1. אוכל
  2. ביקורות

מסעדת פומו האיטלקית: הכל נוטה לכמעט

המסעדה האיטלקית ברמת החייל מציעה חוויה נחמדה, שירות נעים ואוכל חביב נטול כל תחכום. חבל ששום דבר מזה לא מצליח להישאר בזיכרון. ביקורת

מסעדת פומו
חלל חביב ושולחנות מפורמייקה. פומו צילום: דרור עינב

את הביקורת על מסעדת פומו אכתוב בשני קולות. הקול הראשון הוא קולו של ישראלי בוגר שעובד למחייתו. הוא היה בחו"ל, אולי אפילו שהה שם תקופה ממושכת, ראה כמה מוזיאונים, כנסיות, אכל במסעדות שאין בהן תפריט באנגלית. כיוון שיש לו הוצאות לא מבוטלות על חיי היומיום, הוא חושב דקה או שתיים לפני שהוא בוחר מסעדה. הקול השני הוא קולן של הבנות החמודות שדיברנו איתן מחוץ למסעדה. תיאורטית הן יכולות להיות הבנות של הבוגר. על פי המשוער הן בנות עשרים וקצת כזה? עדיין חיות על חשבון ההורים? למרות שהן מחפשות עבודה? חמודות לאללה? מתחילות את חייהן כזה בסבבה, ותכלס ממש אבל ממש בסבבה.

» ג'ונתן פוד קלאב: קצת יותר מדי
» יאקימונו הכשרה: ההזיה הגדולה
» פרונטו: מקצוענות של ותיקים
» מסעדת אסיה: נחמד זה לא מקצוע

קול בוגר: מסעדת פומו שנפתחה לפני כחודשיים מצויה בחלל ענקי בעל תקרות גבוהות שיכול היה להיות מנוצל בצורה הרבה יותר אסתטית, אבל לצערנו הרב, אנחנו בישראל. התקרה והקירות זכו אמנם להתייחסות מעניינת מבחינת החומרים, הטקסטורות והצבעים החומים אדמדמים, אבל השולחנות ברובם עשויים מפורמייקה, לא רטרו, סתם פורמייקה שמחקה עץ. התאורה מחשיכה, הצלחות חסרות חן והסכו"ם רגיל. אין מפות. אמנם יש כמה שולחנות מעץ, בסגנון כפרי, אבל במקום לתת הרגשה של כפר, הם נותנים הרגשה של חנות רהיטים. על אחד הקירות נשענים ציורים ענקיים שמנקודת מבט אמנותית ניתן להגיד עליהם שהם ענקיים. מבחינת העיצוב ראינו מקומות מוקפדים מאלה. 

קול הבנות: מה?? בעיני העיצוב ממש מאמם.

מסעדת פומו רמת החייל
בחלקו מעניין. החלל של פומו רמת החייל צילום: דרור עינב

קול בוגר: התחשק לנו לשתות. אני לקחתי מסע ישראלי ורוד, רוזה של ויתקין, שהיה גרוע ונתן הרגשה של זול, אולי כי הוא באמת זול (34 שקלים), והיא לקחה קוקטייל בזיל סמאש שהיה אמנם מרענן וקר אבל הרגיש חלש ולא אלכוהולי במיוחד (42 שקלים).

קול הבנות: -------------  

קול בוגר: כדי לפתוח את הערב לקחנו קרפצ'ו די מנזו, שזה קרפצ'ו מבקר, אבל באיטלקית (55 שקלים). הוא אכן היה מבקר, אבל הוא לא היה קרפצ'ו, כי קרפצ'ו עשוי בשר נא והבשר שאנחנו אכלנו היה קצת צרוב. יותר מדי שמן הונח על כתפיו הצרובות, מיני תבלינים מיותרים, פחות מדי פרמזן ופחות מדי בלסמי. מנה בינונית. את הקרפצ'ו ניגבנו עם פוקאצ'ה, שהגיעה, כמו אוטומאט, עם מתבלים (18 שקלים). היא ומתבליה היו טובים, אבל לא היה בהם שום דבר שלא אכלנו כבר עשרות פעמים במי זוכר איפה. 

קול הבנות: וואי אנחנו דווקא מזה אהבנו? 

קול בוגר: אחרי סיעור מוחות מאומץ החלטנו שלמנות העיקריות ניקח שתיים מהמנות המומלצות ביותר של המסעדה. אי לכך ובהכוונת המלצרית בעלת סבלנות הברזל, אחת מאתנו לקחה אנלוטי גבינות, חמאת פרג, מרווה ולימון (73 שקלים), והשנייה החליטה להגזים עם פילה בקר בתוספת ניוקי צרוב ופטריות (142 שקלים). על אלה הרגשנו חובה לאומית להוסיף את סלט הדגל של המסעדה, הלא הוא סלט פומו המורכב מעגבניות, זיתים, מוצרלה וקרעי פוקאצ'ה (52 שקלים). תוצאות הלעיסה העלו את המסקנות הבאות: הפסטה אינה תעשייתית, והיא בהחלט לא רעה, אבל היא הוצאה מהסיר טרם הגעתה למצב "אל דנטה", ולכן היתה קשה מדי ולא מבושלת די הצורך. מילוי הגבינות והמרווה, הגם שאיננו מקורי, היה עשוי כהלכה, אבל הרוטב היה חמאתי מדי ולכן כבד. פשרם של גרגרי הפרג המפוזרים מעל האנלוטי לא נודע עד היום. למעשה אין דבר כזה אנלוטי. יש לומר אניולוטי. מנת הפילה והניוקי היתה טובה בהחלט, אם כי לא נדיבה מאד. הבשר היה רך במידה הנכונה והניוקי הצרובים, למרות שהיו מעטים מדי (אני זוכרת כל ניוק וניוק בשמו הפרטי) היו טובים בהרבה מהניוקי הממוצע המוגש במסעדות ארצנו, ובכל זאת, לא יצאנו מגדרנו. מנות כאלה כבר אכלנו ועוד נאכל. תודעתנו לא נצרבה.

אנילוטי של פומו
אניולוטי לא אנלוטי. פומו צילום: דרור עינב

סלט פומו הוא סלט טעים והוא היה עשוי כהלכה. הוא יתאים מאד למי מאיתנו שעדיין לא אכל סלט עגבניות טריות, מתובלות בטוב טעם ומרעננות. המוצרלה שאמורה להיות מוצרלה של בופאלו היתה בסדר פלוס, אבל מי שאכל מוצרלה די בופאלה באיטליה יחשוב שאין מה להשוות. ובכל זאת, זה סלט מגניב לגמרי, טעים, מאוזן, ובעיקר תואם בדיוק את הציפיות. 

קול הבנות: שיואו. מיי. גאד. מנות מדאימות. אכלתי ואמרתי כאילו וואו? הרביולי היו ממש ממש מיוחדים בעיני? והסטייק כאילו די, הרגת, הוא היה פשוט מעולה. הסלט אבל הכי הרס אותי. כולו עגבניות אבל איזה רעיון ככה להגיש אותם פשוט ונקי. התעלפתי. 

סלט עגבניות של פומו
טעים ועשוי כהלכה. סלט עגבניות של פומו צילום: דרור עינב

קול בוגר: לסיום חלקנו קינוח מבית היוצר של הקונדיטור אוטמזגין העשוי שלוש שכבות קסם של מתיקות מטמטמת חושים: קראנצ' שוקולד, פייטה וקרם שוקולד (46 שקלים). חשבנו שהקינוח היה וואו. מיי. גאד. פשוט מדאים.  

קול הבנות: חחחחחחח כע  

קול בוגר: חשוב מאד להגיד מילה טובה על השירות. למרות שהמסעדה הגדולה היתה מלאה עד גדותיה, לכל אורך הערב השירות היה נעים, אדיב, מהיר וענייני. אבל גם גזרת השירות, כמוה כגזרות האוכל והעיצוב, אינה חפה מהנטייה הישראלית ל"כמעט". ממש כמו שהתקרה מעוצבת לפרטי פרטים, אבל השולחנות פורמייקה, כך גם קוד הלבוש של המלצרים בפומו כולל חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים הנעים במרחב המחייה הגדול שבין הג'ינס ועד לסטרץ' השחור הביתי והנוח. למעלה שיק - למטה טריק.

לסיכום, פומו היא מסעדה נחמדה שמציעה אוכל טעים, לא מתוחכם ועשוי באורח מספק. לאלה מאיתנו שמחפשים משהו מיוחד, זה לא המקום. לעומת זאת לכל המעוניינים להעביר ערב נעים, בלי הפתעות אבל גם בלי פאשלות, פומו יכולה להיות בהחלט תשובה מספקת.

קול הבנות: ZZZZZZ 

הנהלת חשבונות
בזיל סמאש 42  שקלים
מסע ישראלי ורוד ויתקין 34 שקלים
קרפצ'ו די מנזו 55 שקלים
פוקאצ'ה על חשבון הבית
סלט פומו 52 שקלים
אנלוטי גבינות 73 שקלים
פילה בקר 142 שקלים
שוקולד אוטמזגין 46 שקלים
טיפ: 56 שקלים
סך הכל: 500 שקלים

פומו - הברזל 11, רמת החייל, תל אביב - לפרטים ושעות פעילות

 

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>