מירוסלב באלקה: ויהי חושך

קרון אפלולי בממדי ענק - זו העבודה שהציג הפסל הפולני החשוב מירוסלב באלקה במוזיאון טייט בלונדון. בביקורו בתל אביב לרגל תערוכה שונה וקטנה בהרבה, הוא מספר בין השאר איך רק אחרי נפילת הקומוניזם נודע לו על ממדי השואה

במוזיאון טייט מודרן בלונדון הוצגה עד לפני כשבועיים יצירת ענק של האמן הפולני מירוסלב באלקה, שביקר לאחרונה בישראל לרגל תערוכה שלו, מצומצמת בהרבה בממדיה, בגלריה דביר בתל אביב. יצירתו של באלקה, האמן העכשווי הבולט בפולין, היתה אחת המונומנטליות והדרמטיות שהוצגו באולם הטורבינה בטייט, המרבה להציג יצירות ענקיות. לפניו הציגו שם אמנים כמו ברוס נאומן, אולאפור אליאסון, אניש קאפור, חואן מוניוז ולואיס בורז'ואה, ובלאקה מודה שנעשה קשה יותר ויותר ליצור בחלל זה.

העבודה של בלאקה, שכמעט מילאה את החלל העצום של מבואת אולם הטורבינה, הזכירה בצורתה בית, מכולה או קרון. המבקרים נתקלו קודם בצדה האחורי וכשהגיעו לקדמתה מצאו רמפה מדורגת שאיפשרה להיכנס פנימה אל הקרון - שאורכו 30 מטר וגובהו 13 מטר - שניצב על רגלי פלדה בגובה שני מטרים מעל רצפת האולם. האסוציאציה לרכבות שהובילו יהודים למחנות הריכוז וההשמדה היא בלתי נמנעת.

לפרויקט קרא באלקה "How It Is", כשם ספרו של סמואל בקט שפורסם בשנת 1964. לדברי באלקה, לא תוכן הספר משך אותו אלא הכותרת שלו שהופיעה על העטיפה בטיפוגרפיה חזקה. "נתקלתי בספר כשכבר ידעתי מה אני מעוניין לעשות באולם הטורבינה וחיפשתי כותרת טובה", הוא אומר. במקרים אחרים, מספר באלקה, ההשראה לכותרות מגיעה משיר - בתערוכה שלו שנפתחה זה עתה בעיר הגרמנית קרלסרוהה בחר כותרת מאחד משיריו של המשורר האהוב עליו, פאול צלאן.

בתערוכה שלו בגלריה דביר, "מחיקה", באלקה מבקש בין השאר לגשר על הוואקום ההיסטורי שהוא כפולני היה שרוי בו עד נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין בסוף שנות ה-80, גם בנוגע לשואה. שם התערוכה לקוח מהספר "מחיקה" של תומאס ברנהרד - "אני חושב שהמבקרים בתערוכה יוכלו להבין מדוע בחרתי במלה הזאת", אומר באלקה. מקורות השראה אחרים, שבאים לביטוי מפורש בתערוכה, הם האגדה "שלגייה" של הנס כריסטיאן אנדרסן והרומן "הדרך" של קורמק מקארתי.

עבודתו "How It Is" באולם הטורבינה במוזיאון טייט מודרן (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

"מחיקה" היא תערוכה צנועה, אפילו מאכזבת מעט בממדיה. בכניסה לתערוכה משתלשל מהתקרה חוט שעליו שזורות מאפרות הפוכות, כאלה ששימשו אותו בעבודתו לפני כמעט שנה בעבודה שהציג בפסיטבל אקוספירה בעין הוד. על שולחן הקבלה בגלריה מונח מסך מחשב עם עבודת וידיאו מרומזת ומעניינת. החדר ממוסך באמצעות שלוש מכונות שלג שמפזרות קצף לבן, שבמהרה גם מצטבר על הרצפה. ובקצה החלל ניצבת קונסטרוקציה דקה וחלולה דמוית סוכה - דימוי מוכר מעבודות קודמות של באלקה שחוזר גם כאן.

ציפוי של מודעות אבל

באלקה, בן 52, יליד אוטווק שבפולין, הציג פעמיים בביאנלה בוונציה ובתערוכות חשובות נוספות רבות, ועבודות שלו מצויות באוספיהם של כמה מהמוזיאונים החשובים בעולם וגם במוזיאון ישראל (היצירה "מבוי סתום", שהוצגה במוזיאון ישראל בתערוכה "דמדומים" ב-2005). הוא מספר שפנה ללימודי פיסול מכיוון שזו היתה המחלקה שהבחינות אליה היו הקלות ביותר ומכיוון שמעולם לא צייר - הוא עיוור צבעים. עוד הוא אומר שאביו וסביו עסקו בפיסול למצבות.

כמו פסלים רבים אחרים, גם באלקה המינימליסט עסק בעבר בפיסול פיגורטיבי. השינוי היה הדרגתי. "קודם תירגלתי צורות קונקרטיות ואז התחלתי בתהליך דקונסטרוקציה של הגוף". דוגמה לתהליך היא עבודתו מ-1985 "Fire Place", שמצויה באוסף הטייט. זהו טורסו העומד על אח עשויה לבנים שמתוכה בוקע אור. האח מצופה במודעות אבל מעיתון מקומי והיא עומדת על שטיח מבית סביו שהונח הפוך. הרעיון, מספר באלקה, "הוא שבכל מקום שהעבודה מוצגת היא מלווה בהוראה לצפות אותה בעוד שכבת מודעות אבל מקומיות. כך הקשר בין הלוקלי לאוניברסלי הולך ומצטבר".

מירוסלב באלקה, "מחיקה", בגלריה דביר בתל אביב

גורם משמעותי נוסף לשינוי שחל בעבודתו של באלקה היתה גילוי ההיסטוריה של עיירתו, אוטווק, שלפני מלחמת העולם השנייה היו שלושה רבעים מתושביה היו יהודים. רק לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כשבאלקה היה בן 30, נודעו לו העובדות ההיסטוריות על ממדי ההשמדה של היהודים על ידי הנאצים, ובכללם יהודי אוטווק שמנו כ-8,000 נפש לפני השואה. "הרגשתי ששמטו את האדמה מתחת לרגלי", הוא אומר. "עד אותה שנה המלה ‘יהודי' לא היתה נפוצה כלל והמלה שואה לא היתה בשימוש".

נשיקה ביציאה

לאחר הפסלים הפיגורטיביים, שהיו במידה רבה דיוקנאות עצמיים שלו והתייחסו גם לחברה הפולנית ולדת הקתולית שבסביבתה גדל, עבר באלקה לעיסוק בנוכחות הנעדרת של הגוף וכן בארכיטקטורה - במבנים של הכלה, הגנה, הסתרה ומקלט. מיצביו נעו בין עבודות קטנות, שלא חרגו מממדי גופו, לבין עבודות גדולות יותר שהוגבלו לממדי הסטודיו שלו - ביתם של סבו וסבתו. "העבודה על הפרויקט בטייט היתה חוויה חדשה בשבילי", אומר באלקה. "קודם לא היתה לי אפשרות להיות שאפתן מדי, מתוקף האילוצים הפיסיים".

איך הרגשת כשפנו אליך מהטייט והציעו לך לעבוד בקנה מידה שכזה?

"היה לי פיתוי להציג עבודה בגובה של סנטימטר באמצע אולם הטורבינה, אבל זה גם היה קל מדי. בהתחלה ממש שמחתי על ההזמנה, אך כשבאתי לשם שאלתי את עצמי ברצינות, מה אני כבר יכול לעשות בחלל כזה".

לעבודה שם לעבודה צורף טקסט מאת הסוציולוג היהודי ממוצא פולני, זיגמונט באומן. בהכנה לפסל שיצר שם לבסוף חקר באלקה יצירות של אמנים אחרים ובעיקר את זו של אולאפור אליאסון. ואכן, במידה רבה העבודה שלו מתכתבת עם זו של אליאסון שהוצגה באותו מקום. אך בעוד אליאסון הנכיח אור עצום שמסמא את המבקרים כמו שמש, באלקה מדגיש את החומר הכבד - הפלדה - ובמיוחד את החושך; לאנשים שבוחרים להיכנס לקרון שבנה חוש הראייה חדל להיות חשוב. הוא חתר במודע ליצור ניגוד של חושך מול אור ופסימיות מול אופטימיות - אם כי הוא מציין שלאחר שעיני הצופה מתרגלות לחשיכה, הוא מבין שהיא פחות מוחלטת ממה שחשב תחילה.

זה גם הצד האופטימי של העבודה, שאותו גילה באלקה רק במשך התצוגה. "באחד מביקורי באולם שנתקלתי בבני זוג מבוגרים מאוד שנכנסו לתוך המבנה וכשהגיעו לסופו נעצרו, הסתכלו סביבם והחלו לנשק זה את זה. היום אני מבין שהעבודה לא רק מפחידה אלא יצרה מקום שאפשר להרגיש בו בטוח. כמו בחיים: לפעמים צריך להתגבר ולעבור סף מסוים כדי לגלות שמה שמסתתר שם אינו חור שחור גדול".

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>