מי אכל את השולחן שלי?

היחסים הטעונים בין ישן לחדש ובין האומנות המסורתית לעידן הדיגיטלי עמדו במרכז פסטיבל העיצוב של לונדון. היה גם מי שאירגן במקביל פסטיבל "אנטי עיצוב"

בין כל הפריטים שהוצגו בפסטיבל העיצוב של לונדון, שננעל בשבוע שעבר, היה שולחן אחד שלכד את רוח הזמן. השולחן הנמוך הורכב משלוש פלטות עץ סטנדרטיות בעובי של כשמונה ס"מ, ופינה אחת שלו נראתה כאילו יצור דמיוני נגס בה, מה שהפך אותו ללא שימושי במיוחד. השולחן - שעיצב זכרי איסטווד בלום, בוגר טרי של לימודי התואר השני בקרמיקה וזכוכית ב-RCA (הקולג' המלכותי של אנגליה) - הוצג בתערוכה "Lab Craft". כותרת המשנה של התערוכה סיפקה הסבר ראשוני לצורה הלא שגרתית שלו: "הרפתקאות דיגיטליות באומנות עכשווית". שמו של השולחן, "המידע אכל את השולחן שלי", השלים את ההסבר בדבר אותו יצור דמיוני שנגס בו.

לא מדובר ביצור דמיוני כי אם במהפכה הדיגיטלית, שנוגסת במסורת רבת השנים של אומנות ומלאכת יד ומשנה את האסתטיקה של עולם העיצוב, לא רק הווירטואלי אלא גם הפיסי. זה גם מה שעמד במרכז התערוכה: השילוב בין העולם הדיגיטלי לאומנות, שני מושגים שלכאורה אינם דרים בכפיפה אחת, והניסיון לבחון את הכלים שמעניקה הטכנולוגיה לאומנים השונים ואת השפה האסתטית החדשה שנוצרת כתוצאה מכך, הכוללת מניפולציות ועיוותים בחומר שהתאפשרו הודות לכלים הדיגיטליים.

התחושה כאילו המידע נוגס אט אט בתאי המוח הפנויים התעוררה גם כעבור כמה ימים של שיטוטים ברחבי הפסטיבל, שהתרחש בכל חלקי העיר ו"Lab Craft" היתה חלק ממנו. ריבוי האירועים, אולמות התצוגה, התערוכות, המיצבים והמיצגים הקשה לקלוט את העודף הוויזואלי שהציג הפסטיבל.

בין השאר, ברובע העיצוב של ברומפטון מגזין העיצוב הספרדי "אפרטמנטו" שיתף פעולה עם קולקטיב העיצוב "דיזיין מרקטו" ויצר את ה"פודמרקטו", מרתף קטן שכלל בית קפה וחנות של פריטי עיצוב עכשוויים למטבח ובמקביל גם התנהלו בו סדנאות בישול. במרחק כמה רחובות משם הקים סטודיו "Toogood", בחלל המשמש בדרך כלל חניון קטן, את המיצב "Super Natural", שהציג את קולקציית הריהוט הראשונה שלהם. כדי להרחיק את המבקר מהשגרה העירונית, פוזרו בשביל הכניסה עגלות שהציגו סוגים שונים של פטריות מרחבי בריטניה. את הפטריות אפשר היה לקנות הביתה או לאכול בבית הקפה שהוקם סמוך לתצוגת הרהיטים, שאופיינו במראה בסיסי ולא מתוחכם במיוחד.

ליבי סלרס, גלריסטית שמציגה את התערוכות שלה בכל פעם בחלל אחר, הציגה בלאונג' של המסעדה "1901" שבמלון אנדאז את "ענפים", עבודת וידיאו של המעצב סימון הייג'דנס, שהוקרנה על תקרת החלל והפכה אותו ליער של אורות.

הגדיל לעשות המכון הפיני בלונדון, שהקים בחלל תעשייתי במזרח העיר את "Hel Yes" (משחק מלים בין קריאת הסכמה לבין שמה של עיר הבירה הלסינקי). החלל הוסב למסעדה שמגישה אוכל פיני מסורתי. את השולחנות העגולים הקיפה קונסטרוקציה של ענפים, ששיוותה להם מראה של אוהל לא מכוסה או חופה, ושולחנות העץ המלבניים שלצדם הונחו ספסלי עץ בסיסיים סיפקו אף הם את האווירה המבוקשת. כלי האוכל ופריטי הטקסטיל היו כולם על טהרת העיצוב הפיני.

1. "המידע אכל את השולחן שלי", שולחן בעיצוב זכרי איסטווד בלום2. ספה של מותג האופנה Acne3. "Framed", מיצב של המעצב סטיוארט הייגארת במוזיאון ויקטוריה ואלברט4. "Hel Yes", החלל החווייתי של המכון הפיני בלונדון5. "Super Natural", מיצב של סטודיו Toogood6. קולקציית הריהוט שעיצב חיימה חין בעבור Se

כצפוי, נהפך המתחם הפיני ללהיט וקשה היה להשיג בו שולחן. ואולם, האם מי מהמבקרים ב"Hel Yes" התרשם ממה שיש לעיצוב הפיני להציע? האם מי מהמבקרים במיצב "Super Natural" שם לב בכלל לקולקציית הריהוט? אפילו ביריד המסחרי "100% עיצוב" נדמה היה שבניגוד לשנים קודמות, החוויה היתה חשובה לא פחות מהמוצגים. בין השאר, השדרה המרכזית במרכז הירידים של "ארל'ס קורט" התמלאה באירועים לא מסחריים, ובהם חידון למבקרים, שענה באחוזים על השאלה "האם אתה מעצב", ושולחן פינג פונג עגול לשלושה משתתפים שהיה אחת האטרקציות של היריד.

מי יגיע למוזיאון?

טיבם של אירועי הפסטיבל עמד בסימן שאלה גם במקום ששאלה מסוג זה לא היתה אמורה לעלות לכאורה - מוזיאון ויקטוריה ואלברט, שבדומה לשנה שעברה שימש מרכז הפסטיבל (דווקא למוזיאון העיצוב של לונדון היתה נוכחות מינימלית בפסטיבל העיצוב). המוזיאון, אחד הוותיקים והידועים בעולם, אירח פעילויות ופרויקטים שונים של הפסטיבל. בין השאר התקיימו בו סיורים אישיים שהכינו אישים דוגמת המעצב פול סמית או מנהל המוזיאון מרק ג'ונס, שבחרו כל אחד עשרה מקומות אהובים עליהם במוזיאון.

ואולם, הפרויקטים והמיצבים לא הצטברו לכדי אמירה בעלת משקל. לדוגמה, "Framed", המיצב המסקרן של המעצב הבריטי סטיוארט הייגארת, מוקם במדרגות השיש שמובילות לגלריות האדריכלות של המוזיאון. הייגארת לקח פינות של מאות מסגרות צבעוניות של תמונות ומיקם אותן בדייקנות על גרם המדרגות. המסגרות יצרו שביל שהכתיב למבקרים כיצד עליהם לעלות בגרם המדרגות. היה מעניין לבחון את תגובת המבקרים במוזיאון למיצב: ניכר היה שחלקם הגיע במיוחד לראות אותו, אולם רבים כלל לא הבחינו בו ופשוט המשיכו בדרכם למחוז חפצם.

כך גם בהצגת הזוכים בפרס האיור של המוזיאון, שעבודתם הוצגה בחלל ביניים בקומה השלישית של המוזיאון. אף שהיה מדובר בעבודות ראויות לציון, נדמה שכל תפקידם היה למלא עוד שורה בתוכנית הפסטיבל. התחושה שיצרו שלל האירועים שהתקיימו במוזיאון הסתכמה איפוא בכך שהפסטיבל זכה בחסות מכובדת של המוזיאון, ואילו המוזיאון זכה בכמות מכובדת של מבקרים.

סמוך לתצוגת הזוכים בפרס האיור מוקם האוסף הקבוע של העיצוב המודרני של המוזיאון. זה לצד זה ניצבו הקלאסיקות של עולם העיצוב, וקשה היה שלא לתהות מי מהמציגים בפסטיבל יזכה לתפוס מקום באוסף המוזיאון בעוד כמה שנים. מועמד ראשון הוא המעצב הספרדי חיימה חיון והקולקציה שעיצב בעבור S?, מותג יוקרה בריטי, ובמיוחד סדרת הכסאות והכורסאות בצבעי זהב, תכלת ואפור, שכללה שלדת מתכת בקווים מעוגלים שהתאפיינו בשפה האסתטית הייחודית של חיון. מועמדת נוספת היא קולקציית הספות הנפלאה של Acne, חברת האופנה השוודית, שנעשה בה שימוש בבדים מבית האופנה היוקרתי ליברטי. מה שמשך בה את תשומת הלב היה ההסטה האלכסונית של פריטי הריהוט שיצרו מראה קומיקסי מחויך.

לוח גדול עם שאלה

עם זאת, היה גם מי שביקש להדגיש את העיצוב ולא את הפסטיבל. הטיפוגרף והמעצב הגרפי הנודע נוויל ברודי אירגן במקביל לפסטיבל את פסטיבל האנטי עיצוב, שיצא כנגד ההשתלטות המסחרית של חברות ותאגידים על עולם העיצוב, או במלותיו של ברודי, כנגד "תרבות ההצלחה, שבה ההשגיות היא הכל".

היה קל לחשוד בפסטיבל שאירגן ברודי: הוא מותג בשפה גרפית מעודכנת ועשירה; השתתפו בו מעצבים, אף על פי שהוא אנטי עיצוב; והוא נתמך על ידי גופים מסחריים כמו חברת אפסון וגופים ממשלתיים כמו מועצת האמנויות של אנגליה.

קשה היה לעקוב אחר האירועים בפסטיבל האנטי עיצוב, מכיוון שהוא כלל עשרות אירועים במיקומים שונים. דגימה מקרית של כמה מהם סיפקה תחושה רעננה שהיתה תגובת נגד ראויה לכל אותם חללי תצוגה מהוקצעים, שגם אם התרחשו בהאנגרים תעשייתיים נטושים, ניכר שהושקע בהם הרבה כסף. המבקרים הוזמנו ללכלך את ידיהם ולהשתתף בחלק מהפרויקטים, אף כי הרמה לא היתה אחידה, ובחלקם היתה תחושה של תערוכת בוגרים ניסיונית שיצאה מכלל שליטה. עם זאת, שלל האירועים יצרו תחושה שמדובר לא רק בניסיון למכור מוצר מוגמר אלא ליצור קהילה, לעסוק ביצירתיות ולשאול מהו עיצוב טוב ומה עתידו של עולם העיצוב.

לפני שנתיים בחר טום דיקסון, ששימש גם כמנהל הקריאטיבי של "100% עיצוב", להציב קיר שעליו נכתבו 100 תשובות של מעצבים שונים לשאלה זו - מהו עיצוב טוב. השנה, אולי ברוח הרשתות החברתיות והטוקבקים, מוקם גם כן לוח גדול, שבראשו נשאלה השאלה מה עתידו של העיצוב, והמבקרים יכלו להציע תשובות משלהם. אם לרגע היה נדמה שהעתיד נמצא בחשיבה יצירתית, בקיימות או בהקפדה על חומרים, באו המבקרים והעמידו את המארגנים על טעותם. לאט לאט התמלא הלוח ברשימה ארוכה של כתובות אתרים של מעצבים וחברות מכל העולם - הודו, נורבגיה, אנגליה, ארצות הברית, סין ועוד. המהפכה הדיגיטלית, מתברר, לא רק אכלה את השולחן שעיצב זכרי איסטווד בלום; היא גם מכתיבה חוקים חדשים ומשפיעה על עולם העיצוב בדרכים שאינן קשורות רק לצבע, צורה או חומר.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>