1. אוכל
  2. ביקורות

יאקימונו הכשרה: ההזיה הגדולה

יאקימונו הכשרה במלון הילטון עדכנה לוּק ורעננה תפריט אחרי שני עשורים, אבל חוויית השירות סטייל אזור הדמדומים והאוכל המשמים שרפו לנו שלוש שעות שלא יחזרו לעולם

יאקימונו הכשרה מלון הילטון
ביקור מחוץ לכדור הארץ. יאקימונו מלון הילטון צילום: שרון צרפתי

ביקור ביאקימונו, היפנית הכשרה בהילטון, הוא כמו ביקור בחוץ לארץ, אבל לא מחוץ לארץ ישראל, אלא מחוץ לכדור הארץ, במקום שבו החייזרים שולטים ובן האנוש הפך ליצור מיותר ומגוחך, כלי ריק, שהדבר היחיד שניתן עוד להפיק ממנו זה כסף, והרבה. מה עושים החייזרים בגלקסיה יאקימונו עם הממון הרב שאותו הם גוזלים מהאדם? זאת אין לדעת. חוקרים משערים שאת הכסף החייזרים פשוט אוכלים. הוא טעים יותר מרוב המנות שהוגשו במסעדה.

» פרונטו: מקצוענות של ותיקים
»  אסיה: נחמד זה לא מקצוע
» קפה אל נור: הדלי החדשה של מרכז תל אביב

זה לא מכבר הצהירה יאקימונו כי לאחר 20 שנות פעילות היא משיקה את עצמה מחדש, עיצובית וקולינרית. על פי הפרסומים, כעת מדובר לא רק בסושי בר ההיסטורי, אלא במסעדה יפנית מודרנית של ממש. ואכן, עם הכניסה למסעדה הנמצאת בלובי המלון, נשמעו מהפסנתר צלילי המנגינה היפנית המסורתית "Tea for Two" – יותר קיוטו מזה? המסעדה היתה ריקה. ניגשנו לאדם שעמד שם ואמרנו לו שהזמנו מקום. הוא לא שאל לשמנו, גיחך והורה לנו לשבת איפה שאנחנו רוצים. במקום הנבחר בילינו את שלוש השעות הבאות, כשמרגע לרגע תחושת האחיזה במציאות הלכה והתפוגגה. כשיצאנו מהמסעדה מתוחים, רעבים ועניים, הגיש לנו חד קרן את כרטיס החניה של המלון - 79 שקלים. זה היה ערב מהאגדות, של האחים גרים.

לאחר שהתיישבנו הגיעה מלצרית. זה היה המודל שלא תוכנת ליצור תקשורת ולכן היא פשוט הניחה תפריטים והלכה. כשרצינו להזמין קראנו לה והיא נעמדה ליד השולחן ללא אומר. כנראה בהוראת המנהיג היא השתדלה לא לספק אינפורמציה, וכשביקשנו בכל זאת לשמוע את המלצותיה, היא דיברה בשפת המקום, המבוססת על עברית, מקפידה שלא ייחשף מידע חשאי על המנות. כללי השיחה הרגילים לא מקובלים ביאקימונו: ביקשנו שתשאיר את התפריטים ולכן היא לקחה את התפריטים והלכה. היינו נבוכים. "אולי ככה זה ביפן?", תהינו לצלילי הוואלס הווינאי שבקע מפסנתר הלובי. חיזקנו את עצמנו וביקשנו מהמלצרית להשיב לנו את התפריטים, יען כי עדיין לא הזמנו מאומה.

במעמד החזרת התפריטים, עת ניסינו שוב להתחבב עליה, ביקשנו גם לשתות. לשתות? נראה כאילו הפעם הפתענו אותה ממש. חרף זאת, היא הלכה והביאה תפריט יינות, אבל עליו, אמרה, היא באמת לא יודעת להגיד כלום, כי הוא חדש. הגיוני, חדש. הזמנו שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, תוספת אחת ושתי כוסות יין לבן. כעבור זמן קצר הגיעה מנה ראשונה אחת. זה היה דים סאם הורנסו מאקי מושי. מנה אסתטית הכוללת גלילי נייר אורז מאודים במילוי תרד (75 שקלים). זו לא מנה גרועה, אבל גם לא מעניינת במיוחד, או במילים אחרות, זו מנה משעממת. למה בכל זאת אכלנו אותה? ראשית כי היינו רעבים, ושנית, כי היא הגיעה בלוויית רוטב מיסו שהיה, שומו שמים, כמעט טעים. מרוגשים ממה שנראה כנקודת מפנה חיובית, קראנו למלצרית אחרת שהגיחה מאין-מקום גלקטי, החמאנו על הרוטב ושאלנו אודותיו. המלצרית אמרה שמדובר ב"רוטב מיסו עם משהו. אולי מדולל במים. לא יודעת". התרשמנו מהבקיאות ומתחושת השליחות של הצוות. אפרופו מים. איפה היינות שלנו?

הורנסקו מאקי מושי יאקימונו הכשרה
מנות משעממות והמתנת נצח. הורנסקו מאקי מושי צילום: מיטל סולומון

לפתע התקרבה המלצרית ושתי כוסות יין לבנים הונחו באופן אקראי על השולחן, כך שקשה היה לדעת למי שייכת איזה כוס. על פי כל כללי הטקס ההגשה לוותה בדממה מוחלטת ובלי להחליף חלילה מבטים. אני אדם חברותי ומיושן. חייכתי ושאלתי את המלצרית - "זה היין שלי?". היא אמרה: "כן". יותר מזה אסור להם להגיד. עד עכשיו אני לא יודעת אם שתיתי שרדונה של תניא (45 שקלים) או את יין הבית (23 שקלים).

בתשע בערב הגיעה לשולחננו מנת שירו-אקה מאקי סושי. המקריות המוחלטת שלוותה את הגשת המנות והשתייה הזכירה את אופן הגעתו של קו 5 לתחנה, מה שהעניק מעט חום לבנטיני לאווירת משולש ברמודה ששררה במסעדה. מנת הסושי היתה מצוינת. מדובר ברול טונה אדומה קצוצה ואבוקדו, עטוף בסשימי צרוב של בס (99 שקלים). אלמלא הסאגה הארוכה שקדמה להגעתו, היינו נהנים ממנו. הרול היה טרי מאוד, אסתטי והטעמים של מרכיבי המנה מובחנים אך משתלבים יפה. ממסעדה כל כך מפורסמת יש לצפות ליותר, אבל במסגרת הערב הנתון, הסושי היה נקודת השיא. מכאן הדברים הלכו והידרדרו במהירות, כלומר באיטיות, מרהיבה.

כיוון שהמלצרית שלנו היתה כנראה בטעינה ולנוכחותה לא היה זכר, הזמנו מהמלצרית השנייה שתי מנות עיקריות ותוספת אחת. לתדהמתנו לא עבר זמן רב והתוספת הגיעה: קערית אורז שום (21 שקלים). ביחידת הזמן הבאה ניצב האורז לבדו במרכז השולחן ומסביבו ישבנו אנו והבטנו בו בדממה כנועה. אחרי רבע שעה התחלנו לאכול אותו. אפשר להגיד עליו באופן חד משמעי שהיה לו טעם של שום. לקראת עשר הגיעה המנה העיקרית הראשונה, הלא היא יאקי סובה סלמון - מנת אטריות ביצים עם סלמון וירקות (113 שקלים). למנה דלעיל יש את כוח העל המיוחד להשיט אותך על כנפי הדמיון היישר למזנון האוכל הסיני בקניון הקרוב למקום מגוריך. היא מתוקה מדי ושמנונית והיא אפילו לא יפה. הסלמון עשוי היטב אבל בשביל סלמון הולכים לחתונה, לא ליאקימונו.

כעונש על מחשבותינו הרעות, נאלצנו לחכות עוד נצח למנה הבאה. אחרי חצי שעה של ציפייה מהולה בייאוש, נראתה סופסוף מלצרית יוצאת מהמטבח ובידיה מנה דומה לשלנו. אבל היא לא הלכה לכיווננו. היינו עייפים מכדי לצעוק לה: לכאן! לכאן! ולכן רק עקבנו אחריה במבט נוגה כשהמזלגות לפותים בידינו בחוזקה. המלצרית לא הפנתה מבטה. היא הלכה לשולחן אחר וברשעות נתנה להם את המנה שלנו. רפיון חושים השתלט עלינו ושקענו בהזיות שווא על שווארמה. אחרי מספר יממות הגיעה המנה. שאלנו ביבבה חנוקה למה חיכינו כל כך הרבה והוסבר לנו שהמטבח קטן ושהמלצרית השנייה טעתה. האם התנצלו? ביקשו סליחה? לא. לא ביאקימונו. המנהיג הירוק אמר שאסור להגיד סליחה. עכשיו המנהיג מוסר לי דרך השבב שצריך לתאר את המנה שאיחרה להגיע: סקאנה טמפורה היא מנה הכוללת שש פיסות של דוראד רויאל בטמפורה (108 שקלים). הדג היה תפל לחלוטין, אבל כשטבלנו אותו ב"רוטב משהו מדולל במים" שהוגש ברישול לצדו, הוא קיבל סוג של מליחות שהפכה אותו לאכיל. מצד שני יכול להיות שהמליחות הגיעה מהדמעות שלנו. הן התחלפו מדמעות צער ליבבות צחוק בלתי מוסבר. איבדנו את זה. השעה היתה כמעט אחת-עשרה בלילה.

בין פרץ צחוק מוטרף לשתיקה מהורהרת, חשבנו להתנחם במנה ממבחר המתוקים היפנים. המלצרית שלנו היתה כנראה בשיעור הנדסה גנטית ותאגידי על, ולכן ביקשנו את תפריט הקינוחים מהמלצרית הטועה. היא חייכה בנועם ואמרה שאין קינוחים, כלומר יש, אבל מהלובי של המלון. "את יודעת מה?", אמרתי, מנסה לגבור בקולי על צלילי Summertime שהתחרו בי, "אני מבקשת קפה אמריקנו". בשלב זה, אני מודה, כבר ויתרתי לגמרי. הרעב מכריע גם את החזקים. המלצרית הנהנה וכעבור זמן קצר הגיע לשולחן מאג ירקרק עם קפה מהביל ולצידו מעמול בכלל לא יפני, מאלה שמוכרים בסופר. מעמול שלי יפה. לעולם לא אשכח אותו. אחרי שעות של הזיה, היה לו סופסוף טעם של שפיות.

לסיכום, דומה שיאקימונו הילטון מתייחסת לקהל אוכלי הכשר כאל קהל שבוי וחסר השכלה קולינרית, אשר בשל המבחר המוגבל יחסית העומד לרשותו, ניתן להתייחס אליו בזלזול. אם היא תמשיך להתנהל ברישול המתואר למעלה, ספק אם תחזיק מעמד.

יאקימונו הכשרה מלון הילטון
הרעב הכריע. יאקימונו מלון הילטון צילום: שרון צרפתי

הנהלת חשבונות:

הורנסו מאקי מושי (דים סאם) - 75 שקלים
שירו אקה מאקי (סושי) - 99 שקלים
יין הבית - 23 שקלים
יין שרדונה תניא - 46 שקלים
אורז שום - 21 שקלים
סקאנה טמפורה - 108 שקלים
יאקי סובה סלמון - 113 שקלים
אמריקנו - 16 שקלים
טיפ - 50 שקלים

סך הכל - 551 שקלים

יאקימונו מלון הילטון - הירקון 317, תל אביב

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>