היכל התרבות בתל אביב, יכול היה להתוודע אל השלב האחרון בתוכנית: עשרות אוטובוסים, בוקר אחר בוקר לאורך שלושה ימים, הביאו את אלפי הילדים לשישה קונצרטים חיים של התזמורת באולמה במרכז תל אביב.

שם שמעו 1,200 תלמידים בכל קונצרט, בדריכות, את הסאונד התזמורתי המעורר תדהמה של ממש ב"שוליית הקוסם", ואת "העורב הלקחן" במלואה, בנגינה מבריקה של התזמורת הבינלאומית הזאת ובהנחיה מינימליסטית של המנצח רונן בורשבסקי; שם הם שרו עם מקהלת העפרוני הצעירה ומקהלת בי"ס שדות והסולן אילון אגמי, בליווי התזמורת והקריין צבי סלטון, פרקים מ"העציץ הריק" - יצירה בהשראה יפאנית הכוללת תלבושות צבעוניות; כל זאת תוך כדי התרגשות מהפגישה המחודשת עם הנגנים שביקרו אותם בכיתות: הנה הם, פתאום בתלבושת הטקסית החמורה, טובעים בים הנגנים של התזמורת, אבל מחייכים לידידיהם הקטנים ומנופפפים להם בסתר לשלום. וכך פעמיים בשנה: שני מחזורים של לימוד ומפגש קאמרי וקונצרט סימפוני בהיכל לסיום, ולאורך שלוש שנים.

לא צריך חשמל

"אחרי שהאוטובוס האחרון עוזב אני נושמת לרווחה: העיקר שהכל עבר בשלום, וכולם בריאים ושלמים", אומרת בסוף היום אירית רוב, מנהלת תוכנית "מפתח", במשרדה הקטן בהיכל התרבות. היא מגלה קצת מספרים לציון עשור לתוכנית: 600 תלמידים של בתי ספר יסודיים בלבד, ותקציב של 115 אלף דולר - זו היתה ההתחלה; והיום: התקציב של "מפתח" הוא כבר 550 אלף דולר, ומספר הלומדים בתוכנית הוא יותר מ-28 אלף: תלמידי יסודי, תלמידי מגמות מוסיקה בתיכון שבאים גם למפגש עם הסולנים לפני הקונצרט, מורים כלליים שבאים ליום הדרכה והיכרות עם התזמורת, ילדי גן, משתתפי הכינוסים הארציים הגדולים כמו כנס נגני כינור או חלילנים או נגני טובה; ואפילו תלמידי תיכון רגילים.

קשתנים של התזמורת באחד ממפגשי ההכנה שלהם עם ילדי בית ספר יסודי (תצלומים: דניאל צ'צ'יק ומוטי קמחי)

"אני באה לתיכונים שבהם לילדים אין שום קשר למוסיקה קלאסית", היא מספרת, "ותמיד התגובות שליליות בהתחלה: אצל רופא השיניים שלי שומעים מוסיקה כזאת, צוחקים הילדים, ומפריעים. ואז אני אומרת להם ‘אתם לא חייבים לאהוב את זה, אבל תקשיבו, זו מוסיקה שקיימת 300 שנה, מיליוני אנשים אוהבים אותה ומשלמים הרבה כסף כדי לשמוע אותה: איך תצאו לחיים בלי להכיר אותה כלל?' המטרה שלי היא להפתיע אותם בצלילים שהם לא שמעו מעולם, ושיגידו ‘וואו, לא שמענו כזה דבר בחיים, לא ידענו שיש דברים כאלה, כמו תזמורת שמנגנת בלי הגברה, בלי חשמל!' ובאמת בקונצרט האחרון, סביב נושא רומיאו ויוליה, הם שמעו יצירות של צ'ייקובסקי ופרוקופייב ולבסוף את ‘סיפור הפרברים' של לאונרד ברנשטיין. משה בקר הנחה, וזה היה קונצרט נטו, בלי פירוטכניקה, בלי מסכים. התלמידים היו המומים".

כמחצית מהתקציב של "מפתח" בא מאגודת הידידים של הפילהרמונית בארצות הברית, "וזה תקציב כמעט מובטח", אומרת רוב, "אבל עלות התוכנית לכל תלמיד היא 160 שקל, בעוד שהשתתפות התלמידים מסתכמת ב-50 שקל לאחד. את השאר צריך לפיכך לגייס". קרנות פרטיות כמו קרן שוסטרמן עוזרות, ומדי פעם מגייסים סכום חד פעמי: "תרומה אחת הספיקה כדי להביא את התזמורת לגליל, ולרכוש 1,500 כרטיסים לתושבי הצפון כדי שיבואו לשמוע את התזמורת גם בתל אביב", מספרת רוב.

היא מתארת איך הנגנים חדורים תחושת שליחות - 75 מהם משתתפים בפרויקט - וגם מקבלים שכר נאה על הפעולות הקאמריות; מספרת על היצירות הישראליות שהפרויקט מקפיד להזמין כל שנה - הפעם מהמלחין רונן שפירא; ועל שפע הפרויקטים העתידיים: "כל ילד ששומע מוסיקה מתקדם להיות אדם טוב יותר, אני מאמינה בזאת", היא אומרת, "וכל שנעשה יותר החברה תרוויח. כולם מרגישים בזאת. זאת משמעותה של תרבות: לא להכיר מי היו מוצרט או בטהובן, אלא להתוודע לחוויה המוסיקלית השלמה".

» האם נגינה על גיטרה עלולה "להרוס" את הילדים?» מייקל ג'קסון והביטלס יהפכו את הילדים שלכם לטובים יותר

תגיות

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>