הסודות מאחורי אהוד בנאי ויוסי אלפנט

"חייב לזוז", המוצג בימים אלה בסינמטקים, אינו רק סיפורם של שני יוצרים המחפשים את זהותם, אלא גם היסטוריה אינטימית של האקט המוסיקלי עצמו, נגיעת המפרט במיתר

יוצרי הסרט "חייב לזוז" הם אנשים שאוהבים מאוד מוסיקה. זה מובן מאליו. גם יש להם טעם מוסיקלי משובח. אף זה מובן מאליו. מה שאינו מובן מאליו בהכרח, ויעידו אינספור סרטים דוקומנטריים בינוניים על מוסיקה ומוסיקאים, הוא שיוצרי "חייב לזוז", ובראשם הבמאי אבידע לבני והתסריטאים דרור נחום וגידי אביבי, הם מאזינים מצטיינים: אנשים שאוזנם רגישה לניואנסים הכי דקים והכי חשובים של המוסיקה. הרגישות המופלגת הזאת מניעה את "חייב לזוז" לא פחות מהרצון לספר את סיפורם של "אהוד בנאי והפליטים", והיא אחת הסגולות העיקריות שעושות את הסרט הזה, שהוא סרט סטנדרטי מבחינת אמצעי הביטוי שלו (ראשים מדברים וקטעי הופעות), ליצירה מרשימה מאוד. אהוד בנאי נחשף

עשר דקות מפתיחת הסרט, המוצג בימים אלה בסינמטקים, כשהזרקור עובר לכמה רגעים מבנאי אל יוסי אלפנט, שומעים ברקע צלילי גיטרה מהפנטים, מעין כתמי צבע מוסיקליים שמתפשטים באטיות ויוצרים צורות מופשטות ומרהיבות. זה נשמע כמעט כמו יצירת אמביינט, עד שמבינים שזה תפקיד הגיטרה של אלפנט בשיר "עיר מקלט". יוצרי "חייב לזוז" בודדו את התפקיד הזה, השמיטו את כל הערוצים האחרים של השיר, ויצרו הקשר שמציג את נגינת הגיטרה של אלפנט, ובעצם את נפשו ואישיותו, באור שגם אם אינו חדש לגמרי, הוא אינו מוכר דיו. דבר דומה קורה בהמשך הסרט עם תפקידי הגיטרה של אלפנט ב"ערבב את הטייח אחמד" ו"עגל הזהב".

הביצוע ל"עיר מקלט" בתוכנית "להיט בראש" ב"חייב לזוז" מדברים הרבה על איכויותיו של אלפנט כגיטריסט. חשוב יותר: מדגימים אותן. שלומי ברכה מנתח את הטריק ההרמוני שהופך את "סדר יום" של "להקה רטורית" לשיר ענק, ובנאי מנגן בהשתאות את תפקיד הגיטרה הבסיסי-לכאורה בשיר "עבודה שחורה" ומבהיר מדוע הוא בעצם גאוני. המשחק המבריק של יוצרי "חייב לזוז" עם ערוצי הגיטרה המבודדים של "עיר מקלט", "ערבב את הטייח" ו"עגל הזהב", מוסיף עוד נדבך חשוב, שמבסס את גדולתו של אלפנט כמוסיקאי וחושף את מקורותיה.

יוסי אלפנט (תצלום ארכיון: עומר כלב)

היה משהו מטעה בדמותו של אלפנט. הזיפים, הסיגריה, החולצות הקרועות, הגיטרה התלויה ברישול מתחת לקו המפשעה, הדיבור המחוספס-עד-תוקפני, וכן, גם הסמים - כל אלה שיוו לו, בצדק גמור, את המראה של הרוקר האולטימטיווי. אבל לצד התנופה והעוצמה הרוקיסטיות, אלפנט היה רב-אמן של עיצוב סאונד, אשף של מינימליזם מתוחכם, צייר של צלילים. השילוב בין שתי הרגישויות האלה הוא שעשה אותו לגיטריסט מזהיר ולמוסיקאי גדול. האם שיעור הקומה שלו הובן כראוי בחייו? והאם הודגש דיו אחרי מותו? נדמה שלא מספיק.

"חייב לזוז" מתקן את האי-צדק הזה. טענת יוצרי הסרט היא שאלבום הבכורה של אהוד בנאי הוא יצירה משותפת של בנאי ואלפנט (מובן שהיה גם לשאר חברי "הפליטים" תפקיד חשוב) ושאי אפשר להבין אותה בלי לעמוד בפירוט על המטען ששני המוסיקאים הביאו אתם לאולפן ההקלטות. זאת לא טענה חדשנית - רוב חסידיו האדוקים של "אהוד בנאי והפליטים" מודעים לתפקידו הקריטי של אלפנט ביצירת האלבום - אבל זאת גם לא טענה ברורה מאליה. היא היתה צריכה להיאמר, ו"חייב לזוז" מבטא אותה בחוכמה ובלהט ונהפך תוך כדי כך לסרט רב-שכבתי: לא רק סיפורם של שני יוצרים שמחפשים את זהותם, אלא גם היסטוריה אינטימית של האקט המוסיקלי עצמו, של רגע נגיעת המפרט במיתר.

לג'מג'ם בכרכור

הטענה של "חייב לזוז" הכתיבה את המבנה שלו: בכל כמה דקות עובר הסרט מהמסלול של בנאי למסלול של אלפנט, וחוזר חלילה, עד ששני הנתיבים מתאחדים כשאלפנט מצטרף ל"פליטים". במיטב המסורת של סרטי בי-בי-סי על ההיסטוריה של הפופ (מסורת שאפשר לשייך אליה את "חייב לזוז"), רבים מהמאורעות שסוללים את הדרך ל"אהוד בנאי והפליטים" מתרחשים במקרה - או בלי שתהיה כוונה לרתום אותם למטרה מוגדרת: חבר של בנאי לוקח אותו לבית של אלפנט הצעיר בכרכור, סתם כדי לג'מג'ם (שום דבר לא יוצא מזה); חבר אחר שומע מישהו שאומר ששמע את זהר ארגוב משבח את "יידישע רסטמאן", הסינגל הכושל שבנאי הוציא בתחילת שנות ה-80, והדבר מוביל לפגישה של בנאי עם ארגוב (שום דבר לא יוצא מזה); בנאי האלמוני פוגש במסיבה את ז'אן ז'אק גולדברג, לימים המתופף של "הפליטים", וגולדברג מחליט, מסיבה בלתי מובנת, שהוא נצמד אל בנאי "כמו עלוקה" (בנאי מחקה את המבטא הצרפתי של גולדברג - רק בשביל זה כדאי לראות את הסרט); עובד אפרת נוסע לחו"ל ובנאי מגייס ל"פליטים" את הבסיסט גיל סמטנה בלי לשמוע איך הוא מנגן; והמאורע החשוב ביותר: אלפנט חוזר משהות כושלת בניו יורק בדיוק כשבנאי עומד להתחיל להקליט. יש דברים שקורים פשוט כי הם צריכים לקרות.

"אהוד בנאי והפליטים". מימין: יוסי אלפנט, ז'אן ז'אק גולדברג, אהוד בנאי, נועם הלוי וגיל סמטנה (תצלום ארכיון: דניאל אבידן)

אלפנט התקשר אל בנאי אחרי ששמע ברדיו את "עיר מקלט", שבנאי הקליט כסינגל (בהפקת עובד אפרת) לפני הקלטת האלבום. אם זה הכיוון שלך, אני אשמח להצטרף, אמר לו. אחת ההברקות הגדולות של יוצרי "חייב לזוז" היא, שהם בחרו לא להשמיע את גרסת האלבום של "עיר מקלט", בהפקת אלפנט, עד לשלב מאוחר של הסרט. תחילה, כאמור, אנחנו שומעים את תפקיד הגיטרה המבודד של אלפנט; אחר כך את הגרסה הראשונה של השיר, הטובה אך לא מסעירה; ורק לקראת הסוף - בום! אנחנו שומעים את הדבר האמיתי. הטפטוף הפך למבול.

אלבום שסימן מהפכה?

בנאי אומר שבמשך שנים הרגיש כמו מטוס שמישהו החזיק בכוח על הקרקע; אם אלפנט היה יכול להתראיין, הוא בטח היה אומר דבר דומה. הרגע שבו הסרט משחרר סוף סוף את "עיר מקלט" הוא אילוסטרציה נפלאה לרגע שבו השניים המריאו. בשביל הצופה זה כמעט כמו להקשיב לשיר בפעם הראשונה.

שיתוף הפעולה בין בנאי לאלפנט היה נפיץ כל כך, כי הוא לא היה טבעי מבחינה מסוימת. ניצן זעירא מ"נענע דיסק" מספר בסרט שאלפנט בא אליו אחרי הקלטת האלבום, השמיע לו את השירים ואמר בגאווה: "תראה מה עשיתי. לקחתי היפי עם מפוחית ותראה מה עשיתי". זאת אמירה מוגזמת ואף מופרכת, ואם אלפנט היה פיכח באותו רגע הוא בוודאי ידע את זה, אבל יש בה גרעין אמת והיא חושפת את אלמנט הכוח והשליטה שעומד במקרים רבים מאחורי אמנות גדולה.

בנאי הצעיר ניהל יחסי אהבה-הסתייגות עם הניו וייב, שאלפנט ייצג אותו. הוא הלך בקביעות להופעות בפינגווין וקולנוע דן (מכאן, שהיה רחוק מלהיות היפי מצוי), אבל המוסיקה שניגנו שם היתה "קרה מדי, זוויתית מדי", כדבריו. אז למה הפקיד בידי אלפנט את הפקת האלבום? אולי מפני שאלפנט שיכלל את הביטוי המוסיקלי שלו עד כדי כך, שבנאי הצליח לאתר את היופי הקשה בתוך הניכור; אולי מפני שבנאי הבין שטקסטים נוקבים וקודרים כמו "ערבב את הטייח", "עבודה שחורה" ו"אמסטרדם" ("'אהוד בנאי והפליטים' הוא אחד האלבומים הכי צועקים שנעשו כאן", אומר עליו בסרט רמי פורטיס) מתחננים לעיבוד "זוויתי"; ואולי בנאי לא הסכין תמיד עם הגישה הדוקרנית של אלפנט, אבל נאלץ לוותר למפיק הדומיננטי שלו.

המהלך שבו יוצרים מהשוליים "הזוויתיים" כמו אלפנט הסתננו לתוך המיינסטרים והשפיעו עליו היה אופייני למוסיקה הישראלית של סוף שנות ה-80, אבל "חייב לזוז" לא מתייחס כמעט להקשר שבו נוצר "אהוד בנאי והפליטים", בכל הנוגע למתרחש בתעשיית המוסיקה הישראלית. כשיואב קוטנר אומר שהאלבום הזה סימן מהפכה, שואל אותו המראיין "מהפכה?", וקוטנר אומר "כן" ולא מסביר. חבל שהדיון בשאלה הזאת לא הורחב. התשובה עליה אינה חד-משמעית.

האלבום של בנאי היה, ללא ספק, יצירת מפתח בגל ההתעוררות של הרוק הישראלי בסוף שנות ה-80, וכמה מנציגי הגל הזה מתראיינים בסרט (פורטיס, יעקב גלעד וברי סחרוף, שאומר שהאלבום של בנאי היה תמריץ חשוב לחזרתו לארץ), אבל הם לא מתייחסים למצב התרבותי שאיפשר את ההתעוררות. אין ספק שהגישה שהפגינה חברת התקליטים סי-בי-אס כלפי בנאי (אנחנו לא מבינים מה אתה עושה, אבל אומרים לנו שזה טוב אז נוציא את זה) משקפת הלך הרוח סובלני ומעודד יצירה. עצוב להשוות אותו להלך הרוח ששולט היום בתעשיית המוסיקה הישראלית. אם "אהוד בנאי והפליטים" היה מוגש היום לאחת מחברות התקליטים הגדולות, ייתכן שאחת מיצירות המופת של המוסיקה הישראלית לדורותיה לא היתה רואה אור בכלל.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>