סיפור עם פסקול

אהבותיו המוסיקליות של אופיר טושה גפלה באות לידי ביטוי בספרו "ביום שהמוסיקה מתה", ומבשרות כי המוסיקה הפופולרית מתחילה לחלחל סוף כל סוף לתוך הספרות המקומית

במדור התרבות של "וואלה" יש מדור קטן שנקרא "בית התקליט". מתארחים בו אמנים שהוציאו זה עתה ספר/סרט/דיסק חדש, והם מתבקשים לבחור את עשרת האלבומים ששינו את חייהם, או שיקרים להם יותר מכל, ולכתוב עליהם כמה מלים.

בדרך כלל הבחירות צפויות ומשעממות, גם אם מובנות ובלתי נמנעות. ליאונרד כהן, בוב דילן, "לד זפלין", חוה אלברשטיין, ליאונרד כהן, "הסמיתס", טום וייטס, אריק איינשטיין, ג'וני מיטשל וליאונרד כהן. אבל לעתים נדירות, פעם בכמה חודשים, יש מישהו שחורג מהפק"ל הקבוע, פותח צוהר אל עולם מוסיקלי ונפשי יוצא דופן, והכי חשוב: גורם לך לרצות לראות את הסרט שלו, או לשמוע את הדיסק שלו, או לקרוא את הספר שלו.

כך קרה לפני שבועיים כש"בית התקליט" אירח את הסופר אופיר טושה גפלה, שספרו החדש "ביום שהמוסיקה מתה" (הוצאת כתר) ראה אור לאחרונה. גפלה (פנאט של מוסיקה, כך מתברר) ישמח בוודאי לשמוע שקריאת הרשימה שלו (ראו למטה) היתה משולה לשמיעת שיר נפלא ולא מוכר ברדיו. לא חייבים להכיר את כל הרשימה של גפלה (?"News from babel" ?"Seawolf" סליחה על הבורות, אבל מי אלה?), ובוודאי שלא חייבים לאהוב את כולה (18 הדקות הנדמות כ-180 של "Tales from topographic oceans" - אמאל'ה!), אבל אי אפשר שלא להסכים שהיא מרתקת ושהיא אחרת (בלי להתאמץ להיות אחרת).

כאב ומסתורין

כמה דברים בולטים מיד: ראשית, באופק של גפלה אין בכלל מוסיקה ישראלית; שנית, לצד כמה אלבומים ישנים יש ייצוג מפתיע למוסיקה חדשה (האחרון של "פורטיסהד", האלבומים של "Seawolf" ו"Akron/family" ואלבום הבכורה של "Fiery furnaces" המופלאים, שבזכות הבחירה בהם הייתי קונה את "ביום שהמוסיקה מתה" גם אם הבחירות האחרות של גפלה היו מתמקדות באלבומים של סאבלימינל והצל); והדבר הכי בולט - גפלה נמשך אל מוסיקה שיש בה עולם דמיון מסעיר ומכושף. פנטסיה, כאב, מסתורין, יגון, תשוקה, מוות - אלה החומרים שמדברים אליו ומעסיקים אותו, אם להתרשם מהאלבומים שהוא בחר.

"הקיור". באופק של גפלה אין מוסיקה ישראלית (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

ואכן, החומרים האלה - ובעיקר המורבידי שבהם - מצויים בשפע ב"ביום שהמוסיקה מתה", שמתרחש במדינה הדמיונית קרמנדין, בעיר הדמיונית אינוביל, שאליה מגיע יום אחד ב-1984 נער (ישראלי דווקא!) שניחן בסגולה מופלאה ונוראה: כשהוא מביט בעיניו של אדם אחר, הוא יכול לראות בהן את תאריך מותו של האדם.

זאת נקודת המוצא, ומכאן מתחיל גפלה לגלגל סיפור על חייה של קהילה שכמעט כל אנשיה (פרט לאלה המכונים הנבערים מכורח או הנבערים מרצון) יודעים את תאריך מותם. לסיפור הזה יש גיבורה, דורה, אשה צעירה שהיא פנאטית של מוסיקה, ולסיפור הזה יש פסקול, שהוא סכום האלבומים שמתנגנים במערכת, בנגן הנייד ובמוח של אותה דורה. מתנגנים ללא הפסקה. דורה שומעת מוסיקה כל הזמן, וכשהיא לא שומעת מוסיקה היא חושבת על מוסיקה, וכשהיא לא חושבת על מוסיקה היא ישנה וחולמת על מוסיקה.

יש חפיפה ניכרת בין הטעם של גפלה, כפי שהוא מתגלה ברשימה שלו, לבין הטעם של הגיבורה שלו, שנוהה בעיקר אחרי "זמרים (בעדיפות ברורה לגברים) שמבצעים חומר משלהם, רצוי מהזן הנוגה, אפוף המרה השחורה (Sadcore למדקדקים)". הגיבור שלה - "אהובי האפל, הרומנטי, הגחמני, החד-פעמי" כהגדרתה - הוא רוברט סמית מ"הקיור". היה זה שיר שלו, "How beautiful you are" (מתוך האלבום "Kiss me Kiss me Kiss me"), שטילטל את הווייתה בגיל 14, והפך אותה ל"שפחה מרצון" של הכוח הטמיר שנקרא מוסיקה.

"Kiss me Kiss me Kiss me" דווקא לא נמצא ברשימה של גפלה (אולי כדי ליצור הפרדה בינו לבין הגיבורה שלו), אבל כשמקשיבים ל"How beautiful you are" - שיר נפלא על המרחק הזעיר שבין אהבה לזרות, שיש בו אווירה של אימה ונוכחות מצמררת של מבטים ועיניים - מתעורר הרושם שזה לא רק השיר המכונן של דורה, אלא גם השיר שהתניע את תהליך הכתיבה של "ביום שהמוסיקה מתה".

מציאות וירטואלית

עד לפני זמן לא רב, מוסיקת פופ ורוק לא היתה חומר גלם של הספרות העברית. כשכתבו על מוסיקה, זאת היתה בדרך כלל מוסיקה קלאסית. אם רצינו לפגוש דמויות ספרותיות שעולמן התרבותי היה דומה לשלנו, היינו צריכים לקרוא את חניף קוריישי, ניק הורנבי, אירוויין וולש. אבל בזמן האחרון, באיחור ישראלי אופייני של 30-20 שנה, המוסיקה הלא-קלאסית מתחילה לחלחל לתוך הספרות המקומית (כשם שהיא מתחילה לחלחל לתוך עבודות הדוקטור בחוגים להיסטוריה וסוציולוגיה).

"הנפשיים" ו"ימי הפופ" של עמיחי שלו, "עבור את האלפים, אבשלום" של ארז שוייצר, ועכשיו העיסוק האובססיבי של גפלה ביקום האינסופי שבין דיאמנדה גאלאס ל"דמעות לפחדים", בין "פייבמנט" לג'ון קייל, בין "Furious few" (להקה לא קיימת, שדורה ממציאה כדי להביך את המוכרים המתנשאים בחנות התקליטים המקומית) לבין "מוות בגיל 39", הלהקה הגדולה היחידה שיצאה מהעיר אינוביל (היא קרויה כך מפני שהסולן יודע, כמו רוב תושבי העיר, בדיוק מתי הוא ימות). ואלה רק כמה ממאות הלהקות והזמרים שמככבים ב"ביום שהמוסיקה מתה". חבל שאי אפשר לחבר את הספר ישירות ליוטיוב. אולי בגרסת הספר האלקטרוני זה יעבוד.

"פורטיסהד" וקייט בוש (תצלומים: אימג' בנק / Getty Images)

עם או בלי חיבור ליוטיוב, חובבי מוסיקה מושבעים ירוו נחת מהספר הזה. הם ימצאו בו את עצמם (גם אנחנו, ילידי שנות ה-70, בדיוק כמו דורה, הגענו למוסיקה ה"איכותית" דרך הפופ המסונתז, המוגבל אך הנפלא, של האייטיז); הם יזדהו עם הצמא של דורה לעוד ועוד מוסיקה ועם הנטייה המוכרת שלה להעדיף את המציאות הווירטואלית והמתוקה של האלבומים על פני המציאות האמיתית, הפחות מתוקה; הם יחשדו שכשגפלה כתב על צעירה ממדינה דמיונית ליד הולנד שמתנערת לחלוטין מהתרבות המקומית שלה ורק חולמת על אנגליה, הוא כתב בעצם על צעירים ממדינה מציאותית בין מצרים ללבנון שהתנערו בנעוריהם מהתרבות שלהם ורק חלמו על אנגליה.

הקורא חובב המוסיקה, בעיקר אם הוא לא חולק את טעמה הקדורני של דורה, עשוי גם לחוש הקלה ברגעים הספורים שבהם היא שומעת מוסיקה קצבית (תודה ל"פרודיג'י"), ומדי כמה עמודים הוא עשוי למצוא את עצמו מתווכח עם גפלה בהנאה רבה. למשל, על האזכור של להקת ."Talk Talk" דורה, שבסוף הספר מתפרנסת מתקלוט בהלוויות ומסיבות פרידה של העומדים למות, מחליטה להשמיע את "Spirit of eden", אלבומה המופלא של "Talk Talk", בהלוויה של אחת הדמויות המרכזיות בספר. גפלה כותב יפה על ההתפתחות היצירתית המרתקת של ,"Talk Talk" שהגיעה כביכול לשיא ב"Spirit of eden", ואז מוסיף בסוגריים: "כעבור שלוש שנים הוציאה (הלהקה) את תקליט ההמשך, שהיה, למרבה הצער, תקליטה האחרון". סליחה, זה מה שיש לך לומר על "Laughing stock" הנשגב, אחד האלבומים היפים ביותר אי פעם?

אם מסכימים עם גפלה או מתווכחים אתו, הצלילה שלו לתוך המים העמוקים של המוסיקה מיתרגמת לחוויית קריאה מהנה מאוד. אבל לצלילה הזאת יש גם צד בעייתי. גפלה, באמצעות התשוקה והסקרנות של דורה, חוזר שוב ושוב לאותו רגע מופלא שבו חובב המוסיקה שומע לראשונה אלבום שנוגע במסתרי נפשו וממלא אותו אושר. וכך, בלי משים, נבנית אצל הקורא ציפייה שמשהו מהחוויה העצומה הזאת, יתרחש גם בזמן הקריאה ב"ביום שהמוסיקה מתה"; שכמו שחלק מהאלבומים שמוזכרים בספר המציאו צלילים חדשים וגרמו לך להיכנס לתוך ממלכת דמיון מופלאה, גם הספר עצמו ייכתב בשפה חד-פעמית ויסחוף אותך למסע.

וכאן, לי לפחות, נכונה אכזבה. לא נסחפתי. לא הרגשתי שמדברים אלי בשפה חד-פעמית ומרהיבה. זאת לא ביקורת ספרותית, אבל אם "ביום שהמוסיקה מתה" היה אלבום, אולי הייתי כותב שזה אלבום מיינסטרים טוב ומהנה מאוד, שיוצר את הרושם שיש בו קומה נוספת - מסתורית, ספיריטואלית, נועזת - שלמעשה איננה קיימת.

לזכרו של איב תואתי

אופיר טושה גפלה הקדיש את "ביום שהמוסיקה מתה" למוסיקאי איב תואתי, שמת מסרטן בפאריס לפני חצי שנה. "לאיב תואתי, בגעגוע", נכתב בהקדשה, שמאחוריה יש סיפור מעניין, גם בשל דמותו של תואתי וגם בשל המפגש הלא שגרתי בינו לבין גפלה.

תואתי, יליד מרוקו שעבר בילדותו לצרפת, הגיע לירושלים בשנות ה-70 ונהפך לאחת הדמויות המיוחדות בחיי התרבות של העיר. הוא ערך ושידר בקול ישראל ובביתו הזרוק והפתוח התקבצה קבוצה של מוסיקאים צעירים, שהקימה את להקת הג'ז-רוק "דובדבן". חסר הכשרה מוסיקלית אך בעל כישרון מלודי גדול, כתב תואתי את המנגינות, וחבריו המלומדים יותר פיתחו אותן. "דובדבן" התפרקה בתוך זמן קצר, תואתי המשיך ליצור מוסיקה חדשה, וגם התחיל לחקור מוסיקה יהודית עתיקה, עד שלפני עשר שנים עזב לצרפת.

כשיצא ספרו הראשון של גפלה, "עולם הסוף", הוא התגלגל לידיו של תואתי, שהתאהב בכתיבה של הסופר הצעיר. "איב הקים בפאריס מועדון מעריצים של טושה גפלה", סיפר חבר של תואתי אחרי מותו. "לא הייתי קורא לזה מועדון מעריצים, אבל הוא הפציר בכל מי שהוא פגש לקרוא את הספרים שלי", אמר גפלה.

תואתי גם יצר קשר עם גפלה והשניים נעשו חברים, אף שמעולם לא נפגשו. הקשר הטלפוני ביניהם נמשך כמה שנים, עד שכמה שבועות לפני מותו של תואתי, כשמצבו החמיר, גפלה טס לפאריס ופגש בו לראשונה. "בילינו עשרה ימים נפלאים ביחד", סיפר. ההקדשה בפתיחת הספר היא הנצחה עדינה ומרגשת של יוצר מרתק, שהתרבות הישראלית בקושי הכירה.

הרשימה של אופיר טושה גפלה

• "Hounds of Love" של קייט בוש •"Tales from topographic oceans" של "יס" •"Letters home" של "News from babel" • "Third" של "פורטיסהד" •"The silent corner and the empty cage" של פיטר המיל • הסימפוניה הרביעית של שוסטקוביץ' •"We are him" של "Angels of light" •"Love is simple" של "Akron/family" •"Leaves in the river" של "Seawolf" •"Blueberry boat" של"Fiery Furnaces"

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>