עבד עאבדי: פרק חיוני בתולדות האמנות הישראלית

הרטרוספקטיבה של עבד עאבדי בגלריה באום אל-פחם מציגה את תרומתו החשובה לתרבות החזותית של הציבור הפלסטיני בארץ

תערוכת היחיד של עבד עאבדי בגלריה באום אל-פחם היא רטרוספקטיבה מקיפה של אמן שבמשך עשרות שנים היה מוכר היטב לציבור הלא-יהודי בישראל, אבל כמעט לא הוצג בתערוכות הזרם המרכזי של האמנות הישראלית. בשנים האחרונות הוא הוצג בכמה תערוכות שאצרה אוצרת התערוכה הנוכחית, טל בן צבי (ובהן "גברים בשמש" במוזיאון הרצליה לפני כשנה).

לעאבדי יש תרומה חשובה לתרבות החזותית של הציבור הפלסטיני בישראל. מאז ראשית שנות ה-70 הוא היה הגרפיקאי והמאייר המרכזי של "אל-איתיחאד", עיתון המפלגה הקומוניסטית בשפה הערבית, ושל כתב העת הספרותי "אל-ג'דיד", וגם יצר איורים וכריכות לספרים של סופרים רבים, ובהם אמיל חביבי, סלמאן נאטור וסמיח אל קאסם. כמו כן יצר עאבדי עם גרשון קניספל את האנדרטה לציון יום האדמה בסכנין, וכן אנדרטאות בשפרעם, בכפר כנא ובכפר מנדא, פסלי חוצות, כרזות בחירות למפלגה הקומוניסטית בישראל וכרזות לציון אירועים פוליטיים וימי זיכרון שונים. כל אלו מוצגים בתערוכה (במקור או בתיעוד), שבולט בה הדמיון לעבודות של אמני הריאליזם החברתי הישראלי היהודים, ובהם רות שלוס, שמעון צבר (שהיה מעניין לראות גם תערוכה מעבודותיו שהשתכחו), משה גת, שרגא וייל בתקופות מסוימות וגם דני קרוון ביצירותיו משנות ה-50.

בתערוכה נכללים גם ציורים שיצר עאבדי, בעיקר מאז שנות ה-80, ומהם עולות הזיקה בינו לבין אמנים כאסד עזי או אחמד כנען וההשפעה שלהם זה על זה. הנושאים החוזרים בעבודות הם פליטות, גלות, הנכבה ומאבק פרולטרי. שורשי סגנונו של עאבדי, ושל שאר אמני הריאליזם החברתי הישראלי, נעוצים באמנות של המחצית הראשונה של המאה הקודמת, בעיקר במרכז אירופה ובברית המועצות. מעבר לריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי, מדובר במיוחד בהשפעת קתה קולוויץ וארנסט בארלך הגרמנים, אמנים שפעלו מתוך רגישות חברתית ומתוך תקווה לשינוי עולמי בשנות עליית הקומוניזם, אמנות סוציאליסטית איטלקית (לדוגמה, רנאטו גוטוסו) והדי אמנות מקסיקאית (דייגו ריברה, חוסה קלמנטה אורוסקו ודויד אלפרו סיקיירוס).

התנועה המעגלית של נוסחאות הבעה שמקורן במערב, המאומצות כסגנון אמנות מחאה במקומות בעלי מורשת תרבותית שונה, אינה ייחודית לארץ. יש דמיון רב בין אמנות קומוניסטית בסין, בווייטנאם (בעבר צפון וייטנאם) ובמדינות שונות באפריקה לבין יצירות של עאבדי, כמו נשים שעיניהן הגדולות מפיקות עצב, אגרופים המונפים אל על, יוני שלום ודימויים שאיקונוגרפיה נוצרית מהדהדת בהם שוב ושוב.

פליטות בבגדי קדושות

עאבדי נולד ב-1942 בחיפה. בתחילת מלחמת העצמאות נמלט מביתו עם אמו ואחיו בעוד אביו נשאר בחיפה. לאחר נדודים ושהות במחנות פליטים התאחדה המשפחה ב-1951. עאבדי החל את פעילותו במפלגה הקומוניסטית בגיל צעיר והכיר את אמני הריאליזם החברתי היהודים. ב-1962 היה עאבדי לאמן הערבי הראשון שהתקבל לאגודת הציירים והפסלים בחיפה, וב-1964 נסע ללמוד אמנות בדרזדן שבמזרח גרמניה. הוא פגש שם את לאה גרונדיג, אמנית יהודייה קומוניסטית, שנמלטה מגרמניה אחרי שהיתה במאסר ארוך בידי הנאצים, באה לארץ בראשית שנות ה-40 וחיה כאן עד 1948, אז שבה לדרזדן. היא נחשבת לאחת מתלמידותיה המובהקות של קולוויץ ובין השליחויות שקיבלה על עצמה למען האמנות הקומוניסטית היו נסיעות לסין וקמבודיה.

המעגלים של מעברי סגנון מגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה, דרך מזרח גרמניה שהפכה למוקד ללימודי האמנות של העולם הקומוניסטי החל בשנות ה-50 ועד התמוטטות המשטר שם הם נרטיב תרבותי שאפשר לחשוב עליו גם במושגי המשך הקולוניאליזם התרבותי האירופי בעבר, כלומר תהליך שהאירוניה שלו חריפה וצורבת. במאמרה מדגישה האוצרת בן צבי את המכנה המשותף של השקפת עולם קומוניסטית כבסיס לזיקה בין גרונדיג לעאבדי. אבל הדבר אינו גורע מכך שעאבדי, כמו אמנים קומוניסטים מחלקים שונים של העולם, אימץ למעשה תבניות צורניות וסימבוליות שלא צמחו ממסורת זו.

עאבדי חזר לחיפה אחרי שהות בת שבע שנים ובמשך כעשור, עד 1982, היה עורך גרפי ואייר ספרים וכריכות ספרים. אמנויות דפוס תופסות מקום מרכזי ביצירתו, דבר שגם בו אפשר לראות את השפעת לימודיו במזרח גרמניה והמשך המסורת הארוכה של הדפס, תחריט וחיתוכי עץ, שהיו מרכזיים באירופה. אחד הפרסים הראשונים שזכה בהם בארץ היה פרס הרמן שטרוק לתחריט.

"פליטים במרחב", הדפס על נייר מ-1968, הוא מהעבודות הבולטות בתערוכה. מוצגות בו פליטות שכולן לובשות בגד מסורתי הנראה יותר כבגדים "תנ"כים" נוסח קדושות נוצריות עם צעיפים התלויים פתוחים מעל פנים גלויים. העצב מועבר בקווי החריטה העמוקים והסידור בחלל יוצר מערך תלוש במקצת, כך שאף על פי שמדובר בקבוצה קשה, הדבר אינו מעורר תחושה של כוח. איקונוגרפיה נוצרית בולטת עוד יותר ב"ג'ודית בלבוש ערבי", תחריט עץ מ-1970, שנראה כדיוקן מדונה.

תקווה לשובו של המושיע

להבדיל מעבודותיו לעיתונים וכתבי עת, ציוריו משקפים אמנות בעלת התכוונות ציבורית פחות, והם מעניינים במיוחד. הציור "אבא על רקע העקירה מחיפה (22 באפריל 1948)" מ-1988 נתלה מול פתח הגלריה באום אל-פחם - מעין הכרזה על כוחם של יחיד וקבוצה ועל הנכבה ברגע המכונן זהות. עם אוניות בים, אדריכלות אורבנית ואדריכלות הנראית כפרית יותר, מסה אנושית וגם דמות של אשה בודדה על ספסל, עאבדי יוצר תמונה כוללת וסוחפת של תנועה ופירוק, כשדמותו הענקית של אביו מתנשאת כציר, כעמוד תווך במרכז הציור. עיניו של האב נעוצות במקום לא ברור, אבל מבין הדמויות הרבות בציור זה הוא הדמות היחידה שפניה מובחנות.

היחס הקיצוני בין יחסי הגודל של הדמויות וההעמדה הממורכזת מעלים על הדעת ציור אירופי מימי הביניים, כאשר הדמות המרכזית היא זו של קדוש. איקונוגרפיה נוצרית חוזרת ברבות מהעבודות של עאבדי והיא מעניינת דווקא בשל העמדה הקומוניסטית המוצהרת, שמקפלת בתוכה גם יחס שולל לדת. בן צבי מקשרת בין דמות המושיע אצל עאבדי ובין דמות אליהו הנביא או אל-חאדר, בכינויו המוסלמי, שאותה הכיר האמן מסיפורי אמו והמופיעה בסיפור של סלמאן נאטור.

"מפגינה", רישום פחם על נייר מ-1985, מתאר אשה המאמצת לחיקה תמונה של פני גבר. היא נראית כמו בתיאורים המסורתיים של הקדושה ורוניקה, שאחרי שניגבה בצעיפה את הזיעה מפניו של ישו הנושא את הצלב, הופיעו עליו תווי פניו על ישו. באמנות היא מוצגת מחזיקה את את הבד ועליו פני המושיע, הוכחה לממשותו וגם תקווה לשובו. עאבדי משתמש בנוסחה זו כשפני המפגינה מפגישים בין זיכרון אמנות ביזנטית ואמנות מוקדמת.

בקטלוג הנלווה לתערוכה מופיע תצלום פסיפס שיצר עאבדי באותה שנה בעבור כנסיית אל-סיידה בחיפה ובו מריה מביטה מטה בחמלה על הבאים, כשידה על לוח לבה. ההשפעה של מודרניזם מוקדם, במיוחד פיקאסו ואמנים קומוניסטים שהושפעו ממנו, חזקה במיוחד ביצירה זו וכן בעבודות אחרות, בסוגי מדיה שונים, שבהן ניכר זיכרון ציור הקיר הענקי "דרך הדגל האדום" של גרהרד בונדצין המזרח-גרמני. הציור, שנעשה על הקיר החיצוני של היכל התרבות בדרזדן והוכרז כעבודת אמנות מוגנת, צויר ב-1969, כלומר בעת שהייתו של עאבדי בעיר.

הפאתוס, הכוח והדרמה ניכרים היטב בעבודות הציבוריות, במיוחד האנדרטאות בסכנין ושפרעם. העבודות מהעשור האחרון מתאפיינות במידה רבה יותר של הפשטה ובעיסוק במשקלי צורה וצבע, כמו יצא עאבדי למסע חדש שבו שפת אמנות אוטונומית תופסת מקום רב יותר מההתייחסות לטקסט, שאיפיינה את עבודתו בעבר. בתצלום "אמי, חאיריה" מ-2009 דיוקן אמו מופיע בתוך מה שנראה ספק דימוי מופשט, ספק סכמטיזציה של כן ציור.

מהרטרוספקטיבה עולה אחדות כמעט מוחלטת של חיים ואמנות. מבחינה זו, היא אינה רק נוגעת ללב אלא גם מציגה פרק חיוני, וכאמור פחות מוכר, בתולדות האמנות הישראלית.

עבד עאבדי - "רטרוספקטיבה: 50 שנות יצירה". אוצרת: טל בן צבי. הגלריה לאמנות אום אל-פחם. שעות פתיחה: יום ראשון-חמישי ושבת, 09:00-16:00. עד 4.12

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>