1. אמנות
  2. כתבות והמלצות

אורי אבנרי: "מי שמחלק פרסים לא אוהב אנשים כמוני"

הוא אולי לא יקבל את פרס ישראל לתקשורת, אבל בהתחשב בדעתו על הפרס, על התקשורת ועל ישראל - לא מפתיע שזה לא מזיז לו. אורי אבנרי, איש שלום, יורה לכל הכיוונים

כשבני גילו, או לפחות בני המזל שבהם, משתעשעים עם הנינים, מאזינים לקונצרטים במרכז עינב או יושבים עם הפיליפינית בשדרה, אין דבר שמשמח את אורי אבנרי יותר מהמחשבה שאנשים עוד מפחדים ממנו. בגילו המופלג (88), ושנים אחרי הפרובוקציה האחרונה שלו בזירה הציבורית, שמו עדיין מצליח להקפיץ ממקומם טוקבקיסטים זועמים וכותבי טורים דעתנים. היוזמה של רינו צרור ודורון צברי, שהגישו את שמו כמועמד לפרס ישראל לתקשורת לפני כשבועיים, עוררה שלל אמוציות לכאן ולכאן, בקרב כל מי שיש לו מה לומר על פוליטיקה או תקשורת. כולם, חוץ ממנו. "אני אדיש לכך מפני שכל זמן שאני בחיים אין סיכוי שאקבל את פרס ישראל", הוא מודיע, פניו המזוקנות מתקשטות בחיוך אירוני. "אלה שמחלקים פרסים לא אוהבים אנשים כמוני. חלוקת הפרסים נעשית על ידי המשטר, והמשטר מחלק פרסים לנאמניו ולמוקיריו. פעם בכמה שנים הם יוצאים מגדרם כדי להוכיח שהם ליברלים, ומעניקים פרס לאנשים כמוני, אבל גם אז רק למי שכבר נפלו לו כל השיניים. אני רואה מחמאה מאוד גדולה בכך שלא אקבל את הפרס. בגיל 88, עדיין יש כאלה שמפחדים ממני. זה טוב".אבנרי משמר את אפקט ההרתעה שלו במאמר שבועי שהוא מפרסם בארבע שפות, בפעילות במסגרת גוש שלום ובהרצאות שהוא מעניק ברחבי העולם. בזמנו הפנוי הוא כותב את זיכרונותיו – 700 עמודים שיהוו את החלק הראשון מתוכם ייצאו לאור בחודשים הקרובים בהוצאת "ידיעות אחרונות". אבל גם בלי להתאמץ הרבה, הוא מצליח לייצר מחלוקת: מצד אחד אבי העיתונות החופשית בישראל, ומצד שני אבי הרכילות המקומית; מצד אחד מי שקרא לריבוי דעות בעיתונות הישראלית, ומצד שני מי שהיה מאז ומתמיד עיתון של איש אחד; מצד אחד נחשב לאדם מבריק ובעל קסם אישי נדיר, ומצד שני מתואר על ידי חברים קרובים כנרקיסיסט יהיר ומנוכר. מדירתו התל אביבית, הצופה אל הים, אבנרי ממשיך לתעתע: "אני תמיד אופטימי", הוא אומר, ואז מנבא את קץ הדמוקרטיה והעיתונות החופשית בישראל.

סכין בגב המחאה ההפגנה שהתקיימה בשבת האחרונה בכיכר רבין נתפסה כהישג בעיני רבים, וככישלון בעיני אחרים. עבור אבנרי, שועל הפגנות ותיק, היא ההוכחה לקריסתה של התקשורת בישראל. "יצאנו להפגנה עצומה, מרשימה", הוא אומר, "להערכתי המתונה, והייתי בכמה מאות הפגנות בחיי, היו שם בין 100 ל־120 אלף איש. בכל העיתונים נכתב שבהפגנה השתתפו 20 אלף איש. זה מגוחך, אני מכיר את הכיכר ואם היו בה 20 אלף, היא היתה נראית ריקה. אך זה מה שדיווחו בתקשורת, כאילו את כל העיתונים כתב אדם אחד".התקשורת בגדה במחאה החברתית? (צילום: אורן זיו)איך אתה מסביר את זה?"אני פעיל בתקשורת יותר מ־60 שנה ועדיין לא פיענחתי את הסוד הזה. בגרמניה הנאצית, במיניסטריון התעמולה של גבלס, היה מכנס אוטו דיטריך מדי יום את עורכי העיתונים בברלין ומכתיב להם את הכותרת הראשית, כך שלא יהיו הפתעות. פה יש חופש פעולה, ועם זאת התוצאה היא אותה תוצאה בדיוק. אני לא מכיר ספר או מחקר שמסבירים את זה, אך זאת עובדה". זו הסיבה שהקמת את "העולם הזה"?"בדיוק. התפקיד שלי הוא למצוא שער ולשנות דרכו את התודעה הציבורית בצורה יסודית ועמוקה. במידה מסוימת הצלחנו לייצר שבר תודעתי, אך כנראה עם הזמן הגלים התאחדו בחזרה".אז למה לא הקמת עיתון חדש?"'העולם הזה' פשט את הרגל. בזמנו, כשקניתי את העיתון, היה לי תקציב של 7,000 לירות, 100 אלף שקל במושגים של היום. אחרי ששילמנו 6,300 לירות על קניית העיתון, נותרו לנו 700 כדי לכתוב. היום כדי לפתוח עיתון נדרשים בין 100 ל־200 מיליון שקל, זה סכום בלתי אפשרי"."הולכים לקראת חיסול הדמוקרטיה הישראלית" לכן היום עיתונים נשענים על בעלי הון."וזה איום ונורא. ראינו מה קורה כששני טייקונים יושבים בבית קפה באמריקה ומחליטים שערוץ 10 יפרסם התנצלות על התחקיר על אדלסון. שני אנשים, אזרחי מדינה זרה שאין להם שום חלק בישראל, מחליטים במה יצפה הצופה הישראלי בשעות השיא. מה שקורה עם המחאה הוא התוצאה של זה. המחאה התחילה עם אהדה תקשורתית מקיר לקיר, והיום כל התקשורת נגדה. הדיווח על 20 אלף משתתפים הוא סכין בגב המחאה – ברגע שהציבור משתכנע שהמחאה נגמרה, אז היא באמת נגמרת. ואם כל כלי התקשורת מכבים את המחאה בבת אחת, צריך לשאול מאיפה זה בא. העובדה שכלי התקשורת שייכים לטייקונים, שנגדם הופנתה המחאה מלכתחילה, מעידה שתמיכת התקשורת במחאה נגד הבעלים שלה היא מצב פרדוקסלי, שלא היה יכול להימשך הרבה זמן. ובלי מידע חופשי, שום דמוקרטיה לא יכולה להתקיים".המסר לעיתונות: סתמו את הפה. ענת קם (צילום: מוטי קמחי)זה המקום שאליו אנחנו הולכים לדעתך?"ללא ספק. אנו הולכים במהירות לקראת חיסול הדמוקרטיה הישראלית, אלא אם יקרה נס. ענת קם היא דוגמה למדרון שבו אנחנו נמצאים. מה עשתה קם? היא לא מסרה מסמכים לאויב, אלא לעיתונאי אחראי, שהעביר הכל לצנזורה. היא היתה צריכה לקבל עונש כדי שהעניין לא יעבור בשתיקה, ואם היתה מקבלת חודש־חודשיים בכלא לא הייתי מתרעם; אבל ארבע וחצי שנים לבחורה בגילה זה עונש כבד, שבצדו מסר לעיתונות – לסתום את הפה. הרי תקשורת חיה ממודיעים. הכוונה כאן היא להרתיע במפורש את כל מי שמגלה משהו, גם כשזה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה. על פי התחקיר שבלאו פירסם, קציני צה"ל הפרו ביודעין צו של בג"צ והרגו ערבי שאסור היה להם להרוג. זו חובה אזרחית לפרסם דבר כזה. זה צעד לקראת קץ העיתונות החופשית".

טוקבקים מאפגניסטן אבנרי חינך רבים ממי שהם היום בכירי העיתונאים בארץ. למרות זאת, הוא ממש לא מרוצה ממה שקרה למורשת שלו מאז. "העולם הזה", שאותו רכש ב־1950, היה תמיד עוף מוזר בעיתונות המקומית. העיתון חשף שחיתויות של פוליטיקאים ובעלי הון, ולצדן הציג לראשונה בישראל מדורי רכילות משולחי רסן ותמונות עירום חצי פורנוגרפיות, שילוב שהופנם בעיתונות המיינסטרים  המקומית במהרה. גם השפה של "העולם הזה", שחרגה מהמליצות הכבדות שאיפיינו את העיתונות אז, אומצה על ידי שאר העיתונים. אבנרי, שמקפיד לפתוח את היום בקריאה מדוקדקת של "הארץ" ו"הראלד טריביון", מביט בפליאה על ההידרדרות בסטנדרטים העיתונאיים, גם של עיתונאים שאימצו אל לבם בחום כמה מהעקרונות שהוא עצמו טבע בעולם העיתונות הישראלי.אפשר לומר שתמונות העירום בעמוד האחורי של "העולם הזה" הן שורש כל הרע שבעיתונות הצהובה היום."אני גאה בשער האחורי שהמצאתי. כשהקמתי את העיתון המטרה שלי היתה לתקוף את כל מוסכמות החברה הישראלית, ולא רק בתחום המדיני; יחס למזרחים, הפרדת הדת מהמדינה – כל הדגם של בן-גוריון לא מצא חן בעיני. אבל אם הייתי מתמקד רק בתקיפת המשטר, הייתי פונה לקומץ קטן שמסכים איתי מראש. אני רציתי להשפיע על ההמונים, ולכן החלק השני של העיתון הוקדש לתרבות, לרכילות ולשערוריות חברתיות"."לא סובל אותה, אבל פוליטיקאית ממדרגה ראשונה". שלי יחימוביץ' (צילום: ניר קידר)והעירום. היו מי שקראו את העיתון מהסוף."לא היה אכפת לי מאיפה יתחילו, העיקר שיקראו. אבל זו לא כל האמת – גם אהבתי את החלק השני של העיתון. היום, כשאת רוצה להבין מה הלך בתל אביב בשנות ה-50 וה-60, אין לך ברירה אלא לעיין ב'העולם הזה'. גם הקפדתי על איכות: את 'רחל המרכלת' כתבו מיטב הסופרות. היה לי חשוב שהוא יהיה כתוב בעברית טובה ושיהיה איכותי. היום, כשאני רואה מה שנהיה, זו זוועה. ברגע שמציגים רכילות במנותק מכל הקשר, בעברית נמוכה, רכילות לשם רכילות, זה סתם זבל וזה משעמם. היום אלף סוסים לא יביאו אותי לקרוא מדור רכילות".אבנרי מתקשה לזהות בתקשורת הישראלית היום, זו שבגין השפעתו עליה הוגשה מועמדותו לפרס ישראל, משהו מהערכים שביקש להשאיר אחריו. "עיתון היום איננו עיתון במובן הישן, כי אם פדרציה של עיתונאים", הוא אומר, "הפונקציה שאני מילאתי במשך יותר מ־40 שנה פשוט נעלמה. אני הייתי אחראי לכל מילה שנכתבה בעיתון, הייתי מחנך ומדריך את הכתבים, מתווה להם מסגרת ברורה של מותר ואסור, הייתי עורך. היום זה נעלם. בין העיתונאים יש כאלה שפשוט לא יודעים עברית. רוב העברית נראית היום כמו תרגום עילג מעברית או מיידיש. בטלוויזיה זו בכלל שערורייה, העילגות חוגגת בשידור חי ואין אפילו אפשרות לתקן. ובכלל, כל אחד עושה מה שהוא רוצה. שני כתבים באותה זירה יציגו התרשמויות סותרות, ובאולפן אפילו לא יבחינו בכך". שלי יחימוביץ' מרתיעה, יאיר לפיד ריק מה דעתך על התופעה של עיתונאים שעוברים לפוליטיקה?“אני בעצמי עשיתי את הדרך הזאת, ולכן לא יכול להתנגד. זה בדרך כלל עובד טוב מאחר שיש קרבה בין עיתונאות ופוליטיקה. אך בסוף זה תלוי בבן אדם. אישית אני לא סובל את שלי יחימוביץ’, משהו בה מרתיע אותי, אבל היא עושה עבודה טובה והיא פוליטיקאית ממדרגה ראשונה".מה לגבי יאיר לפיד?"אני לא מאמין לו, ולא חושב שיש לו איזה משקל סגולי. בעיני הוא ריק, אין לו השקפת עולם אמיתית. מי שקרא את המנשר שפירסם לפני כמה חודשים ראה שזה היה מביך וילדותי".אולי בלית ברירה ואולי בגלל האנרכיזם הבסיסי שמשותף לשניהם, אבנרי הפך עם השנים את האינטרנט לכלי העבודה העיקרי שלו. "האינטרנט עבורי זה חלום שהתגשם", הוא מסביר, "זו חוויה לשלוח מאמר ולקבל בתוך 20 דקות תגובה מנוסחת ומנומקת מקוראת באפגניסטן, דבר שפעם אי אפשר היה  בכלל לחלום עליו. אינטרנט יוצר דיאלוג מיידי. למרות הטוקבקיסטים, שהם תופעה איומה".פרסם מנשר ילדותי. יאיר לפיד (צילום: מוטי קמחי)אתה קורא טוקבקים?"אני לא קורא אותם אף פעם. זה חלקיק מהציבור, רובם התחתית של התחתית של החברה. לא צריך להתייחס אליהם".

בוכה בקולנוע

במשך שנים של פעילות ציבורית ענפה נאלץ מי שפרץ דרך בתחום הרכילות המקומית להתמודד עם הסקרנות הציבורית גם בחייו הפרטיים. כשהוא נשאל אם המחיר האישי היה כבד מדי, הוא משיב בשלילה. "איפשרתי זאת בחשק ובשמחה", הוא אומר, "כשאני נזכר בתקופה בה הייתי חבר כנסת, אני מוצא שהייתי מאושר. הייתי חבר כנסת פעיל, ערכתי את העיתון, עמדתי בראש תנועה פוליטית קטנה, העברתי הרצאות והרגשתי אושר. בגלל זה לא עשיתי ילדים, והחיים הפרטיים לא עיניינו אותי. הייתי נשוי וזה הספיק לי".אבל כשאשתך רחל נפטרה במאי האחרון לא קיימת טקס, אסרת על ביקורי תנחומים ולא איפשרת לתקשורת להיכנס."לא. אני לא אוהב שחיי הפרטיים הם נחלת הציבור. כשהתחתנו, רחל ואני, עשינו זאת בביתו של רב. את המניין שאלנו מחתונה אחרת, את הטבעת מהרבנית, ואחר כך הייתי צריך לרוץ משם כי היתה לי פגישה חשובה. אף אחד לא ידע בכלל שהתחתנו".בכל זאת שיתפת פעולה עם יאיר לב בסרט "הנידון: אורי אבנרי", שתיאר אותך כאיש קשה."לא אהבתי את הסרט. הייתי במצב רוח נדיב והתרתי את הרסן, אבל התוצאה היתה חצי רכילותית. תארי לך שעושים סרט על צ’ייקובסקי ולא מזכירים את המוזיקה שלו. לא היה שם דבר על התוכן העיקרי של חיי, וכשהיתה התייחסות לעשייה שלי, הוצגתי יחד עם חברי לגוש שלום כאנשים שאכפת להם רק מפלסטין ולא מהמדינה. זו כבר נבזות".בסרט השווה אותך העיתונאי חיים הנגבי לטרומפלדור וטען שבעוד שלו חסרה יד, לך חסרים רגשות."יש כאלה שחושבים כך, אבל זה דמיוני. אני מתייחס לזה בהומור. נכון שחונכתי שלא ראוי להפגין רגשות. כך כל הדור שלי למעשה. בדורי זה היה סימן של חולשה להפגין רגשות. אף פעם בחיי לא בכיתי".אף פעם?"לפעמים אני בוכה בקולנוע. בדקתי את הנושא וגיליתי שזה קורה כשמתעללים בילדים, או כשמבשרים להורים שהבן שלהם נהרג במלחמה. אבל בחיים הפרטיים שלי – לא כשמתו הורי, לא כשמתה רחל, אני לא רגיל לזה. אני גם לא אוהב את זה; כשאני רואה בטלוויזיה את החיילים שנופלים איש על כתף רעהו ובוכים בהלוויות, זה מגעיל אותי. בזמני דבר כזה לא היה אפשרי, זו תרבות אחרת".

פוסט טראומטי בשנים האחרונות נדמה שאבנרי נעלם. הוא לא יצא בהצהרות פרובוקטיביות, לא עמד במרכז שערוריות חדשות, וחוץ מלהשתתף בשקט בהפגנות שמאל, הוא כמעט כמעט נראה כמו פנסיונר. "השנה האחרונה היתה קשה עבורי", הוא אומר, "חייתי עם רחל אשתי במלון רפואי בחמשת החודשים האחרונים של חייה, כשכבר היה ברור שזה הסוף. זה השפיע לרעה על הבריאות שלי, ואני גם לא רגיל לגור לבד. לאט לאט אני מתחיל להחלים ולהתרגל. אפשר לומר שאני במצב פוסט טראומטי, ואני מלא הקלה שהמציאו את המילה הזו, שלא היתה בעבר. כך אתה מבין שאתה לא לבד, ויש עוד אנשים כמוך".איך נראה סדר היום שלך?"אני עוסק בעיקר בכתיבה, בפעילות של גוש שלום, קורא עיתונים וצופה בטלוויזיה. בערב אני הולך חצי שעה על שפת הים. אני ממעט לצאת, אך לא הפסדתי אף אחת מההפגנות".אין לך תוכניות לצאת לפנסיה."יש לי עוד הרבה תוכניות. אמא שלי חיה עד גיל 95, אני רוצה לחיות עד גיל 95 ויום".

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>