"ואין לך דבר שאין לו מקום": רגע של שקט

איכות העבודות בתערוכה הקבוצתית "ואין לך דבר שאין לו מקום" אינה אחידה, אבל היא מצליחה ליצור רגע אינטימי

התערוכה "ואין לך דבר שאין לו מקום" מכמירת לב. ביום שבו ביקרתי בה הדבר בלט במיוחד. מזכירת בית האמנים התל-אביבי קיבלה את פני בהכרזה שהתזמון שלי אינו מוצלח מכיוון שזמן קצר קודם לבואי התפוצץ הבלון של רותם תמיר, לאחר שילד נגע בעבודה "בלון צהוב עם סיכה ופרפר". על רצפת חלל הגלריה היו מונחים קרעי בלון צהוב ורק היה חסר ציטוט מ"מעשה בחמישה בלונים", קלאסיקה ישראלית לילדים שעניינה פרידה.

המלנכוליה של הפרידה, ובמידה רבה גם המפגש בין פרידה למוות, הם נושאים מרכזיים בתערוכה השנייה לזכר דני ושי דנון, המוצגת באולם על שמם; מסגרת הנצחה שמטרתה ליצור זיכרון חי. אף על פי שאיכות העבודות בה רחוקה מלהיות אחידה, התערוכה מצליחה לעמוד במטרתה המוצהרת וליצור רגע של אינטימיות ושקט. האוצרת מורן שוב כותבת שהתערוכה היא "מסע אל האחר, פיסית, תודעתית ונפשית... הרגע הזה כמוהו כאושר. ואושר כמוהו כנס. ישנה השתוקקות אליו, ישנה אמונה ולפעמים הוא נגלה".

חבל שלצד עבודה משובחת של שוש קורמוש, עבודות יפות של גליה גור זאב ותהילה לוי, מוצגת עבודה חלשה של יואב בן דב וקאי בן דב עם סאונד רועש, או ציור סתמי של אברהם פסו. העבודה של קורמוש - "ללא כותרת (M19)", 1991-1993 - בולטת כבר בכניסה לאולם. המוות מיוצג כאן בדימוי בורגני של סכינים מעוטרות, המונחות ליד ציפור. הסכינים מגלמות פחד מוות מודחק, אולי אף משאלת מוות. הציפור היא סמל לנשמה שתעבור לעולם הבא, לקיום שמעבר, אבל גם ניסיון להדחקה דרך דימוי על-זמני של פוטנציאל לחופש. העבודה של קורמוש ישירה ואינה מותירה מקום להתרפקות או לנוסטלגיה, בחדות שלה ובאנרכיה המרומזת ביצירת דימוי שבו החי והדומם שווים; הסכין, המוות, עומד מול הציפור כמזמין אותה למחול.

בעבודה של גליה גור זאב, "אחרי הכל", נראה חדר מרוקן. אפשר להסתכן ולומר שזהו חדר ישראלי, קרוב לוודאי תל-אביבי. מה נותר בו לאחר שרוקן? סימני תמונות, כמו רוחות רפאים על קירות שייצבעו מחדש, מתלים ישנים שלא טרחו להוריד ותחושת עזובה. אופטימיסטים גדולים תמיד יוכלו לראות כאן פוטנציאל לצמיחה מחדש. גור זאב יצרה חדר ללא דמויות, שבו בכל זאת נותרו כל האנשים, המחשבות, החלומות והאכזבות שהיו בו אי פעם.

                              שוש קורמוש, "ללא כותרת M19)", 1991-1993)

טל אמיתי מציגה רישום בחוט שחור, המודבק על לוח פרספקס. הדימוי הוא של בית דירות שקירותיו הקדמיים נפתחו ותוכו, הדירות על רהיטיהן וחפציהן, נחשפים ונשפכים החוצה. העבודה, ללא כותרת, מזכירה עבודה אחרת של אמיתי - "פגיעה ישירה, הבית ברחוב נהלל, חיפה. מלחמת לבנון השנייה", שעליה זכתה בפרס "בחירת הפטיש" של בית המכירות סותביס בתערוכת "צבע טרי 3" שנערכה לאחרונה. העבודה מקפיאה רגע, סיטואציה שנעה בין זיכרון מתולדות האמנות, עם דימויים שבין הסוריאליסטי לפנטסטי - לבין אין-ספור דימויי קטסטרופה שכל צרכן חדשות מכיר. בתערוכה שכותרתה היא ציטוט מתוך מסכת אבות - "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" - נוספת לעבודה אירוניה, שהרי ההרס מפרק את הצד האישי והשעה נהפכת לא פעם לשעת נקמה.

סאונד ללא סאונד מאפיין את העבודה של הלל אהרוני, אמן שאיני מכירה עבודות קודמות שלו. בתצלום "כדורגל, קהל של מכבי תל אביב" (2007), שנראה כאילו נלקח ישירות מה"אינפרנו" של דנטה אליגיירי, אהרוני מאיר את הפחדים והחרדות מכאוס. העשן הצהוב, הדגלים המונפים ובעיקר תנועת האלכסון הסוחפת שעוברת באמצע הצילום, מכניסים לתערוכה היבט שונה לחלוטין משל העבודות האחרות. מבחינה זו, הכללת התצלום בה היא צעד אוצרותי מצוין. אפשר להיזכר בתצלומים של עודד בלילטי מפינוי עמונה 2006 ושל צלמים נוספים, בהם פבל וולברג ונתן דביר, שהפיקו מהתנגשויות על רקע פוליטי את האווירה ספוגת היצרים והאפוקליפטית השורה על התצלום של אהרוני.

כאב וצלילות

עוד עבודה בולטת היא "דפי בוקר" 2010, מיצב טקסט של מרב שין בן-אלון. מהעבודה עולה תחושה של צניעות סגפנית, שמזכירה את שנות ה-70. נראים בה שולחן וכיסא מרוטים ללא הדר, הקיר שליד השולחן מוכתם באדום - בחירה שהיתה עלולה להוביל את העבודה לפשטנות, אלמלא הריסון של שאר מרכיביה. על השולחן והקיר מופיע טקסט מספרו המצוין של פר פטרסון, "יוצאים לגנוב סוסים", ספר העוסק באופן שבו הרעל של מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי ממשיך לחלחל בנורבגיה. בהקשר הישראלי-יהודי, הציטוטים מחזקים את האסוציאציה לשואה, שעולה גם מהעבודות של קורמוש וגור זאב. הטקסט, המתאר רגע של חידוד וצלילות חושים דווקא בעת כאב פיסי אדיר, מחייב את הצופה להביט מקרוב, לרכון על העבודה, לעצור.

טל אמיתי, ללא כותרת, 2010

במבט כולל על התערוכות שהוצגו השנה, רבות מהן ספקטקולריות, עבודה זו מזכירה את הצניעות של נועה צדקה, יוצרת אנטי-ספקטקולרית. שוב ביקשה לעסוק באינטימיות, בחינה וגילוי, בחוויה שאינה מסתכמת ברושם ראשוני אלא מחלחלת לאט ובהחבא. בחירה זו הפכה את התערוכה הזאת, על חולשותיה, למוצלחת.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>