ארם גרשוני: צייר הבלתי אפשרי

התערוכה היפה של ארם גרשוני במוזיאון תל אביב היתה מרשימה אף יותר לו הוצגו בה רק שלושת הציורים הטובים ביותר שיצר: "ביאנקה" ושני דיוקנאות עצמיים נועזים

תערוכת הציור של ארם גרשוני היא תערוכה יפה ומרשימה. ועם זאת, אף שמדובר בתערוכה קטנה, חבל שאינה קטנה אף יותר - מה שהיה מחדד את איכויותה היוצאות דופן בחלקים שהיא במיטבה.

התחושה היא שנעשה כאן ניסיון של האוצר ליצור איזון, ושמא להציג את כל מרחב העשייה, בתערוכת היחיד השנייה של אמן שמציג כבר יותר מ-20 שנה. כך, מוצגים בה כל הז'אנרים שגרשוני מצייר: ציורי נוף, טבע דומם ודיוקנאות (אך לא נכלל בה ולו רישום אחד, על אף התפקיד הקריטי של הרישום אצלו). בין הדיוקנאות דמויות הוריו, ילדיו ואשתו, שיש ביניהם הבדלי איכות ברורים.

דיוקן אמו, "ביאנקה", מ-2007-2008 (160X150 ס"מ), הוא דיוקן משובח. יחד עם שני הדיוקנאות העצמיים מ-2009 - "דיוקן עצמי בעיניים עצומות" (75X57) ו"דיוקן עצמי (מי שמביט בי מאחור)" (90X70), שתי עבודות נועזות - הוא יישאר חקוק בזיכרונם של הצופים גם אחרי צאתם מן הדממה של התערוכה.

הדממה של התערוכה היא איכות המאחדת בין היצירות וממלאת את החלל כמעט כחומר. ביקור בתערוכה בשעות הומות פחות מאפשר לשמוע אותה. הכוונה היא לתחושה של דיוק והקשבה, לתביעה לחדד את המבט ולהטיל בו ספק בה-בעת.

פרדוקס הדיוקן

הדיוקנאות הם כאמור עמוד התווך של התערוכה, ואפשר רק לשער כמה חזקה יכלה להיות לו הוצגו בחלל רק שלושת הדיוקנאות הטובים ביותר. המשותף לדיוקן "ביאנקה" ולדיוקנאות העצמיים (ובמידה פחותה גם ל"דיוקן שבת אביבי", הנלבב ו"דיוקן שרון אתגר, מבט לאחור") הוא האופן שבו הם תופסים את החולף ואת תמצית האישיות של המצויר בו-בזמן. הפרדוקס של הנצחת הרגע ומנגד הניסיון לאבחן את הייחוד של המצויר הוא הפרדוקס הבסיסי של ציור דיוקן.

                        "ביאנקה", 2007-2008

בדיוקנאות ישנם לעולם השפעת התקופה וסגנון הציור, ובאופן מהותי יותר, הדרך שבה האמן והקהל מותנים להתבונן במצוירים - מבחינה מגדרית, גילאית ומעמדית. הדיוקן "ביאנקה" טעון בכל המתחים הנובעים מהסטריאוטיפים הנקשרים לנושאים אלו כיום. אם בעבר עוטר ציור אדם מבוגר בהילה של מכובדות, הרי היום לגיל המבוגר נקשר בעיקר מעין צורך להצטדק, לעסוק בשייכותו להוויה העכשווית. ציור נשים שרחוקות מאידיאל היופי השליט כיום, גם הוא מתקבל כמעט כהצהרה.

מהבחינה המעמדית, גרשוני אמנם לא צייר את אמו וכלי יצירתה בידיה, כדרך שבה ציירו אמנים את עצמם ואמנים אחרים בעבר כדי להכריז על עיסוקם-זהותם; אך על לוח לבה מונח תכשיט גדול שיצרה. זהו חלק מהיותה של התערוכה טקסט אידיוסינקרטי; הקהל מכיר את סיפור הדמויות המצוירות, במיוחד ההורים-האמנים. מהבחינה הזאת מדובר כאן במעין דיוקן קבוצתי, סוגה שההיסטוריה שלה ארוכה ומורכבת לא פחות מזו של הדיוקן או הדיוקן העצמי.

ביאנקה בציור של גרשוני - ובציורי דיוקנאות חשוב תמיד להפריד חד משמעית בין הייצוג לאדם - מביטה קדימה בעוצמה כמעט מתריסה, היפוך להתכנסות של האב בדיוקן החלש בהרבה. זו דמות גדולה הנטועה בחלל הציור, ממלאה אותו. צבעי האוקר והאדום של בגדיה נושאים את הזיכרון של אמנות רנסנס אירופית, בעיקר של הרומנסק, רגע לפני השתררות אמות המידה של יופי רנסנסי ועשייה המציעה מערך חוקים (במיוחד הפרספקטיבה) כנקודת מוצא לאמנות. אלו צבעים חמים וארציים. האדום מקפל בתוכו יצירתיות לא פחות מאשר דם, והדמות הגדולה, היציבה, נהפכת לחד-פעמית, לאמא אדמה שהיא גם סקפטית ומאופקת. על פרק ידיה המשולבות גם מצויר שעון יד, תזכורת לזמן ונוכחותו המתמדת. השעון, מתג החשמל וידית הפלסטיק הזולה של הדלת, כולם ממקמים את הציור בהווה.

שאלת הימצאות הדמות המצוירת בהווה מתקשרת ל"תמונתו של דוריאן גריי". בראשית סיפורו המצמרר כותב אוסקר ויילד כי כל דיוקן המצויר ברגש הוא דיוקן האמן ולא מי שיושב לפניו. חשיפה כזו ודאי יש בציור "ביאנקה", ובאופן שונה, בשני הדיוקנאות העצמיים.

גרשוני מצייר בשניהם את הבלתי אפשרי, מתייחס לעובדה שלמעשה לעולם איננו רואים ישירות את פנינו ואת גבנו. בציורי דיוקן עצמי המראה מבטאת מה שנדמה כאינטימיות של אדם עם עצמו וגם מתייחסת למיתוס נרקיסוס, שמת לאחר שנקשר בלי הפרד לדמותו שלו הנשקפת במים. העיניים העצומות בדיוקן הן איפוא גם מוות וגם עיוורון, שני מצבים שמאיימים על עצם היצירתיות, אך תמיד הקסימו את האמנות וזכו בה לטיפול חוזר ונשנה. בדיוקן זה המוות מרחף גם בשל הידיים שאינן נראות, ידי האמן המצייר. הפנים והטורסו ממלאים כמעט את כל פני הציור, ולמרות הדמות האנושית, אין מי שישיב מבט מטאפורי לצופה. ההצלחה הגדולה של גרשוני היא באופן שבו יצר מזיגה של שלווה וקור, של נוכחות ממלאת (וההשוואה לדיוקן "ביאנקה" מתבקשת) לבין ההעדר, ההתכנסות עד מחיקה של הדמות.

                         "דיוקן עצמי (מי שמביט בי מאחור)", 2009

בדיוקן האמן בגבו אל הצופה ההיעלמות-ההתעלמות בוטה יותר אך יפה לא פחות, בכתפיו השחוחות ובמפגש המרתק בין תיאור העור, הבשר והקיר הלבן, הלא-מושלם, שניהם עירומים וחשופים בחולשתם. ציור דיוקן עצמי מהגב אינו שכיח. בין המעטים כמותו, ציור נפלא של ארנולד שנברג מתחילת המאה הקודמת.

גרשוני פועל בתוך תולדות האמנות ומתייחס בתערוכה למנעד מדירר ורמברנדט, דרך פרנצ'סקו זורברן וחואן סנשז קוטן ועד לציירים הישראלים אביגדור אריכא וישראל הרשברג, שהיה מורו של גרשוני והלה עודנו מגדיר כך.

בכל פרח כרובית

עקב אכילס של התערוכה הוא הציור "בערוב היום", אחד משלושת ציורי הנוף, המציג נוף ימי בשקיעה. הוא חסר את התנופה והעומק של רומנטיקה במיטבה, וההתייחסות הישירה לעבודות הנהדרות של קספר דויד פרידריך מדגישה דווקא את החסר.

ציורי הטבע הדומם יפים ובמיוחד הציור "כרובית" מ-2006, שהוא גוף אפוף אור בוהק שמבליח ומתקיים בין החשיכה הקטיפתית של הרקע ללובן המשטח שעליו הונח. כאן מובהקת ההשפעה של ציירי הטבע הדומם הספרדי, זורברן וקוטן, במיוחד הטיפול באור וצל כחומר מעצב. הדרמה האצורה בציור, פוטנציאל ההתפרצות שקיים בכל העבודות, שמרחף כמו סוד בתוך השקט, מוכל בכל פרח של הכרובית.

בתערוכה זו גרשוני נשאר נאמן לחוקי הסונטה שהוא כותב בציוריו, ובכך כוחו: ביכולת לבחור כללים, לדבוק בהם ולרמז על ליבה רגשית מבעבעת, ללא תנועת מכחול מיותרת אחת.

ארם גרשוני: עבודות חדשות. אוצר: פרופ' מרדכי עומר. מוזיאון תל אביב (שד' שאול המלך 27), שעות פתיחה: ימים שני ורביעי 10:00-16:00, ימים שלישי וחמישי 10:00-22:00, יום שישי 10:00-14:00, שבת 10:00-16:00. עד 15 בינואר 2010

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>