פיל שטרן: הצלם שראה כוכבים

הוא הנציח את מרילין מונרו בהריון, את פרנק סינטרה מדליק סיגריה לפני טקס ההשבעה של קנדי, ואת מרלון ברנדו מעלעל בעיתון "פורווערטס". תערוכתו של הצלם פיל שטרן במילאנו מציגה את כוכבי הוליווד בשנות ה-50 וה-60

במשך קריירת הצילום הארוכה שלו פגש פיל שטרן שחקנים ובמאים רבים, אך את פגישתו הראשונה עם ג'יימס דין לא ישכח לעולם. "פגשתי אותו ב-1955, לפני מותו, זו היתה תאונה, במובן המילולי של המלה", נזכר שטרן. "אני הייתי פרילאנסר, עבדתי בעבור מגזין ‘לייף' וצילמתי על הסט של ‘ברנשים וחתיכות' עם פרנק סינטרה. הייתי צריך להגיע למשרדים של המגזין בשדרות סאנסט. נסעתי באור ירוק ומולי הגיע רוכב אופנוע שחצה את הצומת באור אדום. כמעט התנגשתי בו. יכולתי להרוג אותו. זה היה ג'יימס דין. זיהיתי אותו וקיללתי אותו, אבל אז דיברנו קצת ומיד נוצרה בינינו חברות".

זו חברות קצת מוזרה, אתם באים מרקע מאוד שונה, לא?

"טוב, את מראיינת בחור מוזר למדי", מגחך שטרן. "הרחוב שבו כמעט התנגשנו היה מרוחק רק כמה דקות מבית מרקחת ידוע ששמו ‘שוואבס', שהגיש גם אוכל. אז הלכנו ביחד לאכול שם ארוחת בוקר, שתינו קפה ואכלנו פאי תפוחים ואז הזמנתי אותו לבוא אתי למקום שבו עבדתי, לסט באולפני גולדווין, ושם גם צילמתי אותו".

התמונות שצילם שטרן באותו הבוקר נהפכו לכמה מהתמונות המפורסמות ביותר של אליל הנעורים המרדן. אחת מהן, שבה נראה דין יושב על כיסא מתקפל כשרגליו שעונות על סולם עץ קטן והוא נועל סניקרס, שימשה לאחרונה מסע פרסום של חברת הנעליים קונברס. "מה שמצחיק הוא שג'ימי בכלל לא בא כדי להצטלם, אלא כדי שנאכל יחד צהריים, וחיכינו כי סינטרה וברנדו היו צריכים להגיע והם לא הגיעו, אז בזמן שחיכינו צילמתי אותו".

ודווקא התמונות האלה זכו לפרסום ענק.

"טוב, כן, אבל התמונות של ישו היו מפורסמות יותר, האלה מהסעודה האחרונה..."

מימין: פרנק סינטרה, סמי דיוויס ודין מרטין, 1955

כזה הוא שטרן - חריף, משעשע ומשועשע גם כיום, כשהוא בן 91. זה כמה שנים שהוא אינו עוסק בצילום ומעדיף להתמקד בארגון אוסף התמונות העצום שצבר במרוצת חייו ובהשתתפות בתערוכות ספורות, כמו התערוכה שנפתחה בשבוע שעבר במילאנו, במרכז הבינלאומי לצילום "פורמה". בתערוכה מוצגים תצלומיו המתעדים את כמה מכוכביה הגדולים של הוליווד בשנות ה-50 וה-60 וביניהם לא רק דין וסינטרה אלא גם ג'ון ויין, מרילין מונרו וג'ודי גארלנד. שטרן מביט על התמונות בגאווה, אך בתגובה לשאלה מה התמונה החביבה עליו הוא מנופף בידיו בביטול. "אי אפשר לשאול אותי את זה. התמונות שאני הכי מחבב הן לא בהכרח תמונות של כוכבי הוליווד ובכלל, אני תמיד מחפש אחר התמונה המושלמת, וזה לא משנה מי בתוכה", הוא אומר. "ואני יכול גם להוסיף שאני בן יותר מ-90 ואני מחזיק במצלמה מגיל 14, ועדיין לא מצאתי את התמונה המושלמת. אבל אני תמיד אמשיך לחפש אחריה".

איך היא נראית?

"התשובה שלי פשוטה: כשאני אראה אותה, אני אדע".

רגישות של ילד

שטרן נולד ב-1919 בפילדלפיה למשפחה יהודית ממוצא רוסי וגדל בברונקס בניו יורק. בנעוריו החל לעבוד בחנות צילום ובגיל 20 פצח בקריירה כצלם מקצועי בעבור עיתון מקומי. מאוחר יותר החל לשתף פעולה כפרילאנסר עם כמה מהמגזינים הנחשבים של התקופה, וביניהם "לייף" ו"לוק". חלק הארי של עבודתו היה צילום מה שמתרחש על גבי הסטים של האולפנים הגדולים, וכך זכה לנקודת מבט ייחודית ולעתים אף בלעדית על כוכבי הוליווד ועל תהליך יצירתם של סרטים רבים, וביניהם "סיפור הפרברים" ו"האזרח קיין".

                               מרלון ברנדו, 1954

ב-1941 התגייס שטרן לצבא האמריקאי. בחודשים הראשונים שימש כצלם אך השתעמם מתפקידו ולבסוף התנדב ליחידה מיוחדת שנקראה "דארבי'ס ריינגרס" ונסע עמם לצפון אפריקה. הוא תיעד את מלחמת העולם השנייה ונפצע באורח קשה בתוניסיה, ולאחר שיקום ממושך בחר לחזור לחזית, הפעם בתור כתב מטעם העיתון "פסים וכוכבים". לאחר ששב לארצות הברית זכה בעקבות פציעתו בעיטור "לב הארגמן".

ימיו בחזית השפיעו עליו עמוקות אך לדעתו של שטרן, אין כמעט דמיון בין העבודה כצלם בשדה הקרב לעבודתו על הסטים של הוליווד, זולת היבט אחד: "אפילו בזמן המלחמה תמיד חיפשתי אחר התמונה המושלמת, הדימוי המושלם. ומבחינתי, הכי קרוב שהגעתי לזה בכל הקריירה שלי היה תמונה שצילמתי כשהייתי מאושפז. את יודעת, בזמן המלחמה הרבה נערים היו מזייפים את גילם כדי שיגייסו אותם, ובבית החולים פגשתי ילד אחד כזה, בן 15. אני הייתי בשיקום, יד ימין שלי לא עבדה, השתמשתי במצלמה כתראפיה ליד, והבחור הזה במיטה לידי נפצע מרסיסי פגז גרמני והפנים שלו פשוט נקרעו. הרופאים ניסו לתקן את הפנים שלו כדי להפוך אותו שוב לאנושי, ואני צילמתי תמונה של הפנים הקרועות והמעוותות שלו כשהוא ניסה לחייך.

               שטרן. בעקבות הדימוי המושלם (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

"זו היתה תמונה עצובה מאוד. היא היתה תמונה חזקה מהבחינה הזאת שהיא הראתה את זוועות המלחמה ואת הרגישות של ילד, שמנסה לעשות פוזות למצלמה. היה בה את מה שאני מחפש בכל התמונות שלי, את מה שהייתי רוצה שאחרים יאמרו על התמונות שלי - אמת. זה משהו שמוצא חן בעיני, אמת".

לאחר שובו לארצות הברית השתקע שטרן בלוס אנג'לס ושב לצלם סטים בהוליווד, המקום שבו הרגיש בבית. איך הצליח להיכנס לכל אתרי הצילום הללו? "דבר ראשון, הייתי פרילאנסר, ועבדתי בעבור כמה מהמגזינים הכי חשובים באותה התקופה - ‘לייף', לדוגמה, היה הדבר הכי גדול וכולם רצו להופיע בו. כך, כשהמגזין שלח אותי להעביר יום שלם עם מרלון ברנדו, או משימות אחרות, זה באופן אוטומטי נתן לי גישה, זה גרם להם לשתף פעולה", הוא מספר.

במקרים אחרים היתה זו דווקא פציעתו במלחמה ששיכנעה שחקנים כמו המפרי בוגרט וג'ון ויין לפתוח בפני הצלם את הדלתות לביתם ולהציץ לחייהם. בין השאר תיעד שטרן את טקס ההשבעה של הנשיא קנדי, אירוע שהיה מבחינתו אחת מפסגות הקריירה שלו. בתערוכה במילאנו מוצג הפתק ששלח שטרן לעורך שלו בבקשה להתמנות לצלם הבלעדי שיסקר את האירוע. "האם אני יכול להיות הצלם הרשמי?" כתב שטרן. "לנוחיותך סימנתי שלושה ריבועים, אנא סמן איקס בריבוע המתאים: כן/ לך להזדיין/ אני אחשוב על זה".

את סינטרה, למשל, צילם שטרן במשך שנים רבות, עוד כשזה היה זמר מתחיל וחסר ביטחון. היכרותו הממושכת עם סינטרה איפשרה לשטרן לזכות בכמה תצלומים מרתקים מאחורי הקלעים וביניהם תמונה מאפיונרית למראה, שבה נראה סינטרה יושב בראש השולחן בעת הפסקת צהריים בסט של "ברנשים וחתיכות", כשהוא טורף מנה גדולה של פסטה ברוטב. מסביבו נראית הפמליה שלו, שלא הסירה ממנו את עיניו וליוותה במבט עיקש כל לעיסה. בתמונה אחרת נראה סינטרה מדליק סיגריה לפני טקס ההשבעה של קנדי, פניו מוארות רק על ידי אור הלהבה מהמצית וכל שפת גופו אומרת התרסה וחשיבות עצמית.

מרילין מונרו, 1953

במקרים אחדים זכה שטרן לצלם תמונות שאף אחד אחר לא השיג, כמו של מונרו ההרה. לדבריו, "לסמואל גולדווין, שהגיע מהקבוצה המקורית שאפשר לומר שהמציאה את הוליווד, היה משרד באולפנים בקומה השנייה והיה שם חלון שהשקיף על הרחוב. בצד ימין של הרחוב היו במות גדולות ושם עשו סרטים כמו ‘חמים וטעים' ו'ברנשים וחתיכות', ובצד שמאל של הרחוב היו מעין בתים קטנים ששימשו בתור חדרי ההלבשה של השחקנים. במשך היום עברו שם כל מיני אנשים, כמו סינטרה ומונרו בדרך להפסקת צהריים או בדרך לצילומים. הרבה דברים מעניינים עברו ברחוב הזה ואני ביקשתי וקיבלתי רשות להעביר שבוע וחצי במשרד הזה, עם מצלמה עם עדשה טלסקופית ולהשקיף ולצלם את הרחוב, אבל כמובן שאף אחד לא ידע שישבתי שם וצילמתי.

"הרבה דברים קרו, ואחד מהדברים היה שמונרו הלכה ברחוב ופתאום נפתח הקימונו השחור שעטף אותה בגלל הרוח, וכשהוא נפתח, אפשר היה לראות שהיא בהריון - אני משער שהיא היתה בחודש החמישי או השישי. ושבוע-שבועיים אחר כך היא איבדה את התינוק, היא הפילה, בבית חולים בניו יורק. זו התמונה היחידה, לדעתי, שמראה אותה בהריון. היו גם תמונות אחרות. סמי דייוויס ג'וניור ששיחק כדורגל ברחוב, סינטרה הולך למכונית שלו, דברים כאלה".

על אף שזכה בכניסה חופשית לכמה מהמקומות הנחשבים ביותר בהוליווד, לא פיתח שטרן יחסי חברות עם רוב מצולמיו. "היו שחקנים שהרגשתי קרוב אליהם אבל לא קרבה אינטימית, לא חברית", הוא נזכר. "גם לא ממש רציתי את הקרבה הזאת, משום שיכולתי לצלם באופן חופשי גם בלעדיה".

ובכל זאת, נקודת מבטו הייחודית חשפה אותו לאישיותם של כמה מכוכביה הבולטים של הוליווד. "סינטרה, לדוגמה, היה גם בחור נחמד ומעניין, אבל הוא היה גם מפלצת. אדם מרושע, וכשלא רצה, הוא לא שיתף פעולה עם כלום. הכרתי את שני הצדדים שלו. או ברנדו: הוא היה איש משונה מאוד, הוא היה טוב ורע, כמו כולנו, היו אתו כל מיני רגעים. אני זוכר שפעם אחת צילמתי אותו בטקס פרסי האוסקר ואחרי הטקס הוא ביקש ממני לחכות לו כי הוא היה צריך לגשת לשירותים, אז חיכיתי וחיכיתי והוא לא חזר. תהיתי איפה הוא ולבסוף הוא חזר ואמר לי: ‘כשחזרתי אנשי הביטחון לא זיהו אותי'. בסוף מישהו אחר זיהה אותו ונתנו לו להיכנס".

עם כוכבים אחרים, לעומת זאת, יצר שטרן קשרים כמעט מפתיעים. אחדות מהתמונות בתערוכה מציגות את ג'ון ויין ברגעים פרטיים שונים, כמו בזמן מסע ציד ברווזים במקסיקו ב-1960. שטרן וויין היו לחברים על אף שהיו שונים בתכלית מכל בחינה אפשרית. ויין נהג לכנות את שטרן "מטיל פצצות בולשביקי" וביקר את דעותיו השמאליות ואילו שטרן הגדיר בעבר את ויין כ"ימני יותר מג'ינגיס חאן". בכל זאת, החברות השקטה שנרקמה ביניהם איפשרה לשטרן להנציח את ויין גם ברגעים פרטיים ושלווים יותר, הרחק מההמולה התקשורתית. שטרן אף הוזמן לצלם את חתונת בתו של ויין על יאכטה באקפולקו.

היכולת לעקוף את המגננות הרבות של הכוכבים ולהצליח לתעדם בתמונה שתהיה שונה מאלפי התמונות שלהם שכבר צולמו בעבר היתה המשימה העיקרית של שטרן. "הקושי היה למצוא את הרגע שבו הם הורידו את השריון שלהם. הם גם תמיד ניסו שתצלם את הצד הכי טוב שלהם", הוא אומר.

לרוב הצליח שטרן במשימתו. רוב התמונות בתערוכה מעידות על עין חדה וחוש מצוין לתזמון, היוצרים תצלומים מרגשים לעתים. תצלומים רבים מתארים רגעים של המתנה, מעט לפני שהחלו צילומי הסצינה או רגע לאחר שאלה הסתיימו, כאשר נרגעת ההמולה שעל אתר הצילומים ומשתחרר המתח ומאחורי האיפור הכבד והשיער המסודר מגיחה אמת אחרת, אנושית יותר. כך, לדוגמה, נראית סופיה לורן מהרהרת באמצע צילומים במדבר כשמאחוריה שיירת חמורים; ברנדו נראה מסוגר בפינה על הסט, גונב רגע של שקט ומעלעל בספר; גארלנד משחקת עם ילדיה; היצ'קוק עומד נפוח וגאה כתמיד במרתף היינות בביתו; טוני קרטיס קורן מאושר בזמן שהוא מסדר את העניבה של אחיו הקטן לפני שמתחיל טקס הבר מצוה שלו, או בוגרט מתנדנד על נדנדה זעירה ממידותיו עם בתו, לזלי.

תמונות רבות סיפרו את האמת, כפי שתמיד קיווה שטרן, אך תמונות אחרות, הוא מודה, רק יצרו רושם שכזה. "יש תמונות שבהן זה נראה כאילו תפשתי את המהות הפנימית של הכוכבים או משהו דומה אבל אני לא, זה רק נראה ככה. לדוגמה, בתמונה של מונרו, שמופיעה בתערוכה, היא נראית עצובה ואבודה ואנשים חושבים שזה בגלל החיים העצובים שהיו לה. אבל למעשה, היינו באירוע התרמה למען מחלקת הילדים בבית חולים בלוס אנג'לס ומונרו ניסתה להיזכר בשורות שהיא היתה צריכה להגיד ולא הצליחה, וזה הלחיץ אותה", הוא מחייך. "אבל כמו שאמרתי קודם - הדבר הכי חשוב זה גישה בשביל הצלם. יש הרבה צלמים טובים אבל הם לא זוכים להערכה על עבודתם כי הם לא משיגים גישה למקומות המתאימים".

לעתים ניצל שטרן את קשריו כדי ליצור תצלומים משעשעים שנראו יותר כמו בדיחה פרטית. למשל, בכמה תמונות, שאינן מופיעות בתערוכה במילאנו, נראים ברנדו והיצ'קוק כשהם מעלעלים בדפיו של העיתון היידי "פורווערטס". לשאלה כיצד בדיוק קרה שברנדו התעניין בתרבות היידית מגיב שטרן בצחוק רם, ואומר: "טוב, הבעלים של החנות שהדפיסה את ‘פורווערטס' היה מעריץ נלהב של הוליווד. הוא היה משתגע מכל מה שהיה קשור לסרטים וקולנוע והבן שלו, שהיה חבר שלי, שאל אותי אם אוכל לצלם כמה תמונות של כוכבי הוליווד קוראים את ‘פורווערטס'? הוא אמר שזה יהפוך את אבא שלו לגיבור גדול בחנות. הראשון שהסכים להצטלם כך היה היצ'קוק. ואת צריכה להבין שהאנשים האלה היו בדיוק האנשים שהיה הכי בלתי סביר שיתפסו אותם עם גיליון של ‘פורווערטס' ביד... אז סינטרה הצטלם כך למעני, ואז ברנדו הצטלם כך ואז אחרים. ושם למדתי שהיתה התאמה בין האנשים האלה לתרבות היהודית באמריקה. הם התלהבו מהרעיון.

"הסתבכתי בעצם רק עם תמונה אחת", נזכר שטרן בחיוך. "נתתי לשחקן בריטי אחד להצטלם עם העיתון והוא בדיוק גילם תפקיד של מפקד נאצי באיזה סרט, אז רואים אותו קורא את העיתון כשהוא לבוש עם צלבי הקרס והכל. העיתון אמנם פירסם את התמונה, אבל הם קיבלו לא מעט מכתבי תלונה".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>