אפקט האינדינגב: מה סוד ההצלחה של הפסטיבל שגדל משנה לשנה?

כנגד כל הסיכויים, פסטיבל אינדינגב, שיפתח מחר במצפה גבולות, מרחיב את פעילותו, יימשך שלושה ימים ויכלול יותר הרכבים מבעבר. לצד שביעות הרצון מנהירת הקהל, נאלצים המארגנים להסביר מדוע הצלחת האירוע לא מורגשת בכיסם של האמנים

מצפה גבולות היה חלוץ ההתיישבות היהודית בנגב. הוא הוקם ב-1943 כתחנה שמטרתה לבדוק האם תיתכן התיישבות חקלאית יהודית בשטח הצחיח. כמעט 70 שנה אחרי, חבורת צעירים מהקיבוצים השכנים מבצעים במצפה ניסוי אחר - התיישבות ארעית של סצינת האינדי בישראל והפרחת השממה המוסיקלית מחוץ לגבולות תל אביב. אפשר לומר שהניסוי הצליח: פסטיבל אינדינגב נחשב לחגיגה השנתית הגדולה ביותר של הסצינה. הוא מאפשר ללהקות, שרגילות להופיע לאורך השנה מול עשרות בודדות של אנשים, להפגין את כישוריהן מול קהל של אלפים ולהרגיש חלק מקהילה.

• אינדינגב 2010 - לכל הפרטים ומחירי כרטיסים

מתן נויפלד ואסף קזדו, שני חברים בסוף שנות 20 לחייהם, יזמו את הפסטיבל ב-2006 ומאגדים מאז מדי שנה עשרות הרכבים, יוצרים ושוחרי מוסיקה, לדבר הכי קרוב בישראל לפסטיבל "גלסטונברי" הבריטי. מלבד סוף שבוע של הופעות בחסות הטבע המדברי, אינדינגב כולל גם תערוכות אמנות, סרטי תעודה מוסיקליים ושינה באוהלים באווירה היפית עם דיסטורשן.

עשרה ימים לפני אקורד הפתיחה של הפסטיבל, נמצאים בשטח, יחד עם נויפלד וקזדו, כ-20 חברים בני 20-35, שלמשך שבועיים לוקחים פסק זמן מהחיים ומגיעים להקים את הפסטיבל בהתנדבות וברוח חלוצית שהיתה גורמת לבן גוריון להסמיק מגאווה. הם מקימים את הבמות, מתקינים ציליות, מרכיבים ברזיות ועושים כל מה שצריך כדי שבסוף השבוע הקרוב, כשיגיעו נהרות אדם מכל רחבי הארץ, הכל יעמוד במקום. "ההקמה היא עוד פסטיבל. פסטיבל בזנטים", מספר קזדו. "אנחנו עובדים כל יום עד 23:00, עושים ישיבת סוף יום והחבר'ה יושבים שם עד 2:00 לפנות בוקר סביב המדורה ולא מוכנים ללכת לישון".

תום גל, פועל במה מקצועי בן 30, מלווה את קזדו ונויפלד מהפסטיבל הראשון, בהתנדבות כמובן. "אלה השבועיים היחידים בשנה שאנחנו עושים משהו בשביל הרוח ולא רק בשביל החומר", הוא מסביר. "האווירה היא תענוג. יושבים יחד סביב המדורה, מדברים ומנגנים. נוצרת אווירה אינטימית, אנחנו כמו משפחה. משפחת אינדינגב".

עשרות מטרים משם, בקיבוץ גבולות, נמצא ביתו של קזדו. בין שלל המשימות שעוד נותרו כשבוע וחצי לפני הפסטיבל, הוא ונויפלד מתפנים כדי לספר על המיזם ולהגיב לביקורות שהוטחו כנגדם. מצטרפת אליהם חברת הקיבוץ רעות אהרון, בת 28, שנהפכה בשנה האחרונה לחלק מהגרעין הקשה של מארגני הפסטיבל. על מרפסת ביתו של קזדו הם נראים בו בזמן תשושים, מיוזעים ומרוגשים. כבר שבוע שהם כמעט לא ישנים; מכבים שריפות, מתנהלים מול הרשויות ומשלימים סידורים אחרונים מול האמנים והספקים.

לפסטיבל אין נותן חסות או מפיק חיצוני ועל כן העבודה המרובה מתחלקת בין קומץ של אוהבי מוסיקה אמיתיים, שעד לפני ארבע שנים לא ידעו דבר או חצי דבר בכל הנוגע להפקת אירועים - נויפלד למד קולנוע ועיצוב פסקול במכללת ספיר ואילו קזדו הוא עודנו חקלאי בקיבוץ. "זה היה חלום שהתגלגל הרבה שנים, עד שאמרנו 'יאללה, בוא נעשה את זה'", משחזר קזדו. "הכוונה היתה לארגן יום של הופעות בחינם. חשבנו שנגרד ציוד הגברה מאיפשהו ואולי נעבור עם כובע ונאסוף כסף, ותוך כדי שאירגנו את זה ראינו שיש היענות מאוד גדולה והפסטיבל הלך וגדל".

לאור ההצלחה של השנים הקודמות (לפני שנתיים ההפקה נערכה ל-2,500 איש ומאות מאוכזבים נאלצו לשוב הביתה. בשנה שעברה הורחב הפסטיבל לקהל של 4,000 איש ואת הכרטיסים אפשר היה לקנות אך ורק במכירה מוקדמת) כדי למנוע עוגמת נפש נוספת, החליטו המארגנים להרחיב את הפסטיבל מיומיים לשלושה והוא ייערך החל ממחר ועד ליום שבת. "בשנה שעברה היה מדהים, אבל אנחנו לא רוצים להישאר במקום", מסביר נויפלד את הסיבות להתרחבות. "בפסטיבל של יומיים אתה בא, מקבל חוויה מדהימה ומהר מאוד חוזר הביתה. רצינו לתת לאנשים זמן לספוג את האווירה במקום ולהרגיש בבית. רק כשנותנים להתרחשויות מרחב נשימה דברים מתחילים לקרות. אנשים נפתחים ומעזים לעשות אמנות או מוסיקה משלהם בשטח. זו בעיני חוויה אמיתית של פסטיבל".

מתן נויפלד (מימין) ואסף קזדו. שלב ההקמה הוא פסטיבל בפני עצמו

סיבה נוספת לצמיחה היא הביקוש ההולך וגדל מצד אמנים להופיע בו. השנה יופיעו על שתי הבמות שיוקמו במצפה כ-80 להקות ויוצרים, חלקם אמנים בעלי שם כמו קרולינה, נועם רותם, עמיר לב וקותימאן, ולצדם יופיעו הרכבי שוליים כמו "מאד בליס", "דראנק מאשין", "לאב גרנייד", "אינגה דינגו", "אומללה", "סנדהאוס", "אשכרה מתים" ועוד רבים אחרים. נויפלד וקזדו מספרים כי נאלצו לסרב ל-60% מהפניות. איך בכל זאת בונים ליין אפ לפסטיבל מהסוג הזה? "הרצון הוא לשלב בין דברים קצת יותר מוכרים לדברים פחות מוכרים, בין להקות פעילות יותר לבין דברים שאנחנו מרגישים שזה הזמן שלהם לעלות על במה ולהעיף אנשים באוויר. מבחינה סגנונית אנחנו מנסים שיהיה כמה שיותר מגוון. לצערנו אנחנו נאלצים לסרב לחלק גדול מהפניות, כי פשוט אין מקום לכולם. אחת הסיבות שהוספנו במה בשנה שעברה ועוד יום השנה זה הרצון לתת לעוד להקות חשיפה בסדר גודל שהפסטיבל מציע".

עובדה שבולטת לעין ברשימת ההופעות היא שחלקן הגדול כולל יותר מאמן אחד. הפסטיבל מציע שילובים מעניינים, בחלקם חד פעמיים, בין יוצרים כאלה ואחרים. מגמה זו החלה בשנים קודמות והתרחבה, כנראה גם כחלק מניסיון של המארגנים להכניס כמה שיותר שמות לליין אפ (למרות שלטענתם אין קשר בין הדברים). בין השילובים האלה ניתן למצוא הופעה משותפת של קוואמי ו"אלקטרה", "The Trees and The Bees" עם היוצרת רותם אור, הופעת זירה של "בום פם" ו"האחים רמירז", ואת קותימאן שיופיע עם "הקולקטיב". "השילובים בפסטיבל מגיעים ממקום קצת תמים", מסביר נויפלד. "אנחנו מנסים לחשוב כמו ילדים - איזה דבר יצירתי, מגניב ומיוחד יכול לקרות בפסטיבל. החיבורים בשנים הקודמות היו מאוד מוצלחים וזה מאפשר ללהקות פחות מוכרות, להציע מופע יותר אטרקטיבי ולמשוך תשומת לב".

אפקט פנימי

על פניו, היה צפוי שההתרחבות של אינדינגב תתבטא גם בתגמול כלכלי לאמנים שהפסטיבל שואף לקדם. אלא שבשבועיים האחרונים נרשמת התמרמרות בבלוגספירת המוסיקה האלטרנטיבית המקומית, ובהתאם לכך גם בטוקבקים באתרי התרבות השונים ברשת, על כך שלא משלמים לאמנים.

"זו טענה לגיטימית והיא גם לא עולה בפעם הראשונה", אומר המוסיקאי וכותב בלוג המוסיקה האלטרנטיבית "אטמי אוזניים" נדב לזר. "אבל יש לי בעיה עם התזמון שלה. אם זה היה עולה לפני חודשיים, אז היה על מה לדבר. אבל שבועיים לפני הפסטיבל? זה רק תורם לשיח שלילי סביב היוזמה המאוד חיובית הזאת וחבל לי. זה לא דיון קונסטרוקטיבי ונשמע כמו ניסיון לשים להם מקלות בגלגלים".

נויפלד וקזדו ממהרים להסביר כי הם מכסים את ההוצאות של האמנים הקטנים שמגיעים להופיע ואילו לאמנים הגדולים משלמים מעט יותר, אם כי מדובר בסכום קטן בהרבה מזה שהם רגילים לקבל. "זה ברור לנו שהרבה אנשים שלא מכירים 90% מהאמנים שמופיעים השנה, יבואו כי הם שמעו שקרולינה מופיעה", מסביר נויפלד. "על הדרך, אותם אנשים ישמעו עוד עשר להקות ויתפסו נגיד על שלוש או חמש מהן. יכול להיות שהם ילכו להופעות של ההרכבים האלה ויצרכו את התרבות שלהם אחרת.

"אנשים לא מבינים כמה קשיים ניצבים מול בן אדם תמים שרוצה לעשות אירוע בישראל. תמיד יהיו תלונות. היינו יכולים להעלות את מחיר הכרטיס ל-250 שקלים במקום 150 שקלים וכך היינו משלמים יותר לאמנים. אבל הקהל יצביע ברגליים ולא יגיע בגלל המחיר, ויגידו שהתמסחרנו ושאנחנו לוקחים מלא כסף. זה מלכוד. מישהו תמיד ייפגע במשוואה הזאת".

אם כך, האם לא יותר פשוט להתקשר עם נותן חסות לפסטיבל?

נויפלד: "בשנתיים הראשונות אמרנו 'אין מצב. לא לוקחים ספונסר לא משנה מה'. הרגשנו שבמימדים של הפסטיבל אין בזה צורך. ככל שהפסטיבל התנפח כאב הראש גדל. קשה להסביר לאנשים, לקהל, לטוקבקיסטים ולאמנים מה הפסטיבל הזה צריך לעבור כדי שהוא יוכל להתקיים מבלי שנתרושש לגמרי. רוב האנשים לא רואים את זה ובגלל זה אנחנו נוטים לחשוב שאם היתה לנו הצעה מספונסר טוב ולא מזוהם מדי, כנראה היינו שוקלים את זה יותר ברצינות. מה שכן, זה לא פשוט. זה לא שנותני חסות מתדפקים על דלתנו, אבל יכול להיות שזה יקרה בשנים הבאות. דבר אחד שאנחנו יכולים להבטיח זה שלא ייווצר מצב שיהיו פה שלטי ענק של סלקום או משהו כזה. במצב כזה אני פשוט אפרוש".

היבט נוסף שעדיין נותר לא פתור היא מידת השפעתו של אינדינגב על התעשייה המקומית. האם בכוחו להפוך את סצינת האינדי לחלק מהמיינסטרים, או שמא הוא חי אך ורק בתוך עצמו? "לא הייתי מייחס לפסטיבל חשיבות קרדינלית", טוען מבקר המוסיקה של "הארץ" בן שלו. "החשיבות שלו היא בכך שלמשך יומיים הדבר הקטנצ'יק הזה שנקרא סצינת האינדי, שמתקיים בדרך כלל בסדרי גודל של כמה עשרות אנשים, או במקרה המדהים 100 איש, פתאום מתנפח לסדר גודל של אלפים. זה טוב להרגשה ולכיף של כולם, בלי לחשוב על ההשלכות של העוסקים בדבר".

שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי התל-אביבי, מחזק את דבריו של שלו. "תמיד טוב שיש פעילות. אבל הפסטיבל הזה ממרכז פעילות שכבר קיימת ולא מייצר אותה. אינדינגב לא גורם לאנשים לבוא להופעות במועדונים לפני ואחרי הפסטיבל. אני לא מרגיש את זה קורה. הכי קל להביא את האמנים האלה לשם כי הם מחפשים ורוצים קהל. אני רק מקווה שהם רואים משם כסף, כי צריך להרוויח".

שירן מוסטובוי, ממונה על יחסי הציבור והתוכן במועדון האוזןבר בתל אביב, טוענת שבתוך הסצינה עצמה, בקרב בעלי מועדונים קטנים שבהם נוהגים הרכבי השוליים להופיע לאורך השנה, השפעתו של הפסטיבל דווקא מורגשת. "אני חושבת שהפסטיבל מהדהד במשך שנה שלמה", אומרת מוסטובוי. "בתקופות שאחרי אינדינגב יש התעוררות והקהל פחות אדיש לסצינה. אבל כמו כל דבר זה בא והולך".

דניאל שריד, מבעלי מועדון לבונטין 7, מרגיש גם הוא את ההשפעה של הפסטיבל על ההתנהלות במועדון, אך כאמור המימדים עודם מזעריים. "ההד של הפסטיבל חיובי בכך שהוא חוגג את מה שקורה בעיר כל השנה", הוא מסביר. "לאינדי יש קונטציה של מוסיקה עירונית וזו למעשה חגיגה בטבע של מה שקורה בעיר במועדונים. מעבר לזה, ההשפעה הישירה של פסטיבל כזה, זה שבזמן שהוא מתקיים אני לא יכול לקבוע שום הופעה בז'אנר של האינדי. כולם נמצאים שם. וגם אם מישהו לא מופיע בפסטיבל, הוא לא ירצה להופיע בימים האלה, כי הקהל ברובו מחוץ לעיר".

"אני לא חושב שמישהו מצפה שבעקבות הופעה טובה באינדינגב שמו יופיע למחרת בעיתונים והשירים שלו יושמעו בגלגלצ", אומר לזר, "אבל נתקלתי בשמות שהיו אנונימיים או אנונימיים למחצה לפני הפסטיבל ונהפכו לשמות בולטים אחריו. להקת 'קיצו', שהיתה ההפתעה הגדולה בפסטיבל לפני שנתיים, היא דוגמה טובה. אותו סיפור קרה עם 'תעני אסתר' לפני שנה".

חברי "תעני אסתר" חשים עד היום את "אפקט אינדינגב". "המון אנשים נחשפו אלינו בעקבות הפסטיבל", מספר הגיטריסט ליאור (פרלה) פלרשטיין. "עד היום אנשים אומרים לנו שהם שמעו אותנו בפסטיבל והם נורא אהבו. אנחנו מרגישים את זה גם בהופעות". סולן הלהקה דיויד מזרחי מסכים ומחדד: "אחרי אינדינגב התחילו לצוץ כל מיני כתבות באתרי התרבות השונים ובבלוגים. זה משהו שלא קרה לפני כן."

נעם הלפר מלהקת "קיצו" מספר שבזכות ההופעה המוצלחת באינדינגב, הלהקה עשתה את הקפיצה מלהקת חימום ללהקה שמופיעה לבד. "היתה לנו הופעה מדהימה", הוא נזכר, "זו היתה הפעם ראשונה שהופענו מול כל כך הרבה קהל רלוונטי. היו המון ביקורות באינטרנט על ההופעות בפסטיבל וזה מה שאפשר לנו לפתוח הופעות לבד בתל אביב".

שמות אחרים שהועלו כסיפורי הצלחה של הפסטיבל הם יהוא ירון, "אינגה דינגו", "האחים רמירז" ו"טייני פינגרז", שאמנם לא נהפכו לשם שגור בכל בית, אך בהחלט קיבלו דחיפה רצינית בזכות אינדינגב. "יש שיר של 'נערי הפוסטר' שנקרא 'טיל של תקווה', שזה שם שדי מתאים לפסטיבל, כי הוא מזניק את הלהקות ממקום יותר אישי ונפשי", אומר נויפלד. "בימי אינדינגב הראשון, היו אולי חצי ממספר הלהקות שפעילות היום ואולי חצי מהמועדונים שפעילים בתל אביב. אני לא אומר שהזינוק בכמות שלהם קרה בגלל אינדינגב, אבל אני חושב שהפסטיבל נתן תקווה להמון אנשים שראו שיש לדבר הזה קהל".

לפני כשנה התהווה הייפ נורא גדול סביב סצינת האינדי ונוצרה התחושה כאילו אוטוטו הוא הולך לכבוש את המיינסטרים ולחולל שינוי גדול בתעשיית המוסיקה המקומית. כמי שמלווה את הסצינה כבר כמה שנים, אתה סבור שזה עתיד לקרות בקרוב?

"בעיני המחשבה הזאת היא קצת בועתית. היתה תחושה שזה הולך לפרוץ למיינסטרים, אבל זו היתה אמירה בעיקר אופנתית. עם זאת, העשייה האמיתית מתרחשת ומתפתחת ועושה חריש עמוק בקרקע, אבל ייקח לתהליך הזה עוד משהו כמו עשר שנים להבשיל. אני מקווה שההייפ יירגע והתהליך ימשיך, כי הרבה פעמים ההייפ עושה נזק".

לקראת סוף השיחה, רגע לפני שהם חוזרים לעבודה בשטח, נויפלד נזכר ברגע מהפסטיבל לפני שנתיים, שנותן לו סיבה להמשיך לפעול בתוך זירה לא מתגמלת כלכלית ולעתים אף כפוית טובה. "ההופעה של רם אוריון לפני שנתיים היתה נורא מרגשת. הוא נשא נאום על כך שהוא כל החיים שלו מרגיש בודד וזו פעם ראשונה שהוא מרגיש שיש לו משפחה. זה מבחינתי ממצה את הסיבה שלשמה אנחנו עושים את הפסטיבל הזה".

לא על הרוק לבדו גם המוסיקה האלקטרונית תזכה השנה לבמה מכובדת באינדינגב

המוסיקה האלקטרונית תקבל השנה ביטוי רחב יותר בפסטיבל. זו התפתחות מבורכת שנועדה לבטל את הדיכוטומיה הברורה בין סצינת האינדי הרוקית, לעשרות יוצרי מוסיקה אלקטרונית איכותית שפועלים בשוליים ויישמחו לחשיפה כמו זו של אינדינגב. כתוצאה מכך הקהל ירוויח שתי מסיבות שיחתמו את ערבי ההופעות בפסטיבל.

"הערב הראשון בחמישי יהיה יותר הזייתי ופסיכדלי", מספר נויפלד, "ישתתפו בו 'דיגיטל מי', 'רייסקינדר', ו'אודיו מונטז' אולסטארס', שזה רדיוטריפ עם המון חברים, בנוסף למארקי פאנק שינגן סט מיוחד. הערב השני יתמקד יותר בביטים ובסים ויהיה יותר מסיבתי. ישתתפו בו 'בוטניקה', 'טבק', 'דאב אל ווד' ו'רדיוטריפ'".

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>