מה רואים מהמצפה?

מערכת היחסים הטעונה שבין המצפים היהודיים לישובים הערביים בגליל מעסיקה לאחרונה קבוצות של פעילים ערבים ויהודים מהאזור. אבל מה עושים כשחלק מהפעילים הם עצמם תושבי המצפים?

"למדתי בבית הספר את ביאליק ולא את אל-מותנבי, למדתי על בר כוכבא ולא על צלאח א-דין אל איובי, למדתי תנ"ך ולא את הקוראן. מכבדהו וחשדהו נשאר לי רק חשדהו. כשאומרים שלום, אני שומע מלחמה, כשאומרים פיתוח הגליל אני שומע נישול. פיתוח הגליל? כיתרו את הכפרים הערביים והפכו אותם לגטאות", אמר הסופר מוחמד עלי טאהא בכנס השנתי של קבוצת "סיכוי" במשגב, שהתקיים בשבוע שעבר במועצה האזורית תחת הכותרת "מה מסתתר מאחורי הירוק - פרויקט המצפים ("ייהוד הגליל") והשפעתו על היהודים והערבים בגליל". זהו אחד מאין-ספור כנסים בנושאי שיתוף פעולה ודו קיום יהודי-ערבי שנכחתי בהם בשנים האחרונות. למרות הנושא הרה הגורל, סערות לא פרצו, אולי הצדדים נואשו מסיכוי. עם זאת, נותר הרבה חומר למחשבה.

שאלת המצפים במשגב היא למעשה הסוגיה של אפליה מרחבית ואי שוויון בהקצאת קרקעות מדינה לבנייה בישובים הערביים בישראל, שהוא אחד מנושאי הליבה בסכסוך הפנימי בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים. מועד הכנס לא יכול להיות יותר קיצוני: ערב אישור התיקון לחוק האזרחות שבינתיים עבר בממשלה, ובצל השינוי בתקנוני הקבלה לאגודות השיתופיות המתנה קבלה לישובים קהילתיים במבחן נאמנות דומה למדינה "יהודית ודמוקרטית", כולל התחייבות לחגוג את חגי ישראל.

הכנס התקיים במלאות עשור לאירועי אוקטובר 2000, ולנוכח הנסיקה במדד הלאומנות בישראל. הרכב קבוצת הפעולה הוא אנומליה ישראלית בזכות עצמה: תושבי המצפים היהודיים ממרקים את מצפונם יד ביד עם נציגי ישובים ערביים שהמצפים הוקמו על אדמותיהם המנושלות. את הא-סימטריה בין הצדדים מכנה עלי טאהא "הסוס והפרש". הוא יליד הכפר מיעאר שנהרס ב-1948 ותושביו התפזרו בישובים ערביים אחרים בגליל כפליטים פנימיים. על חורבותיה של מיעאר הוקם מושב יעד. כיום הוא תושב כאבול. האם הוא מתכוון לבנות מחדש את מיעאר על חורבות יעד? "אני לא חולם להרוס את יעד, אני חולם לגור ביעד, או ליד יעד. יש שם הרבה קרקעות על הגבעות. אני רוצה שנחיה ביחד אבל לא כמו סוס ופרש". יעד הוא למרבה האירוניה מקום מגוריה זה 20 שנה של מרכזת קבוצת סיכוי במשגב, חסיה חומסקי פורת, ממובילות הפעילות לשוויון בין יהודים לערבים באזור.

"נכון שהישובים שלנו הוקמו בחטא", אומרת חומסקי פורת, "אבל אנחנו קבוצה שהחליטה אחרי אירועי אוקטובר לא להשלים עוד עם האפליה של האוכלוסייה הערבית. אני אמנם גרה במשגב למרות הפעילות, אבל אנחנו יוצאים נגד ראש המועצה ונגד השינוי בחוק ועדות הקבלה. במשגב אומרים, למה הערבים לא בונים לגובה, מצטופפים. אבל אנחנו מתרווחים לנו על האדמה".

אוכלוסייה חזקה?

התירוצים להתיישבות במצפים חוזרים על עצמם: הם הגיעו לכאן לפני שנים, חיפשו איכות חיים וחיים לצד "אנשים כמונו", ו"לא היה לנו מושג מה ההשלכות". אחרי שגילו כי הגיעו לארץ שיש בה עם אחר, הם נקלעו למלכוד מצפוני. מאחורי הירוק, וזהו סוד גלוי שכבר נכתבו עליו אין-ספור מלים, מסתתרים מדיניות אתנוקרטית ותפישתה של האוכלוסייה הערבית כגורם זר ומאיים במרחב.

על יעדי המצפים היה אפשר ללמוד ממקור ראשון בהרצאתה בכנס של הגיאוגרפית עדנה זמונסקי, חברה בצוות התכנון של המצפים בסוכנות היהודית. עיקרם, למנוע "השתלטות" של ערבים על אדמות מדינה, לסכל רצף טריטוריאלי של ישובים ערביים, ולמשוך לגליל אוכלוסייה "חזקה". "אוכלוסייה חזקה הוא שם לאוכלוסייה יהודית", העיר מוחמד דמארה, יו"ר משותף של עמותת סיכוי, "כי הרי כבר ישנה אוכלוסייה חזקה בגליל, אלפי ערבים משכילים ומובטלים".

במשגב הוקמו בעשור שבין 1978 ל-1988 29 ישובים יהודיים שמרביתם כיום ישובים קהילתיים. במועצה כלולים שישה ישובים בדואיים שבינם לבין המצפים מרחק של שנות אור. הרשיות המקומיות באזור אינן משויכות למועצה. ראש עיריית סכנין מאזן גנאים, משתתף ותיק בכנסים ומפגשי דו קיום, שירטט בכנס קווים לדמותם של ההבדלים בין היישובים הקהילתיים היהודים במועצה האזורית במשגב לשכניהם הערבים ברשויות המקומיות. "שם, באזור התעשייה במשגב, נמצא ההיי-טק ואצלי הבטון, המלט והחול", אמר בפעם המי יודע.

הישוב הבדואי ערב אל נעים במשגב

סכנין לא רואה אגורה מהארנונה של אזור התעשייה המצליח משגב, שנבנה על אדמות מופקעות. סכנין משוועת להרחבת תחום השיפוט העירוני לבנייה למגורים, אך לעג לרש הוא שמתוך 1,700 הדונמים ש"מוכנים" להעניק לה, 1,200 דונם מוכרזים כשמורת טבע.

הפעילים בקבוצת סיכוי במשגב הם מיעוט בישוביהם, כ-10%. הם נאבקים בחזית שנייה מול חבריהם והמנהיגות הנבחרת ונחשבים גיס חמישי. לאחרונה הקימו קבוצה נוספת, "עתיד משגב", הנאבקת נגד השינוי בתקנות האגודה שרוב חברי הישובים תומכים בה ובכללם ראש המועצה. בחלק מהישובים הצליחו למנוע את השינוי. קבלתו תמסד את הסתגרותם של הישובים הקהילתיים בפני אוכלוסייה ערבית וללא ספק גם אוכלוסייה לא "סטנדרטית" אחרת, שכבר נפגעה בעבר גם בלי השינוי בחוק.

אורי סבח, פעיל בקבוצת סיכוי ותושב טרי בישוב הקהילתי יובלים במשגב, משוכנע כי "יובלים הוא ישוב גדול יחסית ומבוסס דיו, ומה כבר יקרה אם תגיע לכאן אוכלוסייה 'מגוונת' יותר. במקום שהמנהיגות תגיד למתיישבים 'כל הכבוד, הקמתם מפעל ציוני לתפארת ועכשיו הגיע הזמן להיפתח, להוריד קצת את השערים הצהובים, להקים ישוב ערבי חדש', במשגב אומרים שהישובים מזדקנים וצריכים אוכלוסייה צעירה וחזקה, ומגביהים את המחסומים. מה שעצוב הוא שהאנשים כאן הם 'שמאלנים טובים'".

לא כולם נהנים

ראש המועצה רון שני הוא מראשוני המתנחלים במשגב, חבר בישוב מצפה אביב שבא לגליל לפני כ-30 שנה במסגרת מפעל המצפים. "מצאנו שם אזור לא מפותח, לא תשתיות, לא כבישים, לא מים, חשמל", הוא אומר ומציג גרסה משלו לארץ ללא עם. "כיום הגליל מפותח ברמה שמתאימה לישראל של המאה ה-21. יש כבר עומסי תנועה, פקקים. כולנו נהנים מהפיתוח הזה". מי שעשה דרכו לכנס אכן מצא עצמו בפקקי תנועה של המאה ה-21, בין הרים ובין סלעים, להנאתו.

"ייהוד הגליל הוא פרויקט איום שהוקם על קרקע שהופקעה בטענה שהולכים להפריח את השממה", אומר עו"ד עלי חיידר, מנכל משותף של סיכוי, ותושב אעבלין, "אבל בניגוד למה שאומר רון שני לא היתה פה שממה. הייתי בן שבע כשהתחיל פרויקט המצפים. הישוב שלי לא היה שומם. איפה שהוקם מצפה אביב היו מטעי זיתים וכרמי גפנים. לא כולנו נהנים מהפיתוח. הכבישים לא נועדו לכל התושבים, הם הוקמו כדי להוביל לישובים היהודיים והם מכתרים וחונקים את הישובים הערביים ומגבילים את התפתחותם. מצד אחד גרים בצפיפות ומהצד השני בווילות".

סיכוי, שהוקמה ב-1991, היא עמותה יהודית-ערבית לקידום שוויון אזרחי. עיקר פעילותה, מסביר רון גרליץ, מנכ"ל משותף של העמותה, הוא עבודה מול מקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה וגורמים ציבוריים אחרים. לאחרונה פירסמה דו"ח של מדד אי השוויון בין ערבים ליהודים בישראל ומסמך מדיניות ראשון, "מחסמים לסיכויים", ובה מיפוי החסמים והמלצות מדיניות. הקבוצה במשגב היא גוף מקומי שהקימו תושבי האזור והצטרפה לסיכוי אחרי אירוע אוקטובר, במטרה לקדם שוויון וצדק בין יהודים לערבים בגליל.

השאלה אם השותפים לאי צדק יכולים לקדם צדק, עולה מאליה. "הרוב הגדול של של תושבי משגב מרוצים מהמצב", אומר גרליץ, "עמותת סיכוי תומכת באותם אנשים המשמיעים קול אחר, מול הרוב. הם עצמם מודים שהמצפים נולד בחטא, אבל הם שם. הם עוסקים בנושאי הליבה ודנים לעומק בעצם הצידוק להקמת המצפים ומשלמים מחיר חברתי כבד. כנס אחד לא יכול לשנות מציאות, אבל בדרך הזאת מתחילה להתגבש אופוזיציה וגם זה חשוב. אנחנו רוצים ליצור גשר בין האוכלוסיות, לא גשר של חומוס אלא גשר פוליטי".

עלי חיידר, האם היית רוצה שיפנו את המצפים?

"בכנות, לא הייתי רוצה. אני חושב שצריך לתקן את המציאות באופן שלא יפגע בהם. הסוגיה מורכבת, אבל ישנו חלק גדול בקבוצה שמקיים שיח עם התושבים המקוריים ויוצר מציאות אחרת. אני חושב שלפליטים הפנימיים ישנה זכות, אם ירצו, לגור בישובים שהוקמו על אדמתם, ואני לא רוצה שתהיה זכות בלעדית ליהודים בישובים האלה. על רקע המגמה של חוקים גזעניים, יש צורך בקול של הציבור היהודי במשגב, כמו בכלל תושבי ישראל. הנסיבות שהיו באוקטובר 2000 עדיין קיימות. המציאות אפילו קשה יותר. זה לא זמן לשתוק".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>