1. אוכל
  2. ביקורות

קליפסו: קללת הפוטוגניות

אחרי חודשים של המתנה ושיווק אגרסיבי ברשתות החברתיות, החלק הפנימי של מסעדת קליפסו סוף-סוף נפתח. פגשנו מחירים סבירים, עיצוב חביב ושירות עם כוונות טובות. האוכל? מצטלם יפה, זה מה שבטוח

שניצל במסעדת קליפסו
כל מה שמסביב לשניצל מצוין. קליפסו צילום: מאיה קציר

אני מאד פוטוגנית. עד כדי כך אני יוצאת טוב בתמונות שלפעמים אני צריכה לברור בין התמונות המחמיאות את זאת שהיא אולי פחות זוהרת, אבל נאמנה יותר למציאות. זו דרכי להבטיח אפס אכזבות למקרה שמישהו שמכיר אותי מהתמונות, ייתקל בי חלילה ברחוב. אתם יודעים מי עוד פוטוגנית אבל בניגוד אלי דווקא לא בוחרת תמונות שמשקפות את המציאות? קליפסו. הכרתי אותה מהאינסטגרם, נתקלתי בה במציאות, ואני אומרת לכם: התאכזבתי. אין דמיון. אגב, הצטלמתי בקליפסו. שתינו יצאנו נהדר. אני לא אעלה את התמונה לפייסבוק, אבל קליפסו היתה מעלה אותה. זה ההבדל בינינו. וזה לא הבדל של מה בכך. זה הבדל עמוק מאד בתפיסת העולם שלנו, שלי ושל קליפסו.

» ארוחת בוקר בקליפסו: לא חוף מבטחים
» על הגל: הקיץ של עומר מילר
» ההזיה הגדולה: ביקורת ביאקימונו הכשרה
» מקצוענות של ותיקים: ביקורת פרונטו

חדי האוזן שביניכם שמו לב, בוודאי, שחזרתי פעמים רבות על המילה קליפסו. קל לכתוב קליפסו וגם כיף לכתוב קליפסו או להגיד קליפסו (קליפסו). זה חלק מהעניין, לדעתי. העיצוב קליל ונעים, השירות מתגלגל על הלשון, התפריט פשוט ומזמין, ואפילו לא יקר מאד. הבעיה היחידה בקליפסו, היא שלא טעים שם. אבל כל השאר ממש אחלה. התמונות נפלאות. בכלל אפשר להגיד שקליפסו היא יותר צלמת מאשר בשלנית. בעוד כדי ליצור צילום אינסטגראמי יש להניח דברים יפים זה לצד זה – למשל אננס, משקפי שמש, או סלב -  אמנות הבישול כרוכה בהכנסה של דברים זה לתוך זה. בנוסף, בניגוד לצילום, אוכל אמור להיות טעים, לא רק יפה. אבל בקליפסו, דומה שמציעים לנו לעבור לשלב הקולינרי הבא ולאכול צילום. הגישה אמנם חדשנית מאד, אבל לדעתי היא לא תתפוס, גם כי אנשים הם שמרנים וגם כי הם בדרך כלל מגיעים למסעדה רעבים. 

הלכנו לקליפסו ביום שישי בערב. היה סלב אחד, כפי שציפינו, אבל למרות אווירת הדחיפות שליוותה את הזמנת המקום בטלפון, בו הובהר לנו שיש למהר מאד, פן ייחטף שולחננו על ידי המוני הלקוחות הנוהרים למסעדה, המקום היה כמעט ריק לכל אורך הערב. כמובן ייתכן שבחצות הלילה נפערו הדלתות ואלפי לקוחות שזופים נכנסו בספידו וגדשו את השולחנות, אבל ככל שהדברים נוגעים לעדותי, המקום היה די שומם. 
היינו שני סועדים (אחת פוטוגנית והשני פחות) ולקחנו שלוש מנות. את הראשונה חלקנו ואת השתיים העיקריות אכלנו כל אחד בגפו. כמנה ראשונה הזמנו ברוסקטה לובסטר (128 שקלים). ברוסקטה היא לחם קלוי, אבל בקליפסו היא עשויה מבריוש, וכאן ראוי להזכיר כלל ברזל: לא כל בצק ששמים עליו משהו נקרא ברוסקטה. אחרי שצקצקנו בהתנשאות, יש להודות שהבריוש היה מעולה, הפולנטה (שהפכה זה מכבר ליותר פופולרית מפלאפל) גם היא היתה מצוינת, והכל נראה ממש מבטיח, אלא שבביס השלישי התגלה קושי, תרתי משמע. שאלתי את הלא פוטוגני: "תגיד, מה זה הדבר הזה שקשה ללעוס?" "אה", הוא אמר. "זה הלובסטר". 

ברוסטקה לובסטר של קליפסו
קשה ללעוס. ברוסקטה לובסטר בקליפסו צילום: מאיה קציר

במנה הראשונה מתכנסת, אם כן, החוויה הקליפסואית: כל מה שמסביב לעיקר טעים ויפה, ורק העניין עצמו, במקרה דנן -הלובסטר, ובכן, הוא היה בלתי אכיל. העיקרון חזר במנות העיקריות: הפוטוגנית אכלה שניצל טלה, עליו אמר עומר מילר שהוא אחד מעמודי התווך של הנאורות, או משהו בדומה לזה (78 שקלים). השניצל הונח ליד פירה. על הפירה הונחו פיסות פרמזן. ליד הפירה הונחו עלי ארוגולה וקערית קטנה של רוטב. כל מה שאיננו שניצל היה בהחלט מצוין: הפירה עשוי מתפוחי אדמה טריים מאד ואינו מעוך לעייפה, הרוטב מרענן, הפרמזן מתאים להכל ורק השניצל, מה להגיד, גם אחרי חיזוק שריר כתף ויד אחורית, מעטים יצליחו לחתוך אותו. עם זאת, חשוב מאד לשים לב לכך שהארוגולה מצטלמת יפה.   

בן לווייתה של הפוטוגנית חלם עוד מהאינסטגרם לאכול את קציצות הלוקוס המפורסמות, שעל פי השמועה, טעמן כה פלאי שייתכן שאינן כלל מעשה ידי אדם (110 שקלים). קציצות הלוקוס, שלוש במספר, שוכבות פרקדן בינות למלפפונים, צזיקי ועגבניות שרי צלויות. את משא המרכיבים היפים הללו נושאת על גבה פיתה צלויה. נשמע מדהים, נכון? ובכן, בפה מלא מלפפון, צזיקי וחתיכות קציצה, אמר לי חברי בעיניים רושפות: "פאאאח נוווב!" או כמו שמקובל לבטא את זה כשאין קציצה בפה: "פייק ניוז!"- הוא צודק. המנה המפורסמת הזאת, אולי מנת הדגל של קליפסו, מאכזבת בדיוק כי היא פייק. היא מעלה על נס את אמנות ההנחה על צלחת: הדברים מונחים זה לצד זה באופן אסתטי עד שהם מצליחים להסוות את האמת הפשוטה. האוכל - לובסטר, שניצל או קציצות - לא מי יודע מה טעים.

קציצות לוקוס מתוך האינסטגרם של עומר מילר:

A post shared by Omer Miller (@omermiller) on

את הארוחה הפוטוגנית ליוו שתי כוסות יין: כוס שרדונה (36 שקלים) ורוזה מיראבו (46 שקלים). אין תפריט יינות. המלצרית שואלת אתכם איזה צבע אתם רוצים (אדום, לבן, רוזה), ולפי העדפתכם מציעה יין ממגוון מאד מצומצם. בכל אופן, הם היו טובים למדי. במיוחד הרוזה. ולמה לא לקחנו קינוח? לא, כי לא היינו רעבים (תשאלו את הסופר בו ביקרנו בהמשך הלילה), אלא כי מתוך ארבע מנות אחרונות שהמסעדה מציעה, שתיים עשויות מפירות, ופירות מדכאים מצב רוח טוב, זה ידוע. לא באנו לשחק, רצינו שוקולד, אבל מסרו לנו שעוגת השוקולד נגמרה. לא יודעת כבר אם להאמין. יכול להיות שהיא בכלל יצאה לצילומים?

למרות הכל נראה שקליפסו מתכוונת לטוב. המחירים הסבירים, השירות, העיצוב ובמידה מסוימת אפילו האינסטגרם מעידים על כוונותיה הכנות. הבעיה היא שגם היא נפלה קורבן לסחף היופי והעיצוב הריק שתוקף אותנו מכל כיוון, והפקירה את לקוחותיה ליפול יחד איתה. חשוב מאד שאוכל יהיה נעים לעין אבל חשוב יותר שטעמו יערב לחיך. ולסיום שימו לב: "דגים נאים" אינם דגים גבוהים עם חיוך הורס. 

הנהלת חשבונות:
כוס שרדונה - 36 שקלים
כוס רוזה מיראבו  - 46 שקלים
ברוסקטה לובסטר - 128 שקלים
שניצל טלה - 78 שקלים
קציצות לוקוס - 110 שקלים
טיפ - 62 שקלים
סך הכל -  460 שקלים

קליפסו - לכל הפרטים

 

  
     

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>