טלוויזיה

עדכנו אותנו




העימות הטלוויזיוני: הכלי הפוליטי של החלשים

יום שבת 20 באוקטובר 2012 08:00 מאת: איילה פנייבסקי, עכבר העיר

דווקא מי שמשפיע הכי הרבה על החיים שלנו לא רוצה להתעמת בפומבי על התוכניות שלו. מה זה אומר על הטלוויזיה, מה זה אומר עלינו



העימות הטלוויזיוני האחרון במערכת בחירות 1999

(צילום: אלון רון)

פרסומת

זה הזמן הזה בשנה (או בארבע) שעימותים הם הסיפור הטלוויזיוני של הרגע, והאמת - קצת מוזר שישראל כל כך חלשה בתחום. לא היו כאן הרבה עימותים שנחקקו בזיכרון (ואגב, בכולם - חוץ משניים - השתתף שמעון פרס), בטח לא כאלה ששינו את המפה הפוליטית. העובדה שאין כאן מסורת מבוססת של עימותי בחירות, וגם שאף אחד – חוץ מיאיר לפיד שהרים מופע אימים בנושא ב"אולפן שישי" לפני שבועיים – לא לוחץ על קיום עימות בחירות בישראל, היא לא עניין חמור כשלעצמו (יש עוד דרכים לדעת מה המועמדים שלך רוצים בחיים גם בלי שעומד ביניהם מנחה לחוץ), אבל היא כן סימן לשני דברים די גרועים.

קודם כל, מדובר בעוד הוכחה לכך שעימות טלוויזיוני, וגם ראיונות בכלל, הפכו באופן רשמי לכלי הפוליטי של החלשים, כלומר, המשתרכים במרוץ לצמרת. מי שמוביל חושש מכל סיטואציה שעלולה לערער על המעמד שלו, שאותו הוא כנראה זוקף לטובת איזה סוג של נס, ובגלל שהעניינים כאן במזרח התיכון גם ככה די שייקיים, כל מועמד מוביל שרק יכול חותר לשימור הסטטוס קוו. עימות טלוויזיוני, בהקשר הזה, הוא סכנת נפשות, אפילו בעבור מי שבנה את הקריירה שלו מכינויים כמו "הקוסם", מקץ' פרייזז, מכריזמה לכאורה – מכל מה שהופך את הטלוויזיה לחברה הכי טובה שלך. פוליטיקאים שיש להם ברירה בורחים מהטלוויזיה (לא כולל מקומות נוחים יחסית סטייל גדעון סער בערוץ 24), כאילו הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למועמד מוביל לראשות הממשלה זה שיאלצו אותו לדבר עם הציבור שלו.

צפו בעימות טלוויזיוני במערכת בחירות 96', בין שמעון פרס לבנימין נתניהו:

התוצאה של זה היא שדווקא מי שמשפיע הכי הרבה על החיים שלנו, דווקא מי שמנהל אותם וקובע בשבילנו וגם מוביל במרוץ, כנראה ימשיך לעשות את כל אלה גם בשנים הקרובות – דווקא הוא משתדל שלא להגיד לנו שום דבר על התכנונים שלו, המדיניות שלו, ובטח שלא לענות על שאלות שקשורות לזה. כשהאו"ם קורא הוא בא – עם המצלמות הבינלאומיות הרבה יותר קל לדבר (ולצייר) איומים איראניים, ושם ממילא אין מקום לשאלות. בארצות הברית גם מי שלא נוח לו בא לעימות, כי יש דמוקרטיה ויש מסורת של דמוקרטיה, וזאת לא שאלה בכלל. במקומות שבהם הדמוקרטיה מסויגת כבר מהרגע שבו הכריזו עליה, זה כבר עניין הרבה פחות מובן מאליו.

הדבר הגרוע השני שאפשר ללמוד מזה שאין כאן תשוקה גדולה לדיבייט בחירות הוא כמה קלוש כוחה של הטלוויזיה בישראל כרגע. זה לא פחות חמור, וזה כמובן קשור לעובדה שפוליטיקאים כאן מרשים לעצמם לשתוק כל כך הרבה, כאילו זאת אופציה. ערוץ 1, שעימות בחירות אמור להיות ה־דבר שלו, רחוק מלבקש משהו שהפוליטיקאים שמנהלים אותו לא מעוניינים בו. ערוץ 10 רחוק מלהיות מסוגל לדרוש משהו ממישהו, מפעיל בקושי את מערכת החדשות שלו, וממילא זקוק לחסדים של המתמודדים כדי לשרוד עד עונת הבחירות הבאה. ערוץ 2, כשהוא נשאר לבד, לא מצליח אפילו לארח את המנחה לשעבר שלו ב"אולפן שישי" מבלי לייצר סיטואציה מביכה שגורמת לכל מי שעיניים בראשו להתפלל שהן לא היו שם.

ויש, כמו בצבא והכל, דבר גרוע שלישי – זה שכבר לא כל כך אכפת לנו. הפוליטיקאים בישראל, ולא רק בגלל שהם חסרי חוש הומור באורח מחריד, הם אחד הדברים המייגעים שאדם עלול להיתקל בהם במהלך חייו, והחיים הרי מספיק מייגעים גם בלי זה. אז כבר אין לנו כוח להקשיב להם, וגם אם היה לנו, אנחנו ממילא לא מאמינים למה שיש להם לומר. ואם לנו לא אכפת, למה שלמישהו יהיה?





(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5