קולנוע של העולם השלישי

הבמאי הפיליפיני ברילנטה מנדוזה החל לביים בלי שהכיר קולנוע שאינו מיינסטרימי - ויצר סגנון כזה בעצמו. בביקור בפסטיבל בשדרות, שמציג ארבעה מסרטיו, הוא מסביר איזה אתגר מציב הקולנוע מהעולם השלישי למערב

"אני עושה קולנוע בעולם השלישי, אני קולנוען של העולם השלישי והקולנוע שלי הוא קולנוע של העולם השלישי". כך מגדיר את עצמו ואת יצירתו במאי הקולנוע הפיליפיני ברילנטה מנדוזה, שבא לישראל כאורח פסטיבל "קולנוע דרום" התשיעי, שנפתח בשדרות ביום ראשון ויינעל ביום חמישי.

במשך הפסטיבל, שאחד מהדגשיו הוא הקולנוע הפיליפיני, יוקרנו ארבעת סרטיו האחרונים של מנדוזה, שהיה בשנים האחרונות לאחד הבמאים הנודעים בנוף הקולנוע הבינלאומי. שניים מסרטיו האחרונים השתתפו בתחרות בפסטיבל קאן, ואחד מהם, "קינאטאי", אף זיכה את מנדוזה ב-2009 בפרס הבימוי הטוב ביותר.

סרטיו של מנדוזה מעוררים לרוב תגובות מעורבות במיוחד. יש לו אוהדים רבים, המעריכים את הבוטות והחספוס של סגנונו, אך רבים אחרים תוקפים אותו דווקא בגלל ההיבטים האלה של יצירתו. את המחלוקת הגדולה ביותר עורר דווקא "קינאטאי", אותו סרט שזיכה אותו בפרס הבימוי, שהוא מלודרמת פשע מהאלימות ביותר שראיתי בחיי. במרכזה ניצבת פרשת חטיפתה, עינויה וביתור גופתה של זונה (ומנדוזה, בסרטו, אינו מסתיר מאתנו כמעט אף אחד מהפרטים הגרפיים הקשורים בתהליך המזוויע הזה).

מתנגדיו של הסרט טענו שמדובר באלימות על גבול הפורנוגרפיה וגם הלינו על סגנונו של הסרט, שעלילתו מתרחשת ברובה בלילה, והוא כה חשוך, שרוב הזמן הצופים מתקשים לראות מה הולך. מובן שהשילוב הזה יצר פרדוקס אירוני, שמנדוזה מכיר בו בשיחה עמו השבוע בשדרות: מצד אחד מקטגריו של "קינאטאי" התנגדו למה שרואים בסרט ומצד אחד הם התלוננו שאינם רואים בבהירות מספקת את מה שהם לא רוצים לראות.

להיות מפורסם ועשיר

מנדוזה נולד ב-1960 בסן פרננדו שבפיליפינים למשפחה מהמעמד הבינוני; לא משפחה עשירה, הוא אומר, אך גם לא אחת מאותן משפחות עניות שאת סיפורן הוא מציג לרוב בסרטיו. הוא הצעיר מבין שמונה ילדים, שרק שניים מהם זכו להשכלה. הוא למד לקראת תואר מ"א באמנות באוניברסיטה של מנילה והתמחה בפרסום, אך לא סיים את לימודיו מכיוון שהנושא לא עיניין אותו. עם זאת, להתפרנס הוא היה צריך, ובעת שעבד בסוכנות פרסום הציעו לו לעבוד כארט דיירקטור בסרטים ובטלוויזיה. כך נכנס לעולם הקולנוע.

מתוך "לולה". סיפורן של שתי קשישות, שנכדה של האחת נרצח בידי הנכד של האחרת

במשך השנים הבאות עבד בתפקיד הזה ביותר משני תריסרי סרטים, כולם סרטי מיינסטרים פיליפינים, בעיקר מלודרמות רומנטיות שהן עיקר התוצרת של תעשיית הקולנוע הפיליפינית. לצערו, הוא אומר, לא יצא לו לעבוד עם לינו ברוקה ומייק דה לאון, מגדולי הבמאים הפיליפינים באותה תקופה. בשלב מסוים החליט מנדוזה שעבודתו כארט דיירקטור אינה מספיקה לו עוד. הוא רצה לביים, אך בעצם לא ממש ידע מהו קולנוע. תחילה רצה להיהפך לבמאי מכיוון ששאף להיות מפורסם ועשיר, הוא אומר בחיוך. הוא גדל על הקולנוע הפיליפיני המסחרי, על הקולנוע ההוליוודי וגם על סרטי קראטה שהגיעו לפיליפינים מהונג קונג ומסין, ולא הכיר שום קולנוע אחר. רק אחרי זמן השתנו השאיפות שלו.

סיפורו הוא זה של במאי שבאופן אינסטינקטיבי כמעט הבין שייתכן גם קולנוע אחר חוץ מזה שבו הוא צופה ובו הוא עובד, קולנוע שנוגע במציאות של החברה הפיליפינית באופן אמין וישיר ויותר. ורק אחרי שהתחיל לעשות סרטים החל לגלות שקיים גם קולנוע מחוץ לזה שמופק במולדתו או מיובא מהוליווד, קולנוע שמתחבר לזה שהוא רוצה לעשות. כך שאין מה לדבר עמו על השפעות על יצירתו, כמו, למשל, של הקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי, שהוא גילה את דבר קיומו רק אחרי שכבר התחיל לביים. נדמה שמנדוזה המציא את הקולנוע שלו בעצמו. ואמנם, יותר מפעם אחת בשיחה עמו הוא מגדיר את עצמו כקולנוען שהוא "self-made", כלומר, שברא את עצמו במו ידיו וכישרונו. כעת, בעודו יוצר סרטים, הוא מגלה את העבר של הקולנוע, והמסע המשותף הזה מופלא בעיניו.

מנדוזה גם מספר שכל אותה תקופה שעבד כארט דיירקטור בסרטי מיינסטרים פיליפיניים הוא המשיך לעבוד בפרסום, והעבודה הזאת, שהיתה כרוכה בה מכירה של מוצרי מותרות לאנשים שלא יכלו להרשות אותם לעצמם - שזו רוב אוכלוסיית הפיליפינים - חיזקה בו את הרצון לעשות סרטים שיעסקו בשוליה החלשים הרחבים של החברה (מרבית הסרטים שבהם עבד התרחשו בקרב המיעוט העשיר מאוד המתגורר בפיליפינים). "גיליתי איזה מין קולנוע אני רוצה לעשות", הוא אומר, "כאשר גיליתי את עצמי".

ב-2005 הוצע לו לביים סרט ראשון, ומנדוזה אומר כי לא ידע אז שהדבר ישנה את חייו, לתמיד. הסרט, "המסז'יסט" שמו, זיכה אותו בפרס "ברדלס הזהב" בפסטיבל הסרטים של לוקרנו. "כשהגעתי לאותו פסטיבל", הוא מספר, "הייתי בור לחלוטין בכל מה שנוגע לדרך שבה פסטיבלי סרטים מתנהלים. לא ידעתי אפילו שיעמידו אותי מול סוללה של עיתונאים שישאלו אותי שאלות על דרכי הקולנועית. אני זוכר שרעדתי כולי כשניצבתי לראשונה בסיטואציה הזאת. אבל כששמעתי את השאלות שהופנו אלי מהעיתונאים וגם מהקהל שצפה בסרט, והיו כאלה שאמרו לי שזו היתה הפעם הראשונה שהם צפו בסרט שהראה להם איך הפיליפינים נראית באמת, הבנתי שאני בדרך הנכונה, ומאז לא הפסקתי ללכת בה. שואלים אותי לפעמים מדוע אני מביים סרטים רבים כל כך - ביימתי תשעה סרטים מאז 2005 - והתשובה שלי היא כי אני אוהב את זה, למרות המאמץ האדיר הכרוך בעשיית כל אחד מסרטי".

איך היית מגדיר את הסגנון של סרטיך?

"כמתהלך על הקו הדק המפריד בקולנוע בין העלילתי לתיעודי. לסרטים שאני עושה יש נרטיב, אך הסיפורים בהם מתבססים כולם על סיפורים שאירעו במציאות, ואני מציג אותם באמצעים הלקוחים מהקולנוע התיעודי כדי לשוות להם נפח ריאליסטי ואמין ככל שרק ניתן. אני משתמש לעתים קרובות בשחקנים לא מקצועיים, אבל גם כאשר אלה שחקנים מקצועיים, אני מדריך אותם כך שישחקו בסגנון שונה לחלוטין מזה שמאפיין את הקולנוע הפיליפיני המיינסטרימי.

מתוך "טיראדור". גנבים, סוחרי סמים וזונות בשכונת עוני במנילה

"בסרטי אני מנסה להעניק את התחושה שהם מתרחשים בזמן אמיתי, וחשוב לי תמיד שהם ישרטטו דיוקן של קהילה ולא יציגו רק את סיפורו של הפרט בתוך הקהילה הזאת; כך שהסרט לא רק יציג סיפור אלא יחשוף את השיטה שמאפשרת את התהוותו של הסיפור הזה.

"אני מעוניין לעשות את סרטי לא כבמאי קולנוע אלא בראש וראשונה כבן אדם. הבנתי בהדרגה שכבמאי אני נושא באחריות גדולה מכיוון שלקולנוע יש יכולת השפעה כה עצומה על הצופים בו. חשוב לי לפיכך להעניק חופש בחירה לצופים. אני מציג לפניהם מציאות קיימת, אני מעלה בפניהם סוגיות הקשורות במציאות הזאת, אך איני אומר להם מה לחשוב, איני שופט, אינני מטיף מוסר. בסופו של דבר, הקהל הוא שיחליט מה דעתו בנוגע למה שראה".

לתקוף את הקהל

סרטיו של מנדוזה אינם קלים לצפייה. "טיראדור" שמציג את סיפורם של גנבים, כייסים, סוחרי סמים וזונות בשכונת עוני במנילה על רקע הבחירות שהתקיימו בפיליפינים ב-2007; "סרביס" מ-2008 המתרחש כל כולו בבית קולנוע במנילה שנמצא בבעלות משפחתית ומציג סרטים פורנוגרפיים; "קינאטאי" האלים כל כך - כולם סרטים תובעניים, תוקפניים, שלעתים קרובות נדמה שהם שמים את הצופים במבחן. האם התפישה של הקולנוע כבידור מעניינת את מנדוזה?

"לא", הוא עונה במהירות ובנחישות. "אין שום דבר רע בבמאים שרוצים לבדר, אבל יש גם במאים מסוג אחר, שמטרתם העיקרית היא להציג את המציאות כפי שהיא, ואני נמנה עמם. יש כל כך הרבה סוגים אפשריים של קולנוע, ואני עושה קולנוע מהסוג שהבידור אינו מטרתו הראשונית. יש משהו שהוא מעבר לבידור; אמנות הקולנוע היא עמוקה מדי, בוטה מכדי שהבידור יהיה היעד היחידי שלה.

"אני מאמין שהקסם של הקולנוע טמון בעובדה שהוא מציע לצופים בו חוויה שהם לא עברו קודם לכן, חוויה שיכולה לחנך, לשנות את התודעה ואת ההכרה של הצופים. זה אינו אומר שאיני רוצה שאנשים רבים יצפו בסרטי. כרגע אין לסרטים שלי קהל צופים גדול, אבל חשוב לי יותר ששני אנשים ייגשו אלי ויאמרו לי שהצפייה באחד מסרטי שינתה את האופן שבו הם רואים את המציאות, מאשר אם המוני אדם יצפו בסרטי וישכחו אותם למחרת. יש לי הרגשה שאת סרטי לא שוכחים, וזה חשוב לי. מכירים אותי בפיליפינים, מוקירים אותי על הגאווה הלאומית שהבאתי למדינה בגלל הפרסים הרבים שבהם זכיתי, אבל אין לי קהל בפיליפינים. יש משהו אירוני בעובדה שמצד אחד גאים בכך שאני מציג את הפיליפינים בפני העולם הרחב ומצד שני מתרעמים עלי כי אני לא מציג את הפיליפינים באור חיובי".

האם אתה מייעד את סרטיך בעיקר לקהל הפיליפיני?

"לא, אינני מתייג את סרטי כמיועדים לקהל מסוים, כי מה שקורה בפיליפינים קורה בעולם כולו. העוני והניצול והשחיתות והאלימות קיימים בכל מקום. ותסתכל על ישראל, שזה ביקורי הראשון בה; מה שקורה בה בין הישראלים לפלסטינים אינו שונה בהרבה מהעימות שמתקיים בפיליפינים זה מאה שנים בין הרוב הנוצרי למיעוט המוסלמי, עימות שרק הולך ומחריף בשנים האחרונות. בסרטי הבא אני אגע בעימות הזה, וזה יהיה הסרט הפיליפיני הראשון שיעסוק בנושא הזה שלא במסגרת של סרט בידורי. כולנו בסירה אחת".

בפסטיבל יוקרן גם "לולה", סרטו האחרון של מנדוזה, שמציג את סיפורן של שתי קשישות, שנכדה של האחת נרצח בידי הנכד של האחרת תוך כדי שוד של טלפון נייד. מנדוזה מסכים שזה הסרט העדין ביותר שהוא ביים עד כה, והוא מאמין שהפקתו לא היתה מתאפשרת לולא זכה זמן קצר קודם לכן בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. כל המפיקים שאליהם פנה לפני זכייתו בקאן סירבו לממן את הסרט בטענה שהקהל לא ירצה לצפות בסרט על שתי קשישות.

אנחנו נוהגים לדבר על הקולנוע שמופק בדרום-מזרח אסיה כאילו כל המדינות באזור זה הם מדינה אחת. האם זו טעות לדעתך?

"לשייכות גיאוגרפית יש משמעות, אבל זה לא שמתקיים קשר בין הבמאים השונים העובדים במדינות השונות בדרום-מזרח אסיה. אני גם חושב שזה במידה רבה עניין של אופנה, ועכשיו האופנה היא להתרכז בקולנוע ממדינות דרום-מזרח אסיה. האופנה הזאת תחלוף. זה מסייע בעיקר לבמאים צעירים מדרום-מזרח אסיה, שהיום הרבה יותר קל להם לזכות בהכרה בינלאומית.

"עם זאת, אני כן מאמין שהקולנוע מדרום-מזרח אסיה מציב אלטרנטיבה לקולנוע במערב, בעיקר לקולנוע האירופי, שבניגוד לקולנוע שאני משתייך אליו מאבד בהדרגה את הזהות הלאומית שלו. הקולנוע שאני עושה הוא קולנוע של העולם השלישי, והוא לעולם יהיה כזה. לעולם לא יהיו לי התקציבים שבמאים הוליוודיים מקבלים, וגם אם יינתן לי תקציב כזה לא אדע מה לעשות אתו. אני חייב לקבל את העובדה הזאת ולעבוד במגבלות שהיא מציבה לפני. העובדה הזאת משנה לחלוטין את האופן שבו אני, כמו במאים אחרים שעובדים בעולם השלישי, מתייחסים לנרטיב ולדרך שבה הם מפיקים ומצלמים את סרטיהם. מהבחינה הזאת אין ספק שהקולנוע שמגיע מהעולם השלישי הוא אלטרנטיבה".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>