הכל דבש היא קורבן של שנאה עצמית ושלטון הבינוניות
יום חמישי 18 בפברואר 2010 13:11 מאת: אלון עידן, העיר תל אביב
אחרי הצנזורה
ודחיית שעת השידור,
אלון עידן ממשיך להגן על
יעל פוליאקוב מהציניקנים שמרדדים את חיינו
למה לא לאמץ את השוני? " הכל דבש" (יוסי צבקר)
1. מבחינתי, זה אולי טוב שיש אנשים בינוניים. כי אנשים בינוניים קל מאוד לאבחן, ובתרבות שלנו אפשר לקבל על האבחון הזה כסף סביר. הבעיה היא שאנשים בינוניים מכתיבים את רוב הדברים שמרכיבים את העולם שבתוכו גם אני חי, וכך אני מוצא את עצמי מתוסכל שוב ושוב, מסתפק באבחונים בלי ליהנות מהדברים עצמם. כשיש כבר משהו שאני נהנה ממנו, סביר להניח שהאנשים הבינוניים לא יאהבו אותו, כי הוא מכיל התייחסויות מבלבלות, לא חד משמעיות, או שהוא סתם "לוקה" באיפור שלא מתאים לאנשים הבינוניים, כמו "השפה המלוכלכת" ב"הכל דבש", למשל.
» הכל דבש - כל הכתבות והביקורות
אני חוזר ל"הכל דבש" כי הבנתי שבשבוע שעבר החליטו ברשת לצנזר איזושהי סצנה שהכילה תכנים מיניים בוטים והשבוע ראיתי שדחו בעוד רבע שעה את מועד שידור הסדרה לעשר וחצי. הנה, לפניכם, שלטון הבינוניים שגורם לאנשי כספים, בתחפושת של מנהלי תוכניות, לשתף פעולה עם טיעונים לא ענייניים, רדודים בהגדרתם, רק כדי לעשות עוד קצת נעים בגב של המפלצת הבינונית שמשתלטת על המציאות שבה אנו מתקיימים.
הקרב שמתקיים כל הזמן בין ההמון, הבינוני בהגדרתו, ובין סוגי חיות שאינן שייכות לעדר, הוא קרב חשוב. הפן התרבותי שלו קצת מטעה, כי הוויכוח הוא לא בין אוהבי "הכל דבש" לאלו ששונאים אותה, אלא קרב בין בני אדם ליברלים, שמוכנים לאפשר לאנשים שונים מהם להתקיים לצדם, ובין אנשים שמרנים, שמעוניינים למחוק כל זכר של השונה והאחר. כדאי לשים לב שמתנגדי "הכל דבש", שטרחו לשלוח תלונות לנציב הפניות של הרשות השנייה, לא הסתפקו בכיבוי הטלוויזיה אלא ביקשו "לטפל" בסדרה, כלומר להרחיק אותה לשעה נידחת או לצנזר אותה או להפסיק את הקרנתה. כלומר, הם לא מוכנים לאפשר קיום של משהו אחר לצדם, הם מבקשים לשנות את האחר כדי שיתאים לתפיסת העולם שלהם. זה הרי פשיזם, כוחנות, שבעזרת לחץ כספי - הם לא יצפו בסדרה, רשת תאבד רייטינג, מחיר הפרסומות יירד - מוצא את מבוקשו.
2. הצד השני של הפשיזם הזה מופיע במקומות אחרים בחברה שלנו. אין הבדל עקרוני בין הרצון לשנות את "הכל דבש" כדי שתתאים יותר לטעמם של השמרנים ובין הרצון לשנות אוכלוסיות אחרות בחברה כדי שיתאימו לטעמו של הרוב. הדיבור הוא כבר שקוף, כמעט בלתי נראה, אבל חייבים לחזור עליו שוב ושוב: מה שמדינת ישראל עושה בכל הקשור לאוכלוסיות זרות הוא ניסיון לבטל, למחוק או לשנות אותן במקום לקבל את השוני שלהן ולנסות להביט בו באומץ מההתחלה ועד הסוף. העובדה היא שכבר לא ניתן לדבר על נושאים כאלה - שמכילים מילים כמו פלסטינים או עובדים זרים - בלי להרגיש מבוכה, בלי להרגיש שאתה חייב לדבר מהר כדי שההמון יפסיק להביט בך כעל עוד פריק שעושה את הקטע שלו, כי ככה מדברים בתל אביב, וככה מדברים באקדמיה, וככה מדברים בתקשורת הזאת, האשכנזית, השמאלנית, המתנשאת, כשהאמת היא בכלל שמדובר בעוד "שונא עצמו" שלא פתר את בעיית הזהות שלו.
אני חושב שההגדרה הזאת, "שונא עצמו", שבגרסתה המלאה מופיעה כ"יהודי שונא עצמו", לא מופרכת. אני חושב שכדי להבין אנשים אחרים אנו זקוקים לבני אדם ש"שונאים את עצמם". כי רק בני אדם ש"שונאים את עצמם" מעוניינים לשנות חלקים בעצמם, ורק אנשים שמעוניינים לשנות חלקים בעצמם, מבררים אצל אנשים אחרים איך אפשר לשנות חלקים בעצמם, וכדי לברר כמו שצריך הם לומדים איך בני אדם אחרים בנויים, והלמידה הזאת, בבסיסה יש הסתכלות עמוקה על האחר, על השונה, וככל שמביטים בו יותר כך מזדהים איתו יותר, וככל שמזדהים איתו יותר אוהבים אותו יותר, וכך מאפשרים לו להתקיים כמו שהוא, בלי הצורך האובססיבי לשנות אותו כדי שיתאים למנעד ההכרה הצר שבתוכו אנו מתנועעים באופן רגיל.
"יהודי שונא עצמו", מבחינה זאת, הוא אופציה מעניינת הרבה יותר מ"יהודי מרוצה מעצמו", שכל מאווייו נתונים לתחזוקת האהבה העצמית שלו.
צנזורה, הגליה, פשיזם. הכל דבש (דניאל צ'צ'יק)
3. ההמון הזה, הבינוני, השמרן, שואב את כוחו מגודלו. כשמפרקים אותו לחתיכות הוא חלש, מפני שהאדם הבודד בחבורת ההמון הוא לרוב יצור נטול עומק, חסר אינטליגנציה רגשית, שיכולות ההזדהות שלו מוגבלות מאוד. הוא בעיקר בעל כוח פיזי, ולחלופין כוח מנטלי שנובע מאנרגיה שמרוכזת בזווית צרה של תודעה. כשתולשים חיה אחת כזאת מהעדר שבו היא מתקיימת, מגלים לרוב יצור מאכזב שלא ברור איך הוא זה שמכתיב את סדר היום של מדינה שלמה. צריך כל הזמן לזכור שכוחו של אותו יצור בינוני מתקבל מעובדת היותו חלק בהמון ולא מהתכנים שהוא מכיל.
השיפור הטכנולוגי של השנים האחרונות מאפשר להמון הזה לצבור כוח גדול יותר. אם בעבר היה קשה לדעת מה דעתו - לא היה אינטרנט, לא מדדו רייטינג וכו' - היום כל ידיעה זניחה באתר זניח ניתן לנתח ולראות כמה התעניינו בה ולמשך כמה דקות. יש תוכנית כזאת בערוץ 2, "מה קורה" שמה, שבנויה בדיוק על רשמי ההמון. לינוי בר־גפן, מגישת התוכנית, מייצגת בתוכנית את המציאות כפי שההמון צרך אותה באותו היום. זה בעצם הכיוון: בדיקה תמידית של רוח ההמון וניסיון לקלוע לאותה הרוח. כך בדיוק מרדדים חברה, כך בדיוק מאפשרים לבינוני להשתלט. הרי אותם אנשים שעושים תוכניות כמו "מה קורה" לא היו יושבים לשיחה של עשר דקות עם אותו יצור בינוני, ודאי שלא היו מייחסים חשיבות כה תהומית לדבריו. אלא שהבינוני הזה מוכפל במאות אלפים, והמאות אלפים האלו מוציאים כסף מהכיס, ומאחר שהאנשים שאחראים על הטלוויזיה/רדיו/עיתון רוצים להתפרנס יפה, הם מייצרים חומרים שיתאימו לאותו אדם שאותו הם לא מעריכים.
זאת, בתמצית, הציניות של בני האדם האינטליגנטיים יותר. הם מתעשרים על חשבון הבינוניים, ובדרך להתעשרות הופכים את העולם לבינוני יותר.
4. הקרב הבא הוא נגד הפסיביות של אלו שמאסו בשליטת ההמון. יש לא מעטים כאלה, אך הם שונים זה מזה, ובעיקר מיואשים. מדובר בסוגים שונים של "חיות", שמוכנות לקבל את האחר והשונה אך לא מוכנות להיאבק על כך. חוסר הרצון להיאבק קשור לפחד מהעונש שההמון עלול להטיל, כמו גם לנוחות מסוימת שבתוכה הם מתקיימים. הנוחות מתאפשרת להם על ידי ההמון, שבאופן לא מודע מייצר מלכודת דבש בעבור השכבה העליונה של החברה כדי שתרגיש נוח במקום הפסיבי שבו היא מתקיימת.
כדי שהפסיביות תתחלף באקטיביות, צריכה לקרות קטסטרופה, אסון. האסון הזה לא חייב להיות בצורת השמדה, הוא יכול להיות דרמטי פחות מבחינה אסתטית. צורה אפשרית שלו היא מחיקת אוכלוסיות - למעשה תודעות - עד כדי מצב של חברה מונוליטית, חד גונית, שאינה יכולה יותר להעלות על דעתה אפשרויות קיום משוכללות יותר. זה מצב הרסני בעבור כל גוף ביולוגי שמשימתו הישרדות. אי היכולת להתאים את עצמך לתנאים - המהות הדרוויניסטית לפי "מוצא המינים" - מסמנת את תחילת הסוף של החיה. ישראל, שבה מתקיים תהליך קיצוני של התנוונות תודעתית, נראית כמו חיה שמחשבת קצה לאחור. היא לא מוכנה להכיל בתוכה אפשרויות חיים אחרות, מתעקשת על צורה אחידה שלטת ופועלת באופן מחפיר מול כל מי שמאתגר את התפיסה הזאת. ראשי המדינה - לא רק במובן הפוליטי, אלא גם התרבותי - משתפים פעולה עם התהליך הזה, מפני שאינם חזקים דיו כדי לעמוד מול ההמון ולומר לו "אתה טועה". הכסף, הכוח, הרצון לשלוט - כל אלו חשובים יותר בעבורם מאשר "הדבר הנכון".
5. אני יכול להרוויח כסף מדיבור על המון. לכן טוב לי. הטקסט הזה הוא המקום הנוח שלי. מלכודת הדבש. כך נראית הפסיביות. הביטו: עוד חוליה בשרשרת שמובילה לאסון.
תגיות:
אלון עידן,
הכל דבש 2