1. אמנות
  2. כתבות והמלצות

יש לך שקל להגיע לתקליט? כך מגייסים אמנים תרומות מהקהל

במקום להתחנן למשקיעים וקרנות, היוצרים מתחילים לפנות לקהל ולבקש מימון. הם מרוויחים חירות אמנותית, אנחנו מקבלים מניות ביצירה. החקירה על מקורות המימון של התרבות הישראלית בשנים הבאות יכולה להתחיל בקריאת הכתבה הבאה

לפני כשנה וחצי רועי ורנר הגיע למכון הכושר שלו כדי לפרוק עצבים ולהיפטר מאנרגיות שליליות. הוא רצה לביים סרט ולא ידע מאיפה להביא את הכסף. משקיעים גדולים לא היו בנמצא, והתחננות לקרנות הקולנוע שייתנו מענק נראתה אז אופציה מדכדכת. "חבר שהתלוננתי בפניו במהלך האימון אמר לי, 'מה הבעיה, אני אביא לך 50 שקל וכשהסרט יהיה גמור תזמין אותי להקרנה. גם ככה תזמין את כל החברים, אז שישלמו לך מראש'. דיברתי עם כולם וכל אחד אמר 'אני בפנים'. הכסף שאספנו הספיק ליום וחצי מתוך 14 ימי צילום".כך הותנעה העבודה על הסרט "שניים בלילה", דרמה עם נגיעות קומיות המתרחשת סביב ניסיון למצוא חניה בתל אביב, שוורנר הפיק עם ירון ברובינסקי (שמוכר כמנחה השעשועון "לעוף על המיליון" בערוץ 10, ושימש תסריטאי ושחקן ראשי בסרט). כדי לתת לרכישה מראש ערך מוסף, גייסו היוצרים את זיו קורן, שצילם את הכוכבים ברובינסקי וקרן ברגר, ובסיוע גרפיקאית עוצבו כרטיסים יפים ומושקעים. כך שיכנעו היוצרים כ־300 איש לקנות כרטיס או חבילה של כרטיסים מראש, וצברו הון ראשוני שסייע להם להתחיל בצילומים. בישורת האחרונה קיבל הסרט דחיפה משמעותית גם מהקרן לקולנוע, שהעבירה תוספת מימון בסך 220 אלף שקל. ורנר מספר שדווקא מתוך התעשייה ההתגייסות היתה די עלובה. "אני כבר כמה שנים בעסק. קליפים, פרסומות ומה לא, ורק שלושה אנשים מהתחום הסכימו לקנות כרטיסים". גם ברובינסקי, שסייע לאסוף שקל לשקל, אומר ש"בוא נגיד שמהתעשייה לא היתה נהירה". דהיינו, הכסף הגיע ממה שנקרא "העם".  ורנר וברובינסקי לא המציאו את הפטנט הזה. בשנים האחרונות התפתח בחו"ל מסלול עוקף־קרנות־מפיקים־משקיעים־תורמים. קוראים לזה crowd funding, ובתרגום לעברית: מימון על ידי הקהל. מאחורי הכותרת הסטרילית הזו עומד חיבור מיידי, לפעמים רגשי, בין האמן לבין הקהל שלו. הוא פונה אליהם כדי שיסייעו לו ליצור והם פותחים את הארנק, לעתים תמורת מניות או זכויות עתידיות ביצירה ולעתים סתם כדי להביע בו אמון. במקרים רבים הקהל נרתם מראש, "על עיוור", מבלי שיש לו אינדיקציה ממשית לגבי טיב היצירה העתידית. באחרונה תפס המודל הזה תאוצה גם בארץ. ההשראה המקומית שלו הגיעה דווקא מתחום הספורט. הפועל אוסישקין, ובעקבותיה גם הפועל קטמון בירושלים, החיו מיתולוגיה מרוסקת באמצעות אוהדים המאוגדים כעמותה, שמשלמים דמי חבר שנתיים ונותנים לקבוצה משענת תקציבית. כעת גם אנשי ויז'ואל וסאונד, משוררים, קולנוענים וזמרים מרשים לעצמם להעביר את הכובע בין מכרים ושאר אוהדים פוטנציאליים, וממנפים את התיתורת הרחבה של הרשתות החברתיות כדי להתניע את הפרויקט הגדול הבא.תן כסף, קבל דמות בסרט על שמך נכון, גם שיטת המימון באמצעות קהל משתמשת באינטרנט כזירת פעילות מרכזית. כך שאם ליברמן ירצה להקל על ועדת החקירה לבדיקת מקורות המימון לפעילות החתרנית של השמאלנים התל אביבים הנהנתנים, מוטב שיפנה את חבריה לאתרים כמו Rockethub , Pledgemusic, Indiegogo או Kickstarter שמספקים פלטפורמה לאמנים שמבקשים את עזרת הקהל. ברובם החוקים לבקשת מימון הם אחידים: מנסחים מטרה ברורה לפרויקט עם אוריינטציה אמנותית־יצירתית, מציבים יעד כספי ומגבילים את טווח הזמן לגיוס. מטרת הדד־ליין: למנוע סחבת שנור חסרת תכלית. ואם לא עמדתם ביעד הכספי שהצבתם? באינדיגוגו בכל זאת יעבירו לכם את הכסף וייקחו עמלה של תשעה אחוזים ממה שגויס. בקיקסטארטר, לעומת זאת, לא ייתנו לכסף להחליף ידיים וירטואליות אם לא הושג היעד שהוצב מראש. באחרונה צצו גם כמה אתרים כאלה בעברית, שמפנים לפרויקטים ספציפיים. אחד מהם הוא של עידו אנג'ל, שלפני כשנתיים וחצי הקים את האתר thegreatfiasco כדי להתניע את הפקת סרטו "הפיאסקו הגדול של המלחמה האחרונה". דווקא אנג'ל, שפתח באחרונה את בית הקפה הכי מנוכר בתל אביב - המיזנטרופ (שמשמש חלל עבודה ידידותי למתבודדים עם לפטופים) - בחר ללכת על יוזמה קהילתית בבואו להפיק את הסרט. "זה סרט על ישראל בעוד 20 שנה, כשהצבא ילבש פרסומות במקום מדים רגילים. הרעיון נבע מזה שהסרט עצמו יוצא נגד קפיטליזם, מונופולים וחברות גדולות ולכן פניתי ישר לקהל", הוא מספר, "היה לי ברור מהתחלה שזה לא מה שיספיק, אבל זה כן מאוד התאים לאופי של הסרט ללכת בדרך החתרנית הזו. הסרט נמצא עכשיו בלקטורה בקרן לקולנוע אחרי שעלה כמה שלבים, אבל בזמנו היה רק תסריט ופתחתי אתר שבו מכרתי את הכרטיסים לסרט מראש בתמורה לקרדיטים וכל מיני דברים משוגעים כמו לקרוא דמות על שמך. בכסף הזה התחלתי לעשות את הסרט, פניתי לאנימטורים שעשו איתי טריילר ולמעצבים שעיצבו איתי סטוריבורדינג (לוח סצנות; ע"ש), תלבושות וכו'. הכסף מיד הוקצה לעבודה, לדעתי זה היה משהו כמו 2,000 דולר".לעומת השימוש בטכניקת הגרילה הרומנטית למכירת כרטיסים מראש של "שניים בלילה" ו"הפיאסקו הגדול של המלחמה האחרונה", המודל העסקי של  הקולנוען אורי בר און מיועד למשקיעים בסדר גודל רחב יותר. בר און, שלאחרונה הפיץ הצעת השקעה לסרטו "עשר אחוז ילדה שלי", שצפוי לצאת לדרך בעוד שנה ועוסק במערכת היחסים בין קולנוען צעיר לחברתו המבוגרת יותר ובתה בת השבע, מקווה להעמיד תקציב של 800 אלף שקל לסרט, ומציע למי שמעוניין לקנות יחידות השקעה בסך 20 אלף שקל כל אחת. כל יחידה מקנה לרוכש זכות להחזר מלא אם הסרט יכסה את הוצאותיו, בתוספת אחוזים מרווחי ההכנסות העתידיות. "אני לא רוצה שלושה שקלים מזה ושלושה שקלים מזה", הוא אומר ומביע הסתייגות מסוימת מהשיטה החדשה. "אני מגייס באופן פרטני, לא לקהל הרחב, כמו שכל חברה מגייסת כספים. זה לא שאני עוקף את הקרנות. כולם מגייסים כסף פרטי, שאל את היוצרים והמפיקים".דוגמה נוספת, ואולי הקלאסית ביותר להפקת סרטים בישראל בסיוע הקהל, היא זו של עידו פלוק, שבאחרונה צילם את סרטו העלילתי הראשון. פלוק ניסה בתחילה לקבל את תמיכת הקרנות, אך גילה שייאלץ להיענות לכמה מתכתיביהן. כדי להפיק את הסרט ללא התערבות חיצונית, הבין פלוק שעליו לדאוג למימון בעצמו. הוא השקיע את חסכונותיו בסך 50 אלף שקל, שהיו כמחצית מהסכום הדרוש, ואת היתרה גייס ברשת: הוא שלח הודעות בפייסבוק ובאי־מייל ובהן ביקש תרומות של 100 שקל תמורת אחוזים מהרווחים, בהתאם לסכום התרומה. בדרך הזו הוא גייס יותר מ־20 אלף שקל מכ־200 משקיעים והשלים את הפקת הסרט, ששמו "אף פעם לא מאוחר מדי", ושעוסק בבחור צעיר שחוזר משהות ארוכה בחו"ל ומתחיל לעבוד בארץ בתליית מודעות לשירותי היכרויות. "כמעט בכל ז'אנר של אמנות אתה נתקל בבעיות של מימון", אמר פלוק בראיון ל"גלריה" מנובמבר 2009, "האינטרנט פשוט חושף אותך לקהל רחב ויש לך פתאום אפשרויות שאף פעם לא היו לך כאמן. חימם לנו את הלב שאנשים מתעניינים והחליטו להיות איתנו. הם רוצים לתמוך בתרבות וזה נדיר כשזה לא ברמה של כרטיס קולנוע או כרטיס למוזיאון, אלא באופן פעיל". תנו כסף, קבלו מרצ'נדייז איכותי מסט הצילומים אחד הפרויקטים המסקרנים שמגייס כרגע כספים להפקתו הוא סרט סטופ־מושן (טכניקה של אנימטורים לדמות תנועה של חפץ דומם) בשם "אאוכניה" של סטודיו זלמן התל אביבי. צוות ההפקה כולל חמישה אנשים ובהן האחיות לבית סיוינר – הבמאית דבורה והעורכת ג'ניפר. מדובר בסרט שגיבוריו הם דמויות פלסטלינה ואנימציה, שחברי הסטודיו עובדים על הכנתו כבר שלוש שנים. כעת הם מנסים דרך קיקסטארטר להשיג 5,760 דולר, עד יום שבת, 19 בפברואר, כדי לסיימו. עד כה הצליחו לגייס 932 דולר מ־24 תורמים. "התמיכה הכספית תסייע לנו לרכוש מצלמה, לממן את הפוסט פרודקשן ותמנע מכרישי ההלוואות לשבור לנו את האצבעות", כותבת דבורה בעמוד ההצעה. לדברי אחותה ג'ניפר, סטודנטית שנה ד' במנשר, הן נאלצות להציב רף כספי גבוה לגיוס בגלל הציוד היקר יחסית ואורך ההפקה המשוער. "בהתחלה ניסינו לקבל תמיכה מקרן רבינוביץ', אבל הבנו שמחפשים שם פרויקטים מסחריים או פוליטיים. בארץ אין כמעט תמיכה בסרטי אנימציה. אנחנו מאמינים בכלכלת אמון ולכן בחרנו לנסות מימון בעזרת הקהל". הסרט אמור לגולל את סיפורה של אאוכניה המסכנה שיושבת בבית עץ קטן, תופרת מבוקר עד ערב ומסתפקת בחברתה של בובה בשם פורטונה. יום אחד נגמרים לה העצים להסקה והיא נאלצת לחפש אחרים ביער המכושף. תמורת ארבעה דולרים מציעים יוצרי "אאוכניה" לתת קרדיט לתורם בסוף הסרט ולינק לצפייה בו באיכות HD. תמורת תשעה דולרים הם ישלחו תיקיית jpg שאפשר להמיר ליצירת פוסטר של הסרט. תמורת 24 דולר הם מבטיחים את כל אלה בתוספת סרטוני הדרכה על "ממלכת הסטופ־מושן" ותמורת 49 דולר הם ישלחו את כל אלה בתוספת DVD חתום והפתעת חימר נוספת. תרומות גבוהות יותר יזכו את התורם באביזרים מהסט, ומי שיתרום 1,249 דולר יקבל את בובתה של אאוכניה עצמה ויופיע בקרדיטים כמנהל הפקה. הבמאי והתסריטאי רני בלייר ("שבתות וחגים", "פרשת השבוע"), מחבק בעיקרון את התופעה החדשה ("אם זה יסייע לכך שהיצירה לא תגווע, אז אהלן וסהלן"), אך מזהיר מפני סוגיות משפטיות שעלולות לצוץ מהחיבור הכספי שבין יוצרי התרבות לצרכני התרבות. "אני לא לגמרי מבין את עניין זכויות היוצרים בסיפור הזה. אם בן אדם משקיע 1,000 שקל והסרט עושה מיליונים, הוא יכול לתבוע חלק מהרווחים? בסרט הבא שיצליח הרבה מעבר למצופה זה עוד יקרה. בינתיים, כל עוד יש אנרכיה וזו אנרכיה חיובית, אז יאללה, סבבה"."כל עוד יש אנרכיה וזו אנרכיה חיובית, סבבה". רני בלייר (צילום: תומר אפלבאום)

5,000 דולר לארוחת בוקר אינטימית עם דיוויד ברוזה מתברר שטכניקת ה־crowd funding לא שמורה רק לאמנים אנונימיים שזקוקים לבסיס תמיכה ראשוני כדי לפרוץ, ושגם יוצרים עם רקורד מוכח משתמשים בה. אחד מהם הוא דיוויד ברוזה, שלפני כחודש השיק הצעה לגיוס של 63 אלף דולר דרך האתר קיקסטארטר, לצורך מימון הפקת האלבום הבא שלו. ברוזה מציע לתרום לו חמישה דולרים תמורת אי־מייל עם מכתב תודה אישי, עשרה דולרים תמורת קבלת קוד אישי להורדת הדיסק (לכשיושלם) עוד לפני תאריך היציאה הרשמי, 25 דולר תמורת משלוח הדיסק לכל כתובת בעולם ו־75 דולר יזכו את התורם גם בגישה לבלוג פרטי שיתעד את הקלטת האלבום. סולם אפשרויות התרומה מטפס בהדרגה ל־5,000 דולר, שיזכו את התורם בכל הפינוקים שלעיל בתוספת זוג כרטיסי אח"מ להופעת זריחה במצדה ולארוחת בוקר אינטימית עם הזמר.   עד כה נענו לבקשה 156 משקיעים שתרמו יחד כ־20 אלף דולר, שהם שליש מסכום המטרה. לפי חוקי האתר, אם ברוזה לא יגיע לרף שקבע בעוד 29 יום, ההצעה תבוטל, תוסר מהאתר, ואלו שכבר השקיעו יקבלו את כספם בחזרה. "זה נראה מאוד מבטיח", אומר ברוזה בנוגע למכסת המימון שהציב, "אנחנו לא ממוקדים על מדינה אחת, אז כל הזמן יש תנועה. בשלב הזה אנחנו בחצי הדרך ומנכ"ל קיקסטארטר אמר לי השבוע שהם מרגישים שהפרויקט חזק ומתקדם בקצב יוצא מן הכלל".בואו לשיר איתו. דיוויד ברוזה פונה למעריצים (צילום: תומר אפלבאום)לדברי ברוזה, השיטה הזו משתלבת עם תעשיית המימון הרגילה ולא נועדה להחליף אותה. "חברות התקליטים מתמודדות עם ירידה בהכנסות ובשל כך ההשקעה שלהן באלבומים קטנה. אני חושב שפלטפורמה כמו קיקסטארטר יכולה לשחרר לחץ כלכלי מחברות התקליטים ובו בזמן ליצור קשר חדש עם הצרכן. ייתכן שמתוך המצוקה של תעשיית המוזיקה נוצר כאן תהליך חדש וגישה חדשה לשיווק המוזיקה".איך שמעת על הרעיון הזה?"שמעתי על קיקסטארטר ממעצב אופנה צעיר בניו יורק שסיפר לי על גיוס כספים שעשה לפרויקט שלו. הסתכלתי באתר והחלטתי שאת הפרויקט הבא שלי אנסה לעשות בעזרתו. אין לי ספק שזו הדרך היום לממש פרויקטים של מוזיקה ואמנות".אורן בראל, מנהל רפרטואר בחברת פונוקול, (שאינה קשורה לזמר), מסביר שברוזה הוא אמן בינלאומי מוכר ולכן אולי יש לו סיכוי לגייס סכום כסף מכובד. "ברוזה פונה לקהל בעולם, יש לו שם עולמי בספרד ובאמריקה בוורלד מיוזיק. גם לאמן כמו עידן רייכל יש סיכוי לעשות את זה כי הוא משווק בכל העולם". עם זאת, בראל לא חושב שהשיטה הזו הולכת לזעזע את השוק ומצביע על כך שאפילו אלבומים שכבר הושלמו קשה למכור לקהל הישראלי. "שרון מולדבי הציע למכור אלבום חדש על משקל רדיוהד. זה כשל, ולאחר מכן הוא אמר בעיתון שהוא טעה בגישה שלו. אתניקס עשו את זה תחת השם טוטובל, נתנו את זה להורדה בחינם ונכשלו. גם משינה נתנה אלבום להורדה חינם ב־ynet, שעשה יותר מ־20 אלף הורדות, לא כמות מטורפת. בישראל התפיסה היא של לדפוק את המערכת ולהוריד רק חינם, תפיסה שלפיה מי שצורך מוזיקה לא צריך לשלם עליה כסף".הכל למען המוזיקה: האם לבקש כסף מהמעריצים הוא אקט מוסרי? המימון על ידי קהל משרת, כמובן, גם מוזיקאים לא מוכרים, אם כי הם לא רוצים לוותר לגמרי על המימון המסורתי. טיבי צייגר, נגן קלרנית ומנהל אמנותי של אנסמבל israeli chamber project, מספר ש"היה לנו מימון לדיסק מחברת תקליטים, אבל חלק קטן ממנו החלטנו לפתוח לתרומות לקהל הרחב. אנחנו פשוט פונים לקהל התורמים הרגיל שלנו - 150 איש בערך - ובמקום לפנות אליהם רק באי־מייל פתחנו את האתר שמאפשר תפוצה רחבה יותר. יש שם תרומות של חמישה, עשרה, 100, 500 ו־1,000 דולר, והתמורה משתנה בהתאם: הנחה או כרטיס כניסה לקונצרט, mp3 עם טעימה ממה שיהיה בדיסק והזמנה לארוחת ערב משותפת עם כולנו". לדברי צייגר, נגני האנסמבל נכנסו לעניין הזה עם לא מעט לבטים. "הגבנו ליוזמה הזו בסימן שאלה. למשל, האם זה אתי לבקש מהציבור כסף בצורה הזו? תמיד יש חשש שאתה קצת מוזיל את העניין בבקשה של חמישה או עשרה דולרים. לכן הצבנו יעד קטן יחסית, בעיקר כדי לתת הזדמנות לאנשים להיות חלק מהעשייה וההתפתחות של הדיסק. היעד היה 7,500 דולר והגיוס נמשך כל דצמבר. הגענו לבערך 9,000 דולר".לעומת ברוזה והאנסמבל הקאמרי, יש מי שבוחר להציע תמורה אמנותית אלטרנטיבית לאלו שמסייעים לו במימון. כזו היא הזמרת הדרה לוין ארדי, שהחליטה לממן את הפקת האלבום הקרוב שלה בעזרת אמנות שנטשה לפני שנים רבות – ציור. "יש לי ציורים מלפני שנים והחלטתי למכור אותם ולצייר נוספים כדי לממן את האלבום הקרוב. בניתי אתר והדגשתי שזו לא אמנות שעומדת בפני עצמה אלא היא בשליחות המוזיקה", היא אומרת, ומספרת ששאבה השראה הפוכה מג'וני מיטשל, ציירת שרצתה לאפשר לעצמה לעסוק בתחום באמצעות המוזיקה ובסוף התפרסמה דווקא כזמרת. כל הרוכש ציור של לוין ארדי מקבל עותק חתום מהאלבום והקדשה של "נאמן של כבוד". "זו פשוט תמורה חלופית. גם דרך אתרים כמו אינדיגוגו וקיקסטארטר אתה מקבל תמורה הולמת, בהתאם לסכום שאתה תורם. העידן החדש מאפשר דרכי מימון יצירתיות, אבל לא כל אחד יכול להיכנס לאתרים האלה".האמנות היא בשליחות המוזיקה. הדרה לוין ארדי (צילום: תומר אפלבאום)למה פנית לדרך הזו?"את שלושת האלבומים הראשונים עשיתי באופן עצמאי ואחר כך הייתי חתומה על חוזה בחברת תקליטים. האלבום הבא יותר יקר להפקה ואני ממילא יוצאת לדרך אמנותית חדשה. היה לי חשוב להשתדרג עם החלומות שלי, כל העשייה השתנתה וחלק מזה זה גם למצוא דרכי מימון חלופיות. קשה לדבר פה במונחים של חופש אמנותי, לפחות במוזיקה. אין אמן שלא מצוי במתח אמנותי מול החברה שלו, וזו הדרך לנטרל את זה". גם להם מגיע: מה יעשו האמנים הפלסטיים? קולנוענים ומוזיקאים פונים לקהל הרחב, אלא שיש כאלה שקהל הקונים הפוטנציאליים שלהם מוגבל לגלריסטים אנינים ואוצרים פדנטיים, ולכן הפנייה אליהם מצריכה התנהלות קצת אחרת. כזה הוא למשל האמן מאיר טאטי, שעבודות הפרפורמנס שלו הן מטבען "מוצר" פחות נגיש, כזה שקשה למכור אותו במובן המוחשי ולשווקו לקהל הרחב. בגרסת המימון־על־ידי־קהל שלו ניסה טאטי לנסח אמירה על יחסי האמן־קהל־קניין, ולפני כשנה וחצי הציג למכירה חוזה לעבודת מיצג עתידית שתתקיים בהתאם לטעמו של הקונה ולסוג העבודה שיבחר. "זו עבודה שהוצגה במסגרת תערוכת 'סטיית תקן' בקלישר שאצרה מעין שלף. הצגתי שם דףA4 , שהוא בעצם חוזה מכירה ביני כאמן לבין הקניין. לפי החוזה, הקונה מקבל את הזכות לדרוש את העבודה מרגע הקנייה ועד שאמות, מתי שהוא רוצה בכפוף לתנאים מסוימים שמפורטים במסמך. הוא צריך להודיע לי 30 יום מראש ולבחור את החומרים והפעולות שיהיו בעבודה". לדברי טאטי, הייחוד במכירת המוצר האמנותי שלו נובע בעיקר מכך שהוא מוכר את הממד הפיזי שלו עצמו לצריכה עתידית של מישהו אחר. "הקניין קנה בעצם את הגוף שלי. כרגע יש ביקום הזה בכל זמן נתון מישהו שיכול לדרוש ממני לעשות עבודת אמנות ואני מחויב לעשות את זה. יש בזה משהו מאוד משעשע". מימון באמצעות קהל - רקע מתי תתערב הרשות לניירות ערך?

Crowd funding מוגדרת כאמון קולקטיבי של קבוצת אנשים ביוזמות עסקיות, חברתיות או תרבותיות, שמוצאת את ביטויה בנכונות להשקיע או לתרום כסף כדי לתמוך בפרויקטים שונים, בדרך כלל באמצעות האינטרנט. להקת הרוק הבריטית מריליון היתה הראשונה להשתמש בשיטה הזו, כשב־1997 גייסה 60 אלף דולר למימון סיבוב הופעות בארצות הברית. ב־2001 הלהקה גייסה כ־100 אלף ליש"ט מ־30 אלף מעריצים באמצעות האינטרנט בתוך כמה שבועות לצורך הקלטת אלבום. השיטה התפשטה לשדה הקולנוע כשפראני ארמסטרונג הבריטית גייסה בסוף 2004 יותר מ־900 אלף ליש"ט למימון ההפקה וההפצה של סרטה "The Age Of Stupid" באמצעות מכירת מניות בשיטת המימון באמצעות קהל. הסרט הוא דוקו דרמה על אסון האקלים העתידי (זה יגיע, למישהו יש ספק?), בכיכובו של פיט פוסטלוויית המנוח, שבשנת 2055 מוצא את עצמו בתפקיד שומר הידע והאמנות האנושית, בעולם שנשטף באסונות טבע. שיטת המימון באמצעות קהל היא מעין יציר כלאיים, משהו שבין תרומה להשקעה. המרכיב העיקרי בה, וזה שמבדיל אותה מהשקעות או קניות רגילות, הוא האמון, מאחר שהקהל לא מקבל ביטחונות לתמורה או להחזר ההשקעה. רוב האתרים שמספקים פלטפורמה לשיטה מבטלים את העברת הכסף אם הפרויקט לא עומד ביעדי הגיוס. לצד הקולנוע והמוזיקה, השיטה הזו סייעה לתמיכה גם בבלוגרים, עיתונאים וסטארטאפיסטים. כמו כל יזם עסקי שמגייס כסף ציבורי, המוזיקאי או הקולנוען שמגייס בשיטה הזו נאלץ לשפוך את הקרביים של הפרויקט הבא שלו באינטרנט. מבחינה משפטית, מדובר בשיטה שעלולה ליצור בעיות, מאחר שאדם המגייס כסף ציבורי מכמות גדולה של אנשים ומעניק להם זכויות השתתפות ברווחים נדרש לעמוד בחוקי ניירות ערך או בחוקים המיוחדים לתעשיית ההייטק. בינתיים, לא ידוע על מיזם תרבותי שגייס כסף באחד האתרים וזכה לביקור מרשות ני"ע בארצות הברית, אבל ייתכן שגם זה עוד יקרה.אזוטריה - מי מוכן לשים 500 דולר בשביל כוסות אכילות? לצד המוזיקאים, הקולנוענים, הסופרים, המאיירים והצלמים, באתרי המימון על ידי הציבור יש קטגוריות רבות אחרות, כמו קוסמים, מעצבי אופנה, מו"לים של מגזינים, מהנדסים, מחבקי עצים, יצרני אפליקציות לסלולר ועוד. דוגמאות אזוטריות לא חסר. למשל הסופר הבריטי קאתל מוראו, שבחר לקחת את השיטה צעד אחד קדימה ומנסה עכשיו לגייס רבע מיליון ליש"ט כדי  להנפיק את עצמו - כן, ממש ככה - בבורסה הראשית של לונדון, באמצעות מכירת 30 אלף מניות תמורת עשרה ליש"ט ליחידה. קוני המניה מקבלים גם שי - צילום חתום של מוראו. קבוצה של חובבי היפ הופ מנסה לגייס כעת 7,500 דולר ליצירת מנוע חיפוש למילות הז'אנר מתוך מאגר של 40 אלף שירים מ־1979 עד היום. תרומה מספיק גבוהה תזכה את התורם ברישיון לכל החיים ל־Hip-Hop Word Count, הזמנה לאירוע התרמה בניו יורק, גישה לגרסת הבטא של המיזם ועוד. קבוצה אחרת, שקוראת לעצמה "אינפוגרפיטי" ומופיעה בהומפייג' של אינדיגוגו, מנסה לגייס 10,000 דולר לשירות DVD של מהדורת חדשות אלטרנטיביות (נוסח הירקון 70). אנשי הקבוצה מבטיחים שבאמצעות הכסף יופק אחת לחודש סרט של שעה וחצי המורכב מקטעי וידאו פוליטיים/תרבותיים/מדעיים, שלא מוצאים את מקומם במדיה המסורתית.קבוצת ג'לווור מנסה לגייס 10,000 דולר למיזם חדשני של  השקת כוסות אכילות, כאלה שאפשר לבלוע אותן אחרי סיום תכולתן. תרומה של 500 דולר תזכה את התורם בעשר כוסות אכילות ובמתכונים לקוקטיילים.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>