מירי חנוך החליפה את הג'וינטים בעגבניות

יום חמישי 26 ביולי 2012 07:09 מאת: נטע הלפרין, עכבר העיר

דווקא כשהחליטה לפתוח גינת גידולים אדירה על הגג, הצליחה מירי חנוך להיגמל מהג'וינטים. נשמע כמו בזבוז, אבל מחשבה כלכלית אף פעם לא היתה הצד החזק שלה. בכל זאת, היא חיה עם אייל שני. ראיון


עולה לגג. מירי חנוך

(צילום: אורן זיו)

פרסומת

עבור קהילת הסטלנים בעיר, מדובר בסקופ: מירי חנוך לא מעשנת כבר חצי שנה. “את יודעת איזה שינוי זה בשביל מי שרגילה לפתוח את היום בשבע בבוקר עם ג’וינט?”, היא עדיין נדהמת. “אבל יש שקר בדבר הזה של סמים קלים, הם לא באמת קלים. אולי למי שיודע למנן, אבל אני לא אדם מידתי. טעים לי, אני טורפת את כל הסיר. אין לי ‘קצת חברים’, רק חברים שאמות בשבילם והם בשבילי. אותו דבר עם סמים, אין לי מה לעשות עם כל האמצע הזה”.

ספיישל גינון:
»
באנגליה שותלים פרחים נגד הומופוביה
» הדור הבא של הגינון הביתי 

את הירוק ההוא החליפה חנוך בירוק אחר: על גג ביתה במרכז העיר מתפתחת בימים אלה גינה אדירה - חצילים, סלקים, צנוניות, תירס, וכמובן עגבניות מסוגים שונים, גדלים בארגזים מרופדים בסדינים והרבה אדמה. אבטיחים ומלונים מבצבצים בפינות מפתיעות, מלפפוני ענק, שעועיות מהרי האנדים וצמחים בלתי מזוהים אחרים יוצרים אפקט מרשים של חנות קטנה ומטריפה. חנוך מסתובבת ביניהם גאה, ביד אחת קמפרי־סודה וביד השנייה צינור השקיה. “אפשר לא להתחרפן מזה?”, היא מצביעה על גזר טרי ומתמוגגת, “ממש נקשרתי אליהם. בימים חמים אני פתאום חושבת לעצמי: ‘חם להם, הם מזיעים’, ותופסת את עצמי רצה לגג בחמש בבוקר להשקות”. פרח אחד בלבד מעטר את כל הירק הזה. אייל שני – האיש, האגדה ובן הזוג - לא מרשה. “סבא שלו אגרונום, ויחד הם היו מתגנבים לגינות ומחליפים את הפרחים בצמחים יותר פרקטיים”, מבארת חנוך את שורשי התסביך. “עכשיו אני שוקלת להוסיף גם זוג עזים ואולי תרנגולות, אבל אני חוששת שהן יאכלו לי את כל הירקות”, חנוך מהרהרת ברצינות.

את לגמרי בתוך זה.
“לגמרי. אני כבר לא יכולה לקנות מהירקן. זה גם פי אלף יותר טעים; לעומת כל הירקות שעוברים קירור ועוברים ידיים, המקרר הכי טוב זה השיח. אבל הגג הזה הוא ניסוי, טמטום וטעייה. באתי לזה בורה לגמרי. לקחתי צמח, תקעתי אותו באדמה ואמרתי נראה מה יקרה. זה צמח”.

#alt
"רצה בגג בחמש בבוקר להשקות". מירי חנוך על הגג (צילום: אורן זיו)

 
את תמיד כזאת?
“תלוי במה. בעיקר במה שאני לא מבינה בו, אז הכי טוב לי. זו בורות משחררת, כי מה כבר יכול להיות? אם את אומרת לעצמך שקודם את צריכה ללמוד איך עושים את זה, את תמותי לפני שזה יקרה. אז למדתי בהליכה. אם היית אומרת לי לפני עשר שנים לעשות גינה הייתי יורה בך. שנים הרגתי את העציצים שלי. זה היה תיק. עוד מישהו לטפל בו? היום זה פשוט נראה לי הגיוני. אם כל מה שיש במקום המחורבן הזה זה שמש, אז למה לא להשתמש בה? תחשבי שכל הגגות שאת רואה היו ירוקים - פחות משאיות היו נכנסות לעיר, זה חיסכון אקולוגי אדיר. אני לא עושה את כל הדברים האקולוגיים. אני לא נוסעת באופניים כי חם לי, אני לא יכולה לחיות בלי מזגן, אבל את זה בא לי לעשות. אני גם מבשלת ממה שיש לי כאן - דוחפת לאורז במיה, דלעת, סלקים, שמה על זה טחינה ויוצא לי אורז שהוא גם מדהים וגם מאכיל משפחה ב־15 שקל”.

המשמעות הכלכלית של גידול על הגג רחוקה מלהיות מקרית בעיניה. “אני מאמינה שזה מסוג הדברים שאנשים נדחקים אליהם כמעט בלית ברירה; הרי הכל כל כך מזוהם פה - כלכלית, חברתית, נפשית - שצריך להיות מטומטם בשביל לא לגדל משהו, או לפחות להבין שזה הגיוני”, היא אומרת, “זה הרי בסיסי, אתה לא צריך להיות חקלאי בנשמתך או אידיאולוג בשביל זה. אבל אין לי עניין לחנך אף אחד. יש לי נטייה להיות קצת מורה, וברגע שאתה מתחיל להרגיש שכולם טועים ורק אתה צודק זה רע מאוד. בגלל זה אני הולכת להפגנות רק בערבים שבהם אני מרגישה רגועה ולא זועמת. הרי כולנו יודעים לאן המשאבים של המדינה הזאת מופנים. אם היתה לנו קופה של מרשרשים שלא מופנים לתחביב שפיתחו כאן, של להרוג ערבים ולגרש אותם, זה דבר אחד. אבל אין קופה כזאת, אז הכסף מתחלק בצורה לא הגיונית. לא צריך להיות שמאלני או אפילו הומני בשביל להבין את זה. אז ברור שאני מתעצבנת”.

ירדתי מהפסים



חנוך ידועה כחובבת בעלי חיים אדוקה, ונכון להיום מגדלת שני חתולים, חמישה צבים ומאכילה את חתולי השכונה, אבל עברה המשפחתי היה אמור לנטוע אותה דווקא עמוק בהקשר החקלאי: אמה למדה בבית הספר החקלאי בכפר גלים בחיפה, שהקימו סבה וסבתא, ואביה בבית הספר החקלאי במקווה ישראל. את חנוך הילדה היו זורקים בכפר גלים לחודש־חודשיים בחופש הגדול. “אז כן יש לי את זה איפשהו, אבל אז שנאתי את זה”, היא מודה, “לא הבנתי למה אני צריכה לדעת איך עושים צלחת לעץ. גדלתי בקרית אונו, שהיתה מלאה בשטחים ירוקים. היום ילדים הם אוברייטד בטירוף, אבל אז, מי הסתכל עלינו בכלל? מספיק שחזרנו באיזושהי שעה, שלמים יחסית. היינו מסתובבים בשדות, בפרדסים ובכל מיני חורים - נס שאנחנו חיים בכלל. אז כנראה שהדברים האלה כן הולכים אחורה. אבל זה כמו בכתיבה – כשאת כותבת משהו את לא חושבת למה דווקא את זה, אבל בהמשך את מבינה למה זה קשור. אני עושה תנועות ופתאום הן מוכרות לי, ולא יודעת, משהו מתחבר”.

אז מה השלב הבא, לצאת מהעיר?
“אין פה התקדמות ליניארית. זה בדיוק מה שהיה חסר לנו. קצת ירוק, לקום בבוקר ולנכש. ובטח שאין פה קטע אידיאולוגי. אידיאולוגיה זה מסוכן, בסוף יחליטו שצמחים חשובים יותר מבני אדם ומי שלא צמח יוציאו אותו להורג - לא צריכה דברים כאלה על הראש. אני פשוט חושבת שלמי שאוהב את זה אין חינוך טוב מזה. השקית, טיפלת – זה גדל. לא טיפלת – זה מת. נורא פשוט”.

אבל חנוך היא גם הראשונה שתודה שהמעבר החד בין מי שפרצופה ניבט אלינו מכל מדיה באזור לבן אדם שמחזיק תמונות של תפוחי אדמה באייפון לא קשור רק להתעוררות של דחף חקלאי קדום. אחרי מחוברות, שהכניסה את הזוגיות של חנוך ושני לכל סלון שני, ולצד טור האוכל הזוגי שלהם ב”הארץ”, הגיעה דיבור חדיש, תוכנית התרבות היומית שהגישה עם אסף הראל בערוץ 8. “פיצה באושוויץ”, סרט דוקומנטרי שיצר משה צימרמן ובו חזר אביה לאושוויץ יחד עם ילדיו, שודר בטלוויזיה, וגם ספרה המצוין “מה כל-כך מצחיק בפאני?” יצא לאור, ואז חנוך חוותה על בשרה את המשמעויות הפחות נעימות של להיות סלב ישראלי. “עברתי תקופה לא קלה”, היא אומרת בגילוי לב אופייני, “יצאתי לרחוב ולא הבנתי מה קורה. אנשים שלא הכרתי דיברו איתי על החיים שלי כאילו זה החיים שלהם. עכשיו אני רואה כמה אייל מסכן. הוא לא יכול ללכת ברחוב בלי שמישהו ייגש אליו ויספר לו איך הוא מכין חביתה”.

הלחיץ אותך להיות בפרונט?
“מאוד. לא במקרה שנים הייתי תסריטאית ועבדתי מאחורי הקלעים. גם העישון התגבר. שנים הוא היה סביר, אבל ב'מחוברות’ ירדתי מהפסים. בקושי הספקתי להבין שירדתי מהפסים כשיצא הספר, אבל לא הייתי שם בשביל הספר, וזה היה נורא עצוב כי זה כל מה שרציתי לעשות. וזה גם הניצחון של הפופולריות על פני הפחות פופולריות, כי טלוויזיה גונבת לך את כל הראש. בשנייה משהו שעבדת עליו שנים נדחק פתאום, וזה נורא מעצבן”.

#alt
"טלוויזיה גונבת לך את הראש". חנוך ואסף הראל ב"דיבור חידוש" (צילום: יוסי צבקר)


גם ההגשה של תוכנית יומית לא היתה פשוטה עבור מי שלהגיד עליה פרי ספיריט זה כנראה אנדרסטייטמנט. “היה לי קשה עם ההזרה הזאת, שבכל יום בשש את צריכה להיות סבבה. גם אם היו נותנים לי חופש מוחלט, הרי בסוף כל הזמן מלבישים עליך חליפה. צריך להגיד משהו, ואז יש מעברון. אני לא יכולה להתמשטר עם הדבר הזה. אני בכלל לא טובה בלהתמשטר. אני לא יכולה פשוט להפעיל את זה. נהייתי לא מחודדת. יום אחד קראתי למאיר ויזלטיר שמואל. זה היה השיא”.

די נעלמת מאז.
“נהייתי שבלול. לא רציתי לשחק את המשחק הזה יותר, הכל היה נראה לי כמו ביצה עכורה. הציעו לי המון הצעות, אבל לא רציתי לראות את עצמי ולא יכולתי לשמוע את הקול שלי. בכלל, יש משהו מאוד קשה בלראות את עצמך. זה לא טבעי”.

לא פחדת לפרוש מהמירוץ?
“היו רגעים כאלה, אבל בהתחשב באופי המירוץ אולי זה לא כזה רע. אני בסך הכל בן אדם עדין. בתכלס היתה לי הקלה עצומה”.

יצא לך לראות את “מחוברים” החדש?
“מאז שיצא ‘מחוברות’ לא ראיתי כלום, לא יכולתי לחשוב שהשתתפתי בזה. עכשיו, בפעם הראשונה, ראיתי כמה פרקים עם הבחור הזה סקאזי, והרגשתי כאילו את פוגשת מישהו בדייט ראשון והוא אונס אותך בבר, על השולחן. מה הקטע שכולם מתפשטים לפני המונולוג שלהם? זיעזע אותי היחס שלו לנשים, התחשק לי להגיד לחברה שלו לברוח ממנו. חנוך דאום נראה לי מקסים, אבל כל הניסיון שלהם לדחוף את הרגש לא משאיר לצופה מקום להביע רגש מעצמו”. 

#alt
"התחשק לי להגיד לחברה שלו לברוח ממנו", סקאזי ואווה במחוברים (צילום מסך)


הרגשת שזה התמסחר.
“עד זוב דם. אנחנו היינו הדבר הכי תמים. אם הייתי יודעת מה זה הולך להיות, כנראה לא הייתי משתתפת. דורון צברי אמר לי שזה ניסוי בלצלם את החיים, וזה נראה לי מרתק ובאמת היה מרתק. חנה רטינוב היתה הדבר האמיתי, עם סוכרייה על מקל ביד אחת וסיגריה ביד שנייה - היה בזה משהו, כמו אהבה ראשונה. אבל זה לא יכול לקרות פעמיים. פה לא נותנים למשהו להישאר תם”.

כולו מגלומן



מנסה להישאר בצד הנכון של התמימות, החלה חנוך, חצי שנה אחרי שנעלמה מהעין הציבורית, בכתיבת מחזה. “התחלתי בסתר”, היא מספרת, “בהתחלה לא גיליתי לעצמי שזה מה שאני עושה”. בימים אלה “דג מוסר”, קומדיה שחורה על משפחה מתפרקת מהפרברים, נמצא בשלבי עריכה סופיים, וכבר יש תיאטראות שמגלים בו עניין. “היה לי נורא כיף להתפרע עם זה. פירקתי את המשפחה הזאת עד שלא נותרה בה אבן על אבן. בחלק מהמחזה יש גופה על הבמה, אבל אי אפשר לקרוא לאמבולנס, כי זו עובדת זרה כמובן, וגם החלון שהיא נפלה ממנו לא חוקי, ובכלל, אולי היא ישנה? מעניינת אותי התופעה של ‘אנחנו אנשים טובים אז זה לא שעשינו משהו לא טוב, זה פשוט לא מצטלם טוב”.

במקביל, חנוך תתחיל לפרסם השבוע את הרשמים מחוויות הגינון שלה בטור בשם “גנן על הגג” באתר מרמלדה. בזמן שנותר היא מגננת אצל אמא ועל גגות של חברים. אמנם נראה שהיא עושה הכל כדי לחזור לזירת הפשע בהדרגה ובתנאים שלה, אך כבת זוגו של המאסטר שף המסוקר והמבוקר ביותר בסביבה זאת פריבילגיה שהיא מתקשה לממש. בדצמבר הקרוב יוגש בג”ץ בעניינו של שני, שאמור לסיים את הפרשה המסועפת, שעיקרה האשמה כאילו הונה את מס הכנסה וגורמים נוספים כשהכריז על פשיטת רגל. מאז הניבה הסוגיה המוני כתבות וגם פשיטה על דירתו של שני, בנוכחות בני המשפחה. “אמרתי להם שכל מה שהם רואים זה מצג שווא. עוד רגע התריסים הוונציאניים יירדו והמזרקות יתחילו להשפריץ”, חנוך מתעקשת להתמקד בהיבטים הקומיים של האינצידנט. “אבל ברצינות, יש כמויות של פשיטות רגל בארץ, אנשים אומרים ‘אין לי’, ואחרי עשר שנים עוזבים אותם. אצלנו כבר 16 שנה הסתבך הדבר הזה, וזה רק בגלל שלאייל אין פרצוף של אחד שזוחל. הוא תמיד עובד והוא הבחור הכי חרוץ שיש ותמיד ממשיך לעשות את הדבר שלו. אז אומרים, הוא בטח מיליונר”.

רודפים אתכם?
“יש פה הרבה רודפנות. אייל מעצבן אנשים. יש כאלה שמתים עליו, יש כאלה שלא סובלים אותו, אבל אין אנשים שאדישים אליו. כל הסיפורים סביבו כבר תפחו לממדים לא מציאותיים שמי ישמע מה קרה, הבנאדם פתח את מסעדת אוקיינוס בגיל 24, איך הוא לא יפשוט את הרגל? כולו מגלומן, צעיר, מחונן, עם פנטזיות. צריך לזכור שהוא חייב כסף לבנקים, לתאגידים, לא כמו התמונה שהשופטת ניסתה לצייר, שיש ירקן שיושב בחושך כי אייל לא שילם לו”.

#alt
"כל הסיפורים סביבו תפחו למימדים לא אנושיים". אייל שני (צילום: ניצן אופיר)


קשה לחיות לצד מישהו כל כך מסוקר?

“כשהכרתי את אייל חברות שלי שאלו 'את לא יכולה למצוא מישהו שמצבו הכלכלי לא יותר גרוע משלך, שלא לומר הגרוע במזרח התיכון?'. אמרתי להן ‘בנות זה אבוד, אני מוכנה לחיות איתו על פח’. ובאמת זה היה וזה עדיין. בפרק ב’ כל אחד מביא משהו. הוא הביא חובות, אני הבאתי שתי ילדות מופלאות. נוח לנו, אנחנו לא עובדים בלהיות אחד עם השני. וגם אם יש ויכוחים ותקופות קשות אני לא כועסת עליו על החובות, ואם היה לי כעס ניקיתי אותו. מצחיק אותי שפעם היו לו חיים טובים, מכוניות, נסיעות, וכשאני באה ההיילייט זה לנקות”.

למרות המעבר החד מהובלת תוכנית תרבות וכיכוב בדוקו ריאליטי לוהט למלאכות בית בפרופיל נמוך, די ברור שחנוך לא משתעממת. ואלה לא רק החובות שמסעירים אותה. “שעמום זה עניין פנימי”, היא אומרת, “בחיים לא היה לי משעמם. אני אפילו חולמת שיהיה לי משעמם, אבל זה אופי. כמות הספרים שיש לי ליד המיטה, כמות הילדים שיש לי על הראש, כמות הבעלים שאני צריכה לתחזק, הצרות שמתייצרות על בסיס יומי, הדברים שאני עוד רוצה לעשות והצמחים שאני צריכה להשקות והחתולים שאני צריכה להאכיל – אני פופולרית בקרב השניים וחצי מילימטר שלי. אז לא, הכי לא משעמם לי. הייתי אומרת שאפילו נעים. רגע, אל תלכי, אני רוצה לעשות לך זר לואיזות לדרך”.?
תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(24 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5