ארכיטקטורה של כיבוש

רבים מהפלסטינים מתנגדים לאקולוגיה כחלק מההתנגדות לכיבוש, אומר האדריכל עומאר יוסף, ראש היחידה ללימודי ירושלים באוניברסיטת אל קודס. כחברה שצריכת המים הממוצעת בה קטנה בשני שלישים מזו שבאוכלוסייה הישראלית, הם אקולוגיים בעל כורחם

מאדריכלים פלסטינים תמיד מבקשים לשאוב השראה מהמסורת האדריכלית האיסלאמית המפוארת ומהמורשת התרבותית המקומית, אומר בסרקזם דק האדריכל הפלסטיני עומאר יוסף, ומסביר שהמורשת המקומית שלו איננה ארמונות אלהמברה ומסגדי איסטנבול, אלא הנופים הבנויים של מזרח ירושלים, של הכפר סילואן שבו גדל ושכונת שועפט שבה הוא מתגורר ועובד כיום - ארכיטקטורה של כאוס, גיבוב, חוסר יציבות, ארעיות והרס, תוספות בנייה מאולתרות, חומת הפרדה, ארכיטקטורה של אפליה, שליטה ופיקוח.

"האסתטיקה הזאת אינה ביטוי לחולשה דווקא", אומר יוסף, "אלא תגובה אותנטית לאילוצים, עדות ליצר ההישרדות של החברה הפלסטינית, ארכיטקטורה של התנגדות מתמדת, שאולי אין בה יופי על פי סטנדרטים מערביים, והחומרים שלה לא מתאימים לאקלים המקומי, אבל היא מצליחה ליצור סביבה אנושית. זה נותן לי אמונה ביכולת שלנו לשרוד".

את הסגנון שהוא עצמו רקח ממקורות ההשראה הללו ויישם בעבודתו כאדריכל הוא מגדיר "קקופוניה של פליט". בניין הסהר האדום שתיכנן ברמאללה מתמצת את רוח הדברים: שעטנז בלתי מסוגנן של שברי סגנונות, חיפויים וציפויים מפה ומשם, קירות נטויים בזוויות מקריות. הוא מאמין שצורת הבניין תספר את ההיסטוריה שלו ותייצג את המסר. "אני מרגיש צורך, למעשה חובה, לייצר באמצעות האדריכלות שלי התנגדות בלתי פוסקת למצב. יותר ממה שאני מרגיש בחברה תחת כיבוש, אני חלק מחברה בהתנגדות מתמדת. המסר מאחורי הארכיטקטורה הזאת לפלסטינים הוא ‘או-קיי, היתה לנו תקופה קשה, אבל הגיע הזמן לאסוף את השברים ולעשות מזה משהו, לעשות את הקולאז' שלכם, שלנו'".

יוסף, פרופסור וראש היחידה ללימודי ירושלים באוניברסיטה הפלסטינית אל קודס במזרח ירושלים, הוא אורח הכנס השנתי של ארגון ECOWEEK לאדריכלות ירוקה, קהילה וקיימות במזרח התיכון שמתקיים השבוע בישראל. הוא דמות בולטת בשיח האדריכלי הישראלי-פלשתיני שפרח לרגע באופוריה של הסכם אוסלו. במפגשים אתו אז, כמו היום, הוא ביקורתי ללא פשרות - "האם מתכנן ישראלי הוא לא יותר מאשר איש צבא בתחפושת הממשיך את המלחמה על שולחן השרטוט?" הוא שאל-ענה בראיון - אבל גם נכון להידברות. קולו ראוי להישמע גם מחוץ למעגל המצומצם של אדריכלי הכנסים לשיתוף פעולה המשוכנעים מראש. הוא פעיל בארגון הפלסטיני הירושלמי - IPCC המרכז הבינלאומי לשלום ושיתוף פעולה, שהוקם ב-1998 במטרה לקדם העצמה אזרחית בחברה הפלסטינית בתחום התכנון בירושלים - מבלי לדבר על סיום הכיבוש או על "נורמליזציה".

היה צפוי שיוסף יכניס ממד פוליטי וחברתי לכנס האקולוגי, שעל פניו נשמע מקצועי וטכנולוגי. וזאת גם אם בתוכנייה היה כתוב שידבר על נושא סביבתי נייטרלי - "שימור ומיחזור מים בבתי מגורים בעזה". בראיון אתו לקראת הכנס הוא סימן את הכיוון. הוא היה סקרן, או בעצם ספקן, "האם זה לא יהיה עוד כנס ישראלי למעשה עם קצת דקורציה פלסטינית, כמו פעם בימי אוסלו". ואם לשפוט מהיום הראשון של הכנס באוניברסיטת תל אביב, קשה לומר שניכרה בו נוכחות פלסטינית בולטת. כמו כן ציין ש"אף שהבחנתי שבישראל מדברים הרבה בזמן האחרון על אקולוגיה, הרי אי אפשר לדבר על הנושא הזה בלי לדבר על הקונפליקט". להרצאתו קרא בסופו של דבר "מיחזור המים בעזה: אי ההתאמה בין אקולוגיה בת קיימא לבין הכיבוש", והיא ענתה על הציפיות.

הכל כל כך בסדר

"הקשבתי להרצאות שהיו כאן לפני", אמר יוסף בפתח דבריו בכנס, "היה מעניין, למדתי הרבה. אבל אני נדהם מ'הנורמליזציה'. הכל כאן כל כך בסדר. אני באתי ממקום אחר, מהמקום של החומה, וכשיש לך את הכיבוש על הצוואר שלך, הדברים נראים אחרת". מהמקום ההוא האקולוגיה נראית פחות "ירוקה" והרבה יותר פוליטית ממה שמוכנים להודות. רבים מבין הפלסטינים מתנגדים לאקולוגיה, אומר יוסף, ורואים בה עוד סממן של הכיבוש. כחברה שצריכת המים הממוצעת בה קטנה פי שלושה ויותר מזו שבאוכלוסייה הישראלית, על פי דוח בצלם, "הם אקולוגיים בעל כורחם, אבל הם לא מוכנים לקבל את העקרונות הסביבתיים כי הם אומרים שלא יחסכו משאבים לשלטון הכיבוש. כך שהכיבוש מהווה גם צידוק לדחייה של עקרונות סביבתיים ברי קיימא ושהפלסטינים והישראלים גם יחד הם הקורבנות הסביבתיים שלו".

גם האוכלוסייה הפלסטינית בעזה היא למרבה האירוניה אקולוגית ביותר, בעל כורחה, ועם זאת העולם השבע יכול ללמוד ממנה. בהעדר חומרי בנייה קונבנציונליים, הם בונים בתים בבוץ ובקש. באין אתרים להשלכת פסולת ואשפה, הם עושים מהג'אנק מגרשי משחקים לילדים, ואת הביוב העולה על גדותיו הם ממחזרים להשקיה ולגידול גינות ירק ("פרמקאלצ'ר"), מסביר יוסף. "יש להם שם ניסיון ממושך עם פסולת", הוא אומר. בכנס הוא הציג מיזמי תשתית אקולוגיים, מיחזור מים ופסולת שהוא קידם בעזה בשיתוף קהילות מקומיות, בימים שהיה יכול עדיין להיכנס לרצועה. "זוהי ארכיטקטורה של זמן מצור, לא אדריכלות היי-טק אקולוגית. אין חומרים, אין אספקה, וזה היה עוד לפני שהחמאס עלה לשלטון בעזה".

יוסף קורא את ניצחונו של החמאס במונחים מרחביים. "השיח של הממסד אחרי אוסלו היה על שתי מדינות לשתי עמים, אבל המציאות היתה של מרחב מחורר ומקוטע", הוא מזכיר, "בלי ריבונות ופיקוח על משאבים, נוצר קושי עצום בתנועה במרחב בין איים בים של שלטון ישראלי, וזה גרם לייאוש גמור". האקולוגיה האורבנית הפלסטינית היא מבחינתו "איים של שטחי A ו-B צפים בים של אזור C בשליטה ישראלית. גם אם יש לפלסטינים כסף וידע לבצע תיקונים בתשתיות מים דולפות, מערכות ניקוז וביוב שקרס, והם לא מקבלים אישור ישראלי, מה זה עוזר להם. כך שהטכנולוגיה של האקולוגיה היא לא הסוגייה המרכזית כאן".

תחשבו על בת ים

יוסף הוא בן 54, למד אדריכלות בבוקרשט ובברלין, שם גם עבד. את הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת קליפורניה, "ברחתי לשם אחרי האכזבה הגדולה מאוסלו ואחרי האינתיפאדה השנייה". הנושא שחקר הוא "המורפולוגיה האורבנית של הקונפליקט". מקרה המבחן היה ירושלים. ברוחו של המרכז לשלום ולשיתוף גם יוסף מאמין שתכנון היא סוגייה מרכזית בקונפליקט, ושיש לפעול להישגים מיידיים "לפני השורה התחתונה של הישגים מדיניים ופתרון כולל של הקונפליקט". במרכז פועלים לשינוי בתוכניות מתאר, למנוע הריסת בתים, לזהות מקומות שבהם אפשר לפתח תוכניות בנייה לפלסטינים במסגרת החוק. "אנחנו עדיין מאמינים שיש חלון הזדמנויות".

פלסטינים רבים אומרים שעוד מימי שיחות מדריד הם ידעו שהמשא ומתן על המרחב יימשך לנצח, אומר יוסף, "ולבסוף ייכפה על הפלסטינים פתרון על פי הסטנדרטים הנוחים לישראלים. אני קצת יותר אופטימי מזה. אני מאמין שאם נכיר יותר את השיטה, נוכל לשבור את המחסום של לא לדון עם השלטונות, ואולי נצליח להגיע למצב של תכנון אלטרנטיבי ובנייה במסגרת החוק. אם הפלסטינים יהיו מודעים לזכויות שלהם במישור העירוני והאזרחי יהיו להם הצלחות, אולי בבית המשפט העליון. בירושלים אנחנו משלמים 33% מהארנונה כך שיש לנו זכויות על פי החוק. אני לא תולה תקוות בכך שיהיו לנו הצלחות גדולות, אבל זהו שלב שאנחנו לא יכולים לפסוח עליו, ולו כעמדה ביקורתית".

אדריכלים פלסטינים מתכננים בעיקר פרויקטים קטנים, הרבה שיפוצים, בתים פרטיים, "כאלה שכל בוגר תיכון רשאי לתכנן", הוא אומר. כמעט אף פעם לא היו מעורבים בתוכניות מתאר, בטח שלא תוכניות שקיבלו אישור. הבניין החשוב ביותר שתיכנן במשרדו הוא מרכז אל-קטאן לילד, אחרי שזכה בתחרות תכנון. המרכז, שנחנך ב-2005, כולל ספרייה, מרכז מידע ותיאטרון. בלב המבנה רחוב פנימי בהשראת בזאר מזרחי, פרשנות מקומית ואישית ל"ארכיטיפים" אדריכליים מסורתיים ומודרניים, הוא אומר. יוסף, שמחזיק בתעודת זהות כחולה, אינו יכול להיכנס לעזה כיום ולא ראה את הבניין בשלמותו. מתצלומים ששולחים לו משם הוא הבין שהבניין ניצל מהפצצות במבצע עופרת יצוקה.

יוסף חוזר לזירה, הפעם מבעד לחלון האקולוגי, וישתתף היום ב"מפגש ירוק" נוסף של אקוויק בשיתוף הביאנלה השנייה לאדריכלות הנוף העירוני בבת ים, תחת הכותרת "המרחב העירוני: זמן, כלכלה ואקולוגיה" (האירוע יתקיים ב"מרפסת" בחוף הים בבת ים ב-19:00). היכרותו של יוסף עם בת ים, שאינה מתקשרת ישירות לקונפליקט, היא חלקית ביותר. עם זאת, הוא מעלה נושא שלא העזו לגעת בו עד כה. "הסיטואציה של בת ים ויפו מזכירה קצת את נצרת ונצרת עלית", הוא אומר, "תושבים פלסטינים ישראלים מיפו יהגרו לבת ים, אם הם לא עושים את זה כבר עכשיו, כי שם יותר זול. כך שצריך לחשוב על זה כדי למנוע חיכוכים בעתיד, וכדי לקבל את התהליך כהזדמנות להעשרת המגוון האקולוגי הדמוגרפי בישראל-פלסטין. אקולוגיה חברתית היא לא רק מיחזור מים". הכפפה על השולחן.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>