דני סנדרסון: זה שמעל למצופה

אלבומו החדש של דני סנדרסון מבהיר בצורה חד-משמעית כי בכוורת המנומנמת של בני מחזורו, הוא נותר הדבורה הכי חיונית

יום ההולדת ה-60 של כמה מראשי הדירקטוריון של המוסיקה הישראלית (שכחנו את מיקי גבריאלוב, שחגג חודש לפני שלמה ארצי ומתי כספי) העלה את השאלה איך מוסיקאי יכול להישאר רלוונטי בהגיעו לגיל המופלג הזה, שבו על פי רוב אתה מתבקש בנימוס לשיר את השירים היפים שכתבת בסבנטיז ולהריץ כמה שיותר מהר את השירים הפחות יפים שבאו אחריהם. מה המתכון? מה הנוסחה? איזו תרופה קריאייטיבית אתה צריך לקחת כדי שבשירים החדשים שלך, גם אם לא יתחרו בנכסי צאן הברזל מן העבר, תישמר מנה גדושה של רעננות, של תנופה, של עוקץ?

כמובן שאין מתכון ואין נוסחה ואין תרופה. הסתיידות עורקי היצירה היא מחלה חשוכת מרפא, בעיקר בעסקי הפופ. אבל יש כאלה שנפגעים יותר, יש כאלה שנפגעים פחות ויש כאלה שנפגעים הרבה פחות. "לא יפריד דבר", אלבומו החדש של דני סנדרסון, מבהיר בצורה חד-משמעית לאיזה מחנה משתייך סנדרסון, שחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-59. רעננות? יש. תנופה? רוב הזמן. עוקץ? לא קהה. בכוורת המנומנמת של בני המחזור שלו סנדרסון נותר הדבורה הכי חיונית.

מבחינה מסחרית קריירת הסולו של סנדרסון אף פעם לא המריאה לשחקים. ככה הוא באמצע, אם להשתמש במלים שלו. אולי זאת הסיבה שבניגוד לאחרים שהמריאו ושכחו איך זה מרגיש להיות למטה, סנדרסון נשאר דרוך, רעב, סקרן, קשוב לנעשה סביבו, מלא אמביציה לכתוב עוד שירים טובים. חלק מהשירים הטובים האלה, שממלאים עכשיו את "לא יפריד דבר", צמחו ישירות מתוך תחנות לא כל כך טובות בקריירה המאוחרת של סנדרסון. הנה דוגמה. סנדרסון הריץ בשנים האחרונות מופע של קאוורים לשירי סול מהסיקסטיז. גם אם הוא נהנה ממנו, היה לכאורה בעצם קיומו של המופע הזה טעם לפגם. סנדרסון, קאוורים - לא לגמרי ראוי.

סנדרסון (שני מימין) עם חברי הלהקה אייזנמן, וצר, עשת, מלכה, בן חורין ובן ליש(תצלום: עומר מסינגר)

אבל סנדרסון לא רק התפרנס ממופע הקאוורים, הוא גם למד ממנו. באלבום החדש יש שיר נהדר שנקרא "כמה?". עם פסנתר גוספלי, כלי נשיפה מריעים והמשפט "אמא אומרת שיבוא אחר, אבל אמא הפעם טועה", הוא נשמע כאילו רקחו אותו בסניף העברי הסודי של מעבדות חברת "מוטאון". החדווה והמתיקות שיש רק בשירים של "מוטאון" - הן שם, ובכמויות. האושר הקטן הזה היה חומק מאתנו אלמלא אותו מופע קאוורים, שסנדרסון לא היה מעלה אילו היה עשוי מהחומרים שממלאים את קיסריה.

ערך הבהירות

סביב מופע הקאוורים ההוא התגבשה גם הלהקה העכשווית של סנדרסון. להקה, לא נגני ליווי. לנוכח התרומה המכרעת של חבריה לאלבום החדש ראוי לפרט: תמר אייזנמן בגיטרה, שאול עשת בקלידים, יותם בן חורין בבס, שי וצר בתופים, כפיר בן ליש וקרן מלכה בקולות ושירה. סנדרסון טוען שזאת הלהקה הכי טובה שהיתה לו מאז "כוורת". גם אם הוא שכח לרגע את "גזוז" ו"דודה", אפשר להבין את ההתלהבות שלו. זאת באמת להקה טובה מאוד שמבטאת בכישרון את הערכים שבהם סנדרסון האמין תמיד, ובראש ובראשונה את ערך הבהירות.

סנדרסון הוא לא היחיד מבין בוגרי השבט שמסתובב כבר שנים עם אותה להקה. גם ארצי וחנוך עושים את זה. אבל סנדרסון הוא היחיד שממש חבר בלהקה שלו. "באופן כללי אני די מיותר פה", הוא אומר בסרט שמצורף לדיסק ומתעד את העבודה על האלבום. הוא צוחק כמובן. הוא כתב את כל שירי האלבום וגם הפיק אותו. אבל לא רק שהשירים קיבלו צורה בעבודת צוות, סנדרסון גם חילק את תפקידי השירה בין המוסיקאים שלו. חמישה מתוך 12 השירים באלבום לא מושרים על ידו אלא על ידי חברי הלהקה: אייזנמן, בן ליש, בן חורין וקרן מלכה, שמקבלת שני שירים ובצדק. סנדרסון תמיד ידע ואהב לעבוד עם זמרות נשמה, ומלכה מאיישת בחן ובטעם את המשבצת שהיתה פעם של מזי כהן.

ליפסטיקך!

תחושת הביחד של העבודה עם להקה היתה דרושה הפעם לסנדרסון באופן מיוחד, מפני ששירי האלבום החדש מדברים בדיוק על ההיפך. יש הרבה בדידות ב"לא יפריד דבר". זה נושא שתמיד העסיק את סנדרסון ("היא אומרת דבר פשוט: אם ביחד אז רק לחוד", כפי שהוא שר ב"זאת שמעל המצופה", שמצורף כבונוס לאלבום החדש). הפעם, אולי בשל הנסיבות שבהן נכתב האלבום (מות אשתו ב-2005), הבדידות מקבלת נפח גדול במיוחד, בעיקר בתחילת האלבום. היא נמסרת כרגיל בשפה סנדרסונית שיש בה שילוב של תוגה והומור ("מחפש דיילת עם שילוט שתצביע על פתחי מילוט"), והשילוב הזה מחלחל גם לתוך המוסיקה. ב"לא בפוקוס", שבו הדיפרסיה משתוללת במוחו של סנדרסון ("פנסים כבו בכל העיר, חושך שכזה גובה מחיר"), יש תפקיד קטן אך דומיננטי של מלודיקה. מצד אחד אין דבר יותר בודד ועצוב מהצליל הזה, אבל באותו זמן יש בו גם תחושה של קלילות ואפילו של הומור.

יש כמה נפילות מתח באלבום הזה, אבל בכל פעם שזה קורה התיקון מגיע מיד. בשיר השישי, "אמרו לי", מתחיל להימאס מפואטיקת הלוזר של סנדרסון, אבל השיר השביעי, "לא אוהב את נעלייך", הוא גג מוסיקלי מבריק ("אנ'לא אוהב את נעלייך, מכנסייך, חולצותייך, סוודרייך, מעילייך, ליפסטיקך". ליפסטיקך!) והשיר השמיני, "כמה?", הוא כאמור אושר צרוף.

הנפילה הבאה מתרחשת בשיר התשיעי, "אם בחיים לא נאהב". זה הסינגל השני שיצא מהאלבום (למה?), הוא מושר על ידי הבסיסט בן חורין, וכששמעתי אותו ברדיו, בלי לדעת שזה שיר של סנדרסון, חשבתי: "מה יהיה הסוף עם הרוקרים הישראלים הצעירים והרופסים?". גם השיר הבא, "בכל זאת גבר", הוא שיר בינוני, וכבר נדמה ש"לא יפריד דבר" עומד להסתיים בקול ענות חלושה. אבל אז מגיע שיר הנושא היפה והמרגש - הצהרת אהבה של סנדרסון לאשתו המתה, שמבחינה מוסיקלית נשמעת יותר אולארצ'יקית מסנדרסונית.

וכשהשיר הזה נגמר מתחיל "מהשתיל הזה", אולי היפה בשירי האלבום. גם זה שיר אהבה, אבל כזה שמכוון אל העתיד. הדוברת היא אשה (קרן מלכה שרה ללא רבב), שפורשת לפני הגבר שלה את פילוסופיית החיים והאהבה שלה בכמה משפטים קצרים, קולעים ומפוכחים. "לא אפרוש עליך מרבדי זהב, לא אצבע שמים בסגול, רק אבוא אליך נטולת מכחול, מושיטה ידי וזה הכל". זה הכל? מי צריך יותר מזה? איזו דרך עדינה וחכמה לחתום את האלבום היפה הזה.

דני סנדרסון, "לא יפריד דבר". אן-אם-סי

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>