1. אוכל
  2. מסעדות

מסעדת יפו תל אביב: בלי רעש, בלי צלצולים, בלי ברק

המסעדה החדשה והמדוברת של כוכבי המטבח הישראלי מציגה מנות קלאסיות וחומרי גלם מעולים. אז למה הילד החדש של חיים כהן ואלי לנדאו לא ממצה את הפוטנציאל?

מאז שאכלתי ביפו-תל אביב, מסעדתו החדשה של חיים כהן, אני שואלת את עצמי מה הייתי חושבת על המסעדה אלמליא ידעתי שמדובר במסעדה שלו. אם לא הייתי מזהה אותו בדיוק עוזב כשהגעתי, האם הייתי מזהה את "חתימת ידו”? התשובה, לצערי, לא חד משמעית. מצד אחד, ברור כבר מהכניסה ומהדקות הראשונות של הישיבה על בר האוכל הפונה למטבח הפתוח, שמדובר במסעדה רצינית, ולא בכזו המתחזה לרצינית. תפריט האוכל לא גדול, לא מפורט במיוחד, לא נוטה לכיוון מאוד ברור. הוא נע על הציר שבין מנות אירופאיות קלאסיות לכאלה שהפכו בשנים האחרונות לקלאסיקות מקומיות כמעט, לא מעט בזכות כהן עצמו, שמגיע כידוע עם רזומה מרשים מאחוריו. אבל התחושה שנשארתי איתה בסוף הארוחה היא שכהן קצת נזהר כאן, נזהר מדי. כאילו לא רצה להרגיז אף אחד, או שאולי לא היה בטח מספיק בעצמו (משום שלא היה מאחורי הסירים כל כך הרבה שנים). אין באוכל כאן את העומס והרעש שמאפיינים רבות מהמסעדות כיום, אבל גם אין בו איזו אינטימיות ופשטות טהורות. מה שכן יש זה שימוש בחומרי גלם מצויינים, וטיפול טוב אך שמרני בהם.»מסעדת יפו תל אביב - לשעות פעילות ולכל הפרטיםביקורות נוספות של אושרת יקותיאל:»לה רפובליקה די רונימוטי: איטלקית למתחילים»מונטנגרו: לא שוק, מסעדה»מסעדת יונה: להזיע בכיוון הלא נכוןכמה ציפינו. מסעדת יפו תל אביב (צילום: נועה מגר)מה אכלנו: עם הקוקטיילים, ששתינו בעיקר כי הסומלייה הנלהב הצליח לשבות אותנו בקסמו וקסמם, אכלנו פוקצ'ה לוהטת שיצאה מהטאבון מולנו. היא היתה מצויינת. למנות ראשונות הזמנו "תמנון טרי עם שעועית ברבוניה ובצל סגול" ואת "הפורקטה של אלי לנדאו". סלט התמנון היה טוב, אם כי קצת משעמם ואפילו קצת תפל. התמנון אמנם הוכן במיומנות והיה רך וטעים, אבל הלך קצת לאיבוד לצד שעועית הברבוניה הורדרדה, היפה והטעימה לכשעצמה, אולי גם משום שנחתך לחתיכות קטנות מדי. הבעיה היתה כאן כפולה – גם של מרקם וגם של טעם. הנגיסות של השעועית לעומת הרכות של התמנון, ומעט מדי תיבול. הפורקטה, לעומת זאת, היתה מעדן ממש. נתח חזיר, נקי מעצמות אך עם שכבת שומן נכונה (הבייקון של האנגלים), מגולגל עם תבלינים (במקרה הזה נדמה לי שעם רוזמרין, שומר ושום), נצלה באיטיות במשך מספר שעות ונפרס לפרוסות בעובי של כסנטימטר. על אף השומן טעמו של הבשר לא אגרסיבי והארומה עדינה ומזמינה. הוא הוגש עם עלי חרדל גדולים ויפהפיים מוקפצים קלות במחבת, שהוסיפו מימד רענן ויחד עם זאת מפולפל ומעט מריר למנה. דוגמא מצויינת למנה לא מסובכת אבל מלאת אישיות.

יפה ועם אישיות. פורקטה עם עלי חרדל (צילום: נועה מגר)הגיע תורן של העיקריות: צלעות טלה עם סלט חצילים ותפוחי אדמה בטעם מדורה ושעועית ירוקה, ומעין בויאבז עם סטראצ'טי (סוג של פסטה). מנת צלעות הטלה היא בוודאי הצלחה מובטחת. אמנם לא מנה מתוחכמת במיוחד, אבל כזו שיודעת לענות על כל הציפיות; בשר רך ועסיסי, שבביס אחד מכיל את כל הבשר והשומן שנמס בפה, חציל ותפוח אדמה שמזכירים את ל"ג בעומר, ושעועית ירוקה בשביל הבריאות. הבעיה היחידה היתה שהיה מעט מאוד מהבשר הנהדר הזה (פחדתי שחברתי תתן לי ביס אם אעז לקחת עוד ביס ממנו), ושהשעועית הירוקה בושלה יותר מדי. אין לי ספק שזו לא היתה כוונת המשורר – הוא בוודאי התכוון שיחלטו אותה לכמה שניות בלבד, אבל הגרסה שאנחנו קיבלנו היתה רכה מדי ומאכזבת. המנה העיקרית השניה עוררה כבר יותר אמביוולנטיות, בין היתר כי היא לא החליטה בעצמה מה היא רוצה להיות. פסטה עם פירות ים בציר דגים או מרק דגים ופירות ים עם קצת פסטה בפנים? הציר עצמו היה עשיר, מורכב וטעים מאוד, פירות הים (שרימפס, מולים קלמרי וסרטן) טובים, אבל לא כאלה ששכנעו אותי שאני באיזה חוף בדרום צרפת (אבל מה לעשות, אני לא). הסטראצ'טי לעומת זאת, קרעי דפי פסטה (דומה לדפי לזניה), שהו במרק ולכן הפכו לסמרטוטיים ונטולי גמישות. הבאקצ'וי והאפונה שצורפו לא התחברו לשאר המרכיבים. מעט מידי ויותר מידי במנה אחת. צלעות טלה (צילום: נועה מגר)

הקינוחים גם הם מספרים סיפור איטלקי-ישראלי. טירמיסו לצד כנאפה, וגם פוקצ'ה עם ריקוטה ודבש. בעקבות המלצה נחרצת של אחד הטבחים, בחרנו באופציה המובנת מאליה – כנאפה. טעים, בלי שכבה עמוסה של סירופ, עם גבינת כבשים טובה ונוכחת. בהחלט קינוח טוב, אבל לא הכנאפה הכי טובה שאכלתי מימי. מצד שני, זו לא הייתה וריאציה מספיק שונה של כנאפה בשביל לשפוט אותה כמשהו אחר.טובה וזהו. כנאפה (צילום: נועה מגר)שירות ואוירה: "נעים" היא המילה המתאימה ביותר לתאר את השירות ואת האווירה. לא היתה איזו מתיחות שמורגשת לעיתים קרובות במסעדות חדשות והשירות היה מקצועי, אך ענייני ומחויך. המסעדה אמנם די גדולה, אבל מחולקת כך שהיא מרגישה אינטימית יותר.בר אכילה הפונה למטבח הפתוח בצד אחד, שולחנות (לא צפופים מדי) במרכז, ובר אכילה נוסף (בר באלכוהול) בקצה האחר). האקוסטיקה במקום טובה ולכן על אף שיש מוזיקה, היא לא מפריעה. למרות שהמסעדה יפה, היא משאירה מקום לאוכל ולסועדים. אין שום דבר בעיצוב, או במוסיקה ובאוירה כולה שכופה את עצמו על הלקוחות, ולכן נדמה כי זו מסעדה שמותירה מרחב תמרון רחב מבחינת הקהל שאליו היא פונה. שירות טוב בחלל נעים. מסעדת יפו תל אביב (צילום: נועה מגר)יין: תפריט היין גדול (לא מדי) ומעניין. יש העדפה ברורה לאיזור בורגון שבצרפת ולפיימונטה שבאיטליה, אך גם הבחירות מאיזורים אחרים, כולל ישראל, אינן סתמיות. מלצר היין היה חביב מאוד וניגש אלינו כבר כשהתיישבנו, ואחר כך פעמיים נוספות. כוסות היין טובות וראויות לתפריט. אפשר רק להיות פחות שמרנים ולהציע מבחר גדול יותר של יינות בכוסות (או קראף). אנחנו שתינו רוזה של כרם שבו מהגליל – יין מצויין ויוצא דופן שעשוי מענבי ברברה, מינראלי ונדיב, אך עם חמיצות נוכחת ולכן מתאים ללוות מנות שונות.

בשורה התחתונה: בלי רעש וצלצולים, לא באוכל ולא באויר. יש הרגשה שהאוכל קצת ביישן – מפחד לבלוט, לכאן או לכאן. ברור שהמסעדה עוד בחיתוליה, מחפשת את דרכה, מגששת בערפל שהוא המטבח הישראלי העכשווי. למרות שחיים כהן הוא הסנדק של החציל הקלוי, הוא לא פחות מאוס (החציל) בגלל זה, גם אם קצת יותר טעים. אבל הבשורה הטובה היא שלא תצאו מכאן בהרגשה שעובדים עליכם, כי המאמץ הוא כן והשורשים החזקים ומלאי הנסיון שם. אנחנו נחזור בזכות מה שמהסעדה עוד יכולה להיות בעתיד.

בלי רעש וצלצולים. מסעדת יפו תל אביב (צילום: נועה מגר)החשבון (עבור שני אנשים) קוקטייל מלפפונים – 28 שקליםקוקטיייל ים תיכון – 28 שקליםסלט תמנון – 59 שקליםפורקטה – 49 שקליםפסטה פירות ים ברוטב בויאבז – 125 שקליםצלעות טלה – 145 שקליםכנאפה לזוג – 50 שקליםקארף רוזה כרם שבו – 48 שקליםסה"כ – 532 שקליםיפו תל אביב - יגאל אלון 98, תל אביב.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>