זהירות, צבע לא כך כך טרי

בניגוד ליומרה, "צבע טרי" אינו מציג רק אמנים בתחילת דרכם וכולל עבודות בינוניות ומביכות. אבל יש גם תצוגות מעניינות והכרזה תרבותית חשובה בעצם קיום היריד, שיינעל מחר

"צבע טרי 3" הוא יריד גדול, מסקרן ומושך קהל, שאיבד את התחושה הרעננה שאיפיינה את שני הירידים הראשונים. בביקור ארוך, שנמשך כארבע שעות, התחוור כי מבין 66 אמנים שעבודותיהם הוצגו שלא במסגרת הגלריות, היו מעט מאוד אמנים שהיריד הביא לאור הזרקורים ולא היו שם קודם; או בניסוח אחר: היריד נזקק לרבים מהאמנים יותר משהם נזקקים לו.

אמנם אי אפשר בטענות ליריד, מיזם מסחרי בלתי מתחסד, על כך שנהפך לחלון ראווה לבינוניות רבה ולאמנים שקשה מאוד להבין כיצד הם עונים להגדרה "אמנים עצמאים בתחילת דרכם" (כפי שנכתב בהקדמה לקטלוג), אבל אפשר לתמוה על המהירות שבה הדבר קרה. כך, למשל, נטע ליבר-שפר, אוריאל מרון, איל אדלר-קלנר, קרן שפילשר, ליהי חן ושירה זלוור הם כולם אמנים המציגים תדיר במסגרות מוזיאליות וציבוריות, כמעט כולם עוטרו בפרסים משמעותיים ועבודותיהם מצויות באוספים ציבוריים ופרטיים. אחדים מהמציגים במסגרת זו גם יוצגו בעבר הקרוב מאוד על ידי גלריות מרכזיות (למשל, מיטל כץ-מינרבו, שיוצגה על ידי אלון שגב). השם "חממת אמנים", שמוצמד לחלק זה ביריד ומרמז על סיוע שהאמנים לא קיבלו, נשאר בגדר שם קליט ותו לא.

השינוי לכיוון של בחירת אמנים שכבר התבססו במידה מסוימת, ולעתים רבה, בסצינה הישראלית הוא פחות בעייתי מאשר הרמה המביכה של חלק מהמציגים. הבחירה ליריד נעשתה על ידי ועדת קבלה המונה 13 חברים ובהם גלריסטים, אספנים, אמנים ואוצרים. הניסיון לבחור אמנות באופן דמוקרטי מוביל פעמים רבות למבחר שמבטא במקרה הטוב איזונים בין תפישה אמנותית, אילוצים, מחויבויות וטעם ובמקרה הפחות טוב, כמו כאן, מה שנראה כלהטוט רק בין שלושת האחרונים. יש לא מעט עבודות שלא נותר אלא להשתומם על הצגתן.

עניין נוסף שאינו ברור הוא אופן התלייה. על הצפיפות אין להלין - דרכם של ירידים היא שהם מנסים לנצל ככל האפשר את השטח שעליו הם משלמים שכירות והוצאות. השאלה היא מדוע אם רוצים להציג לקהל אמן זה או אחר, אין מקבצים את עבודותיו יחד (למעין תערוכות יחיד קטנות), או יוצרים חללים שמתקיים בהם איזשהו דיאלוג בין עבודות.

שתי זוכות מצוינות

הזוכות בפרסים המרכזיים של היריד, ניבי אלרואי וטל אמיתי, הן שתיהן בחירות מצוינות. אלרואי זכתה בפרס יגאל אהובי (תערוכת יחיד ביריד צבע טרי בשנה הבאה ופרס כספי בסך 20 אלף שקל). היא מציגה ביריד הנוכחי שורה של פסלים קטנים ורישומים. הפיסול הבולט שלה הוא בעיקר מבנים קטנים של מגירות, שעולות על גדותיהן בחומר הנראה כגידול שממלא את הרהיט, מציף את סביבתו, מבעבע וממית. השימוש בגודל צנוע ובריהוט שיש בו קו נוסטלגי שבכוונה אינו ממוקד - ספק ריהוט לבובות ספק חלק מקופסת תפירה ישנה - מהלך במחוזות של המוכר-בלתי מוכר (המושג הפרוידיאני "unheimlich", או באנגלית "uncanny") ומבחינה סגנונית נראה כהכלאה בין פופ נוסח רוברט ראושנברג, פיליפ רנצר הישראלי ואורס פישר הגרמני.

העבודות הזוכות בפרסים המרכזיים. מימין: ניבי אלרואי, "על חלל שנשפך", 2009; טל אמיתי, ללא כותרת, 2009

אלרואי מציגה גם במיצב "שלישית" - יצירה משותפת שלה ושל מיכל היימן ובה פסלים שיצרה אלרואי בעת לימודיה בניו יורק, סרטים של היימן, שהיתה מורתה, וחלק מעבודה חדשה של היימן שבה משתתפת אלרואי ורישומים (משותפים) שנוצרו כחלק ממנה. "שלישית" מוצג כמעט בתוך חנות "צומת ספרים", הנמצאת במקום, וכדאי לא לדלג עליו.

טל אמיתי מציגה כמה סדרות של עבודות, שמתוכן בולטות אלו הנראות תחילה כצילום מעובד של בתים קטנים אדומי רעפים ונופים פסטורליים ושלווים אך עשויות מחומרים כמו מלח וסודה לשתייה. יפה במיוחד היא סדרה של רישומים בחוט תפירה שחור המודבק על לוח פרספקס. בטכניקה זו עשויה "פגיעה ישירה, הבית ברחוב נהלל, חיפה. מלחמת לבנון השנייה", העבודה שעליה קיבלה אמיתי את פרס "בחירת הפטיש" של בית המכירות סותביס (פרס שמשמעותו היא הכללת העבודה במכירה הפומבית של אמנות ישראלית בסותביס ניו יורק בדצמבר 2010). העבודה, שנעשתה לפי תצלום עיתונות של דירה שאותות ההרס בה טריים להחריד, עם פרח שעוד עומד באגרטל על שולחן העומד ליפול מהקיר שנפער, שטיח מתנדנד ותחושת ערעור מוחלט, מצליחה להעביר היטב רגע וסיטואציה, וגם להישען בזיכרון האמנות על עולם דימויים שנע בין הסוריאליסטי לפנטסטי. היא מתקשרת היטב לסדרה "קתרינה" שהתייחסה להוריקן שאמיתי, אמנית שמתבלטת כבר כמה שנים, הציגה לפני כשלוש שנים בתערוכה "מרחב ביניים" במוזיאון פתח תקוה לאמנות.

רעננות בחממת הווידיאו

עם האמנים הבולטים לטובה נמנים פלג דישון וניר אדוני, שסיימו לפני שנה את לימודיהם במדרשה לאמנות. שניהם מציגים עבודות שממשיכות ומפתחות את מה שהציגו בתערוכת הבוגרים ומסקרן מאוד יהיה לעקוב אחריהם. תומר קאפ, שבלט ביריד גם בשנה שעברה, מציג שוב סדרה מצוינת של תצלומים בשחור-לבן של דיוקנאות, חלקם קשים, חזיתיים, עשוים בתפנימים של חללים בנויים ובמכונית.

קרן שפילשר בנתה את "שפילשרלנד" - חלל עמוס, מקסים ומבעית ובו נמכרים ציורים, דיסקיות, תכשיטים, דרכונים ועוד, שמעבירים במידה כמעט שווה את החיפוש הנוגע ללב אחר אהבה ורצון להתקבלות, בצד אמירה מרה ומודעת היטב לשטיפת המוח של צרכנות ואלימות שאנו חשופים לה בהתמדה. סיצי גלעד, שעסקה שנים בצילום עיתונות, בולטת גם היא עם תצלומים מעודנים וליהי חן - עם רישומים מקסימים.

מיכל היימן (מימין) וניבי אלרואי, מתוך המיצב "שלישית", 2010 (תצלום: ליטל אריאלי)

הדסה גולדויכט וגיא יצחקי, המציגים ב"חממת האמנים העצמאיים" ובולטים שם לטובה, משתתפים גם ב"חממת הווידיאו" שאצרה עדנה מוסנזון ומקיימת הרבה יותר את ההבטחה לרעננות. אמנם רק גולדויכט כמעט אינה מוכרת (היא שבה לארץ מלימודים בחו"ל ופועלת במרכז האמנות ע"ש דניאל פסל בעין כרם שבו פועל גם יצחקי) אבל בכל זאת, בחממה זו מדובר באמנים שעדיין לא קיבלו הכרה נרחבת (למעט דור גז, שתערוכתו "גיאורגופוליס" במוזיאון פתח תקוה בראשית השנה הובילה אותו הישר ללב המרכז, ותצלומיו כבר תלויים בביתן גלריה דביר ביריד).

חלק מהעבודות מוצגות בחללים סגורים, שגם בערב הפתיחה העמוס אפשר היה לצפות בהם בתנאים טובים יחסית. אבל עבודות כמו אלה של נבט יצחק, תום פניני או אריאל קן, שהוצגו על מסכים במסדרנות, קופחו בתנאי התצוגה. בחלק זה בלטו סרטים של גולדויכט ושל אירנה בירגר.

בפרויקטים המיוחדים שהוזמנו ליריד, אפשר היה לצפות לעניין ב"חשיפה לדרום - חמש בוגרות של המכללה האקדמית ספיר". אבל לפחות בעת הביקור שלי, החלל נראה יותר כאילו העבודות ננטשו שם מאשר הוצבו ואחת מהן אף ניזוקה במשך אותו ערב.

אזור הגלריות, שממוקם בקומה העליונה של מתחם היריד, סובל מאותה צפיפות עבודות, עד כדי מה שנראה בערב הפתיחה כמעט כזלזול, כמו עבודות מונחות ללא הגנה מינימלית על הארץ כשביניהן עוברים מאות אנשים. באופן כללי, דווקא בחלק זה היה מפגן של איכות, ריכוז של מה שמוכר היטב למי שמבקרים בגלריות (הפתוחות חינם במשך השנה כולה).

עצם ההכרזה התרבותית שיש בקיומו של היריד חשובה. אחד הגלריסטים הגדיר את ערב הפתיחה כהוכחה לכך ש"בישראל יש אמנם רק שבעה מיליון תושבים אך שמונה מיליון וי-אי-פי". ההצבעה של הקהל ברגליו בעד אמנות היא בפני עצמה משמחת (בלי להיתמם ובלי להתעלם מהממד החברתי של אירוע פתיחה). אחרי ההצלחה הפנומנלית של תערוכתו של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב, מספר האנשים בפתיחת היריד מאשר שוב את העובדה שציבור גדול מאוד פתוח ומעוניין לחוות אמנות. אם עולם האמנות יצליח לא לאכזב את הציבור הזה, יהיה זה לא רק גל חולף אלא מנוף תרבותי אדיר.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>