להקת "ערופי שפתיים" מוציאה אלבום ראשון

הם קיימים כבר שמונה שנים אבל רק כעת מוציאים את אלבומם הראשון. חברי להקת "ערופי שפתיים" בטוחים שהגיע הזמן שיותר אנשים ישמעו מה יש להם לומר. בעולם הגיוני זה מה שאמור לקרות, אבל, כמו שהם עצמם שרים, מי אמר שיש היגיון בעולם?

יש אלבומים שדי לשמוע את השורה הראשונה שלהם כדי להבין: א. עם מי יש לך עסק. ב. שאתה רוצה שיהיה לך עסק אתו. זה מה שקורה עם "אל המדרון", האלבום החדש והמצוין של להקת "ערופי שפתיים". השיר שפותח את האלבום נקרא "רקדן", והוא מתחיל בשורה "אין היגיון בעולם בכלל", ששר הסולן, אלעד זאב, בוודאות של עובדה שאין לערער עליה. "אין היגיון בעולם בכלל". קצר, חזק, ישיר, פשוט, ברור. ומדויק, כמובן. לא פלא שהגיטריסט של הלהקה, יוני כדן, אומר שהשירים שזאב כותב, בניגוד לרוב השירים בעולם האינדי הישראלי שהלהקה משתייכת אליו, הם בראש ובראשונה נהירים. "מה זה נהירים?" שואל זאב, ולא ברור אם אחד הכותבים החכמים והמעניינים שפועלים כיום במוסיקה הישראלית מתבדח על חשבון השפה הגבוהה של חברו ללהקה, או שהוא באמת לא יודע מה פירוש המלה.

דבר אחד בטוח: בניגוד לעולם, בשירים שזאב כותב יש היגיון. למשל המשפט שאומר "אי אפשר לקלקל מכונה שלא עובדת" (מתוך השיר "חלודה"). זה היגיון צרוף, גם אם זרוק, עקום, לא מתפקד. בהמשך הטון של הטקסט נהפך עוד יותר קודר ופסימי. "הכינור מתפרק מעצמו כמו קליפת קלמנטינה. כמו שלד של ילד. כמו בובה בלי לב". ואחר כך באות השורות הסוגרות, שמוכיחות שזאב יודע לא רק לפתוח שירים בהצהרה מדויקת וחדה אלא גם לחתום אותם כך: "אם הייתי צריך לגלם את כל הדמויות שלי בדמות אחת, היא לא היתה מחזיקה מעמד". חישבו על זה: האני "האמיתי" של האדם כאוסף של דמויות מפוברקות שאפילו לא יכולות להצטרף לדמות אחת, מפוברקת אף היא, מחשש שהיא תקרוס. מצד אחד, מייאש לשמוע שורות כאלה; מצד שני, משמח לדעת שיש להקת אינדי ישראלית שכותבת כך, בגובה העיניים ובעומק המחשבה.

אף שאלבום הבכורה שלה יוצא רק עכשיו, "ערופי שפתיים" קיימת בגלגולים שונים כבר שמונה שנים. "בשנים הראשונות השירים שלנו היו יותר 'שירי אתם' מאשר 'שירי אני'", אומר זאב. "שירי כעס נגד העולם. פלאפונים, שלטי חוצות, מחשבים, ביורוקרטיה, תרבות צריכה. כל דבר כמעט". וכדן מוסיף: "כל הצורה המזויפת שבה העולם פונה אליך, מציע לך דברים אבל בעצם לא מציע לך כלום". וזאב מוסיף: "היינו יותר לוחמניים בתפישה, היתה לנו יומרה שאפשר לשנות".

"ערופי שפתיים". בגובה העיניים ובעומק המחשבה

השירים באלבום החדש, אף שיש בהם מבט פנורמי ותחושה של מקום, הם יותר "שירי אני" מ"שירי אתם". האם זה אומר שהכעס התפוגג? "לא לגמרי", אומר זאב. "רק אתמול כתבתי שיר על, איך זה נקרא, מענה קולי. 'אם אתה מעוניין בנציג שירות הקש 1'. אלה עדיין חומרים שאנחנו עובדים אתם, אבל משהו בגישה השתנה. קשה לי לנסח את זה". כדן מתנדב לנסח במקומו: "אני חושב שהשירים באלבום החדש הם כמו נוסחאות קטנות להתמודדות עם המציאות הבעייתית שאנחנו חיים בתוכה, בעוד שהשירים הישנים היו דחייה של הפתרונות המוצעים".

אזור הדמדומים

העולם שמצטייר מתוך השירים של "ערופי שפתיים", בהמשך לשורת הפתיחה רוויית האבסורד של האלבום, הוא עולם קצת סהרורי. באמצע הדרך בין הסוריאליסטי לריאליסטי. "אוטובוסים, פיח, לילה, שתייה, חיזור, דברים כאלה", אומר זאב. "ולקום לעבודה בבוקר", הוא מוסיף מיד.

הוא מכיר על בשרו את אזור הדמדומים שבין שיטוטים ליליים לבין עבודה אפרורית ("אלעד הוא הסוכן הכפול האולטימטיבי", אומר כדן על זאב, שמתפרנס מעבודה בבנק). "חלק מהשירים של האלבום נכתבו בתקופה שחזרתי לגור אצל ההורים שלי בכפר סבא", מספר זאב. "הייתי לוקח את האוטובוס של 12 בלילה מכפר סבא לתל אביב, הולך לשתות, הרבה פעמים משתכר, ואז נוסע לעבודה באוטובוס של חמש ומגיע אליה קצת הלום. לפעמים הייתי כותב באוטובוס. הסיבובים האלה בעיר היו נותנים השראה. גם יצא לי לישון על הים. זה היה משעשע. מעירים אותך בחמש בבוקר כדי לראות אם אתה חי. מתברר שיש צוות כזה שהתפקיד שלו זה לוודא שאין גוויות על החוף לפני שהמתרחצים באים". על חוויות כאלה נכתבו שירים כמו "ראש העיר" ו"נימוסי השולחן", שאחת השורות בו אומרת "ויומי יתמקסס אל לילי כמו להיט ב-repeat". "השיר האחרון ששמעת בבר ממשיך אתך לכל היום, או משהו כזה", אומר זאב. "יום ולילה כעיסה אחת של חיים".

עיסה מחוזקת באלכוהול. לא מעט שירים של "ערופי שפתיים" מתארים מצבי תודעה שאפשריים רק אחרי כמה חצאי גולדסטאר. "אז אחזור בוודאי אל אותו בית שיכר, שם אשתה את הזמן עד אובדן" ("נימוסי השולחן"); "נשלים עם רוע הגזירה, נשתה עוד בירה אחרונה, ההתפכחות תהיה אטית" ("ערב של שתייה"); "בטח סתם נלך לשתות עד שלא נוכל יותר לעמוד בזה" (אל המדרון"). "אני לא חושב שיש לי בעיית שתייה", צוחק זאב, "אבל יותר קל לי לכתוב כשאני קצת שתוי, ויכול להיות שזה מחלחל לשירים".

"ערופי שפתיים" התחילה את דרכה כשלישייה: זאב שר וניגן בגיטרה, כדן תופף ועודד ורטש ניגן בבס. הם ניסו להקליט אלבום ללא הצלחה, והם קיימו את אחת ההופעות הכושלות ביותר בהיסטוריה של האינדי התל-אביבי, שידע כבר הרבה הופעות כושלות. זה קרה בבית ספר בדרום העיר. קהל לא הגיע, הסאונד היה נורא, והבדיחה הכי טובה: זאב נאלץ לשלם כרטיס בכניסה. גם על האלכוהול חייבו אותו. "כשהערב הזה הסתיים אמרתי לעצמי 'אני לא רוצה שום קשר עם הדבר הזה, אני לא מבין למה אני שר'", הוא אומר.

"כשהיינו טריו הנגינה שלנו היתה loose בטירוף", אומר כדן (כלומר, נגינה זרוקה מאוד, ההיפך ממוקפדת). "אני תופפתי, אפילו שלא באמת ידעתי לשמור על קצב. להקת 'Zaka', שהם חברים שלנו, שמעו אותנו בפעם הראשונה ואמרו 'וואו, כמה אתם רקובים'. זה היה סופרלטיב, כן? כשהם שומעים אותנו היום הם אומרים 'פעם הייתם רקובים, היום אתם נוצצים. התקלקלתם".

'נוצץ' זאת המלה האחרונה שאפשר להדביק ל"ערופי שפתיים". יש שירים באלבום החדש שבהם השירה של זאב מגרדת את הצליל הנכון מלמטה או מלמעלה, ואם חובב מוסיקה שאוהב נגינה וירטואוזית ישמע את הסולואים המתקלפים של כדן, שעבר מהתופים לגיטרה, הוא עשוי לחשוב שחסרות לו כמה אצבעות או שהוא סובל מבעיה נפשית ("זה קצת נכון", צוחק כדן). הלהקה (שחברים בה כיום גם ורטש, יובל גוטמן בתופים ואריאל קליינר בקלידים) נמנעת מלבטא ערכים רוקנרוליים כמו עוצמה ומהירות. "רוקנרול זה לא משהו שמנחה אותנו, זאת לא מלה שאנחנו מחויבים אליה", אומר זאב. "הרעיון הוא לבטא בנגינה את הרוח של הטקסטים". וכדן מוסיף: "כשהנגינה היא אנדרסטייטד, כשאתה לא מתעקש להיות רוקיסט ולהוכיח את ספירת הזרע שלך, הטקסט יוצא החוצה יותר טוב. המסמר של הטקסט ננעץ באמת".

הצ'יקמוקיות של הדברים

אבל בהשוואה לנגינה הזרוקה של תחילת הדרך, "ערופי שפתיים" של "אל המדרון" (שיוצא בחברת התקליטים העצמאית "פית/קית", שכדן וזאב הם ממפעיליה) נשמעת יותר נהירה מבחינה מוסיקלית. היא לא מנגנת לו-פיי מנסר אוזניים כמו כמה מאחיותיה לסצינה, והאלבום הוקלט באמצעים דלים אך מתוך רצון לאפשר לשירים, שהם שירי פופ במהותם, לתקשר. "יש לנו יחס דו-ערכי לצ'יקמוקיות של הדברים", אומר כדן. "מצד אחד, אנחנו לפעמים מקשיבים לסקיצות שאלעד עושה ואומרים, 'זה נשמע כמו הדבר האמיתי, למה לא להשאיר את זה ככה'. מצד שני אנחנו נוזפים בעצמנו, ובצדק, על המקומות שבהם היכולת שלנו נגמרת או שהרגלי העבודה שלנו לא טובים".

כשזאב וכדן נשאלים מה הציפיות הריאליות שלהם מ"אל המדרון", זאב ממלמל: "ציפיות ריאליות זה..." וכדן ממשיך "... למפסידנים". ובכל זאת? "להיפטר מהדיסקים שהדפסנו", אומר זאב. "להופיע במקומות קטנים ואולי גם במקומות פחות קטנים" ("ערופי שפתיים" ישיקו את האלבום ב-21 בחודש, בשעה 18:00 על הגג ברחוב רבניצקי 3 בתל אביב. בערב יופיעו גם "Zaka" ו"נוודי האוכף"). לדברי כדן, "ברור שאין ציפיות להגיע לקהלים גדולים מאוד, אבל אני מרגיש שאלה שירים שנועדו לדבר לאנשים. יש להקות שאתה יודע שידברו רק לגרעין הקשה של אנשים שאוהבים אינדי, 'ערופי שפתיים' היא לא אחת מהן. השירים סופר-מלודיים. הטקסטים תופסים אותך, גם אם הם לא מובנים לחלוטין. הקנווס יותר רחב".

הוא צודק. השכל הישר אומר שבאמת מגיע לשירים של "ערופי שפתיים" להישמע על ידי יותר מקומץ אנשים. השאלה היא אם יש היגיון בעולם בכלל.

תגיות

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>