למה אין לסביות בטלוויזיה?

יום שישי 20 בנובמבר 2009 10:59 מאת: ליבי בגנו, עכבר העיר אונליין

תגיות: אלן דג'נרס, אסי עזר, גואל פינטו, גל אוחובסקי, האח הגדול 2, ליבי בגנו, קורין אלאל

בשבוע בו חזרה ה"אח הגדול" עם מנחה גיי נערץ ומתמודד הומו שעוד יהיה כזה, תומר הימן שרטט את יציאתו מהארון והדראג של "תמיד אותו חלום" נפרד לשלום בשירה, לא נותר אלא לתהות איפה הלסביות?

אם יזדמן לידיכם גיליון דצמבר של מגזין האמריקאי המצליח "O", תוכלו לראות בבירור שאת השער שלו מעטרות שתי נשים. האחת, אופרה ווינפרי, מייסדת המגזין, הופיעה על השער של כל גיליון מאז הושק "O", השנייה, אלן דג'נרס, מנחת טוק-שואו מצליחה, יורשת מובהקת של ווינפרי בנישת פטפוטי הצהריים ולסבית מוצהרת שיצאה מהארון עוד בסיטקום שלה "אלן", עשתה היסטוריה ומתפקדת כרגע כאחד האנשים האהובים בהוליווד. ווינפרי, בצעד נדיר, הזמינה את דג'נרס לחלוק עימה את השער במה שיכול להתפרש רק כפוטו-אפ מושלם להעברת הלפיד. יש לכם מלכה חדשה, אמריקאים יקרים – והיא אוהבת נשים.

הפתיחות והשיתוף כלפי פיגורות חד מיניות במציאות ודמויות הומוסקסואליות בסדרות טלוויזיה, זלגה גם אלינו בשנים האחרונות ואם יריית הפתיחה הייתה פלורנטין הנועזת לזמנה, נדמה שכעת, קיימת אינפלציה של הומואים בטלוויזיה שבאופן אירוני, אינה משרתת היטב את הקהילה. מדוע? אולי זה קשור לעובדה שהצונאמי הנוכחי שוטף אותנו בגברים חד מיניים בלבד. ומה בנוגע לחברותיהם הלסביות?  המסך הקטן כנראה קטן מדי מכדי להכילן.

אם לפני עשר שנים קיבלנו את ההומואים הטלוויזיוניים שלנו בייצוגי קיצון מאוד ברורים: ילד בעל זהות מבולבלת מחד ואוחצ'ה ססגונית וחובבת אירווזיונים מאידך, הזמן עשה את שלו והדמויות ההומוסקסואליות שמרצדות לנגד עינינו מדי ערב הפכו למאוזנות, מלוטשות ומיצבו את עצמן כמעצבות דעת קהל. אסי עזר וגל אוחובסקי הן דוגמאות ברורות לשינוי המהפכני בייצוגם של הומואים בטלוויזיה. האחד מנחה ריאליטי מצליח, עלם חמודות וסוג של סמל מין שמאז יציאתו מהארון הצליח להפוך לנחשק אף יותר בעיני שני המינים. השני, שופט ריאליטי נערץ שהצליח להביא את האליטיזם המושרש בו ולתרגם אותו לשפת "העם" והפך מאושיה תל אביבית למיני אליל נוער. כל זאת מבלי להסתיר או להתנצל על נטיותיהם המיניות, להפך. מדובר בשניים העונדים את מיניותם משל הייתה שרשרת חסינות במועצת השבט בהישרדות.


גם הומו, גם אליטיסט. אוחובסקי מפלח את הפריים טיים וחודר ללב הקהל

"האח הגדול", התכנית שהביאה לכם את לאון שניידרובסקי, החליטה ללכת העונה על ליהוק קצת פחות סטריאוטיפי במשבצת ה"הומו" הנחשקת עם כניסתו של גואל פינטו למשחק. פינטו, עיתונאי מוערך ואיש ספר שוהה בבית "האח הגדול" פחות משבוע וכבר מצליח לסמן את עצמו כדמות חזקה ומשמעותית להמשך. הוא רגיש וקשוב, הוא חריף וציני, הוא רגוע אך עומד על שלו  ובינתיים, הוא מייצג את עצמו ואת הקהילה אליה הוא משתייך באופן אלגנטי ומעורר הערכה. 

בשבוע בו פינטו צובר עוד נקודות עבור הקהילה, עלתה לאוויר הסדרה התיעודית המדוברת  של תומר הימן "בדרך הביתה" המגוללת סיפור של מדינה, משפחה ויציאה מהארון. במסגרת הסדרה מציג הימן את מאהביו, ובהם מוסלמי מביירות, רקדן גרמני ולא מעט גברים ישראליים מכל העדות והגילאים. ובל נשכח את סיומה של "תמיד אותו חלום" שעל רקע שיריו של מלך הנצנצים, צביקה פיק, העניקה לנו הצצה וחמלה לעולם שבו גברים מתלבשים כמו נשים, עולים על סטילטו ומעזים לחלום לצלילי "מרי לו".



מתמודד רציני. גואל פינטו

בעולם מושלם היינו מברכים על הקבלה והפתיחות האלו המחברת אותנו לאחינו האמריקאים שממליכים לסבית על הקמלוט הטלוויזיוני שלהם, מפיקים סדרות העוסקות אך ורק בלסביות ובקשרים ביניהן ("ישנן בנות") ומשבצים דמות חובבת נשים (ויפהפייה) באחת הדרמות המצליחות ביותר בפריים טיים (ד"ר הדלי ב"האוס"). אבל רגע, העולם למעשה רחוק מלהיות מושלם כשהטלוויזיה בארץ, שעשתה בשנים האחרונות צעדי ענק והפכה לפס ייצור לתכנים מרתקים ואיכותיים, עדיין נעדרת כל ייצוג משמעותי, שלם, עגול והוגן של לסביות. בין אם בסדרות עלילתיות או בריאליטי, נדמה שאהבת נשים היא תמיד משהו שנרמז אך לא ממומש. אחרי שכבר קיבלנו לחיקנו דמויות הומוסקסואליות המנהלות חיים בורגניים רגילים לחלוטין במסגרות של זוגיות מונוגאמית, כיצד ייתכן שאף אחת מדרמות המקור המשובחות המופקות כאן לא לוקחת על עצמה את הטיפול בייצוג הזה, שהיעדרותו מהמסך היא כעצם בגרונה של הקהילה ותעודת עניות לעשייה המקומית?

האם לנצח יתועדו לסביות בסצנות פנטזיה של גבר שטוף הורמונים או יוצגו כנשים שמאסו בגברים והחליטו למצוא נחמה נשית רכה ומלטפת, לפחות עד שישובו לסורן? האם נשיקה או סצנות מין לסביות שמורות רק לנערות סקרניות בסרטים של אבי נשר? ואם בדג'נרס עסקינן, האם תהיה במחוזותינו לסבית שתישא את דגל אהבת הנשים בגאווה ובגאון?

כשהנטייה המינית הופכת לנון-אישיו. אלאל (רונן אקרמן)

הנושא על הפרק אינו אאוטינג, ומי שמידות הארון מתאימות ונוחות לה, זכותה לשהות בו כאוות נפשה, אך מי שכבר ניפצה את הדלת וחיה את חייה בלי התנצלויות, מתקשה, גם היא, לשפר את המצב. בהיעדר דוגמאות טובות יותר (או דוגמאות בכלל) ניתן לבחון בעיקר את השתתפותה של קורין אלאל ב"האח הגדול VIP". אלאל, לסבית מוצהרת המנהלת חיי משפחה שלווים ונעימים עם זוגתה וילדיהם, הייתה אהובה מאוד על דיירי הבית וגם על הצופים. אבל בעוד שותפה לדרך, אמיר פיי גוטמן, ייחצן את הומואיותו למכביר (כולל אותה חצי נשיקה מדוברת עם בן זוגו) אלאל לא נשאה בתכנית שום דגל עבור שום קהילה והעובדה שהיא לסבית, הפכה לחסרת משמעות לחלוטין, כשלמעשה, היא בעלת משמעות עצומה. במקרה של אלאל, אין אשמים, יש רק פספוס אחד גדול של הזדמנות חשובה.

כשיוצרים, כותבים ומפיקים לוקחים על עצמם להעניק נראות וייצוג לקבוצה של אנשים, אין הם יכולים לבצע דיסקרימינציה בנוגע למי מתאים יותר למשבצת ומי פחות, מדובר במקשה אחת שדווקא הקולות בה הנשמעים פחות, זקוקים למקפצה שרק המסך הקטן, כמדורת שבט שכוחה עדיין רב, יכול לספק. כל עוד הנקודה הזו לא תחלחל, החיבוק לו זוכה הקהילה ההומו- לסבית מהטלוויזיה הוא כמו שמש ביום חורף המאירה את השמיים אך מותירה את הצינה בעינה.

גל אוחובסקי ואיתן פוקס: "צאו מהארון הפוליטי"