שלומי אלדר: "חמאס הם לא חונטה שטנית"
יום שישי 16 בינואר 2009 11:05 מאת: עופר מתן, העיר תל אביב
אלון בן דוד מתנשא כלפיו, רפי רשף מחרים אותו ונסלי ברדה קוטעת את דבריו בגסות. כתב ערוץ 10 שלומי אלדר הוא הוכחה חיה לכך שאין דבר יותר קשה בטלוויזיה מאשר להגיד את האמת
ביום ראשון השבוע קפץ לשלומי אלדר הפיוז. הצופים בבית לא ראו את זה - אלדר הרי מנוסה טלוויזיונית, יודע להסתלק מאולפן חי בטיימינג הנכון, לתזמן את הזינוק מהכיסא בדיוק ברגע שהפריים נסגר - אבל סביר שמעסיקיו בערוץ 10, הנמענים של אותו אירוע מחאה, חשו בו היטב.
זה קרה ברצועת השידור של שלוש עד חמש אחר הצהריים, שעליה ניצחה נסלי ברדה. בעוד המגישה ישבה במרכז האולפן, מדגמנת ארשת דרמטית שגורמת אפילו לה לעשות פרצופים בזמן שהמצלמה מתרחקת, התחלפו לידה כתבי הערוץ ופרשניו בשיטת הכיסא החם. לכאורה לוקחים אתנחתה מעבודת סיקור המלחמה המפרכת כדי לחלוק עם הצופים את השלל שאספו; בפועל הם נעים בעצלתיים על הציר שבין מסך המחשב, פינת הקפה והאולפן הממורק. מהטון הציני בשיחות המסדרון מובן שרוב מכריע של עובדי הערוץ מסכימים שמריחת השידור החי הזאת מעיקה ונלעגת. מובן שזה לא משנה כלום לגבי אורכו או עומקו.
אחד הנידונים לשבת ליד ברדה באותו היום היה כאמור אלדר, מחוזק בחברי הכנסת גדעון סער ושלי יחימוביץ'. את אלדר מציפים לא מעט תסכולים בשלושת השבועות האחרונים: החל במרחק הפיזי מרצועת עזה - מגרשו הביתי - שאליו אינו מורשה להיכנס כבר שנה וחצי; עבור בעובדה שהתעקשותו לספק לצופים את תמונת המלחמה מהצד הפלסטיני עולה לו בגידופים ברחוב ובהתנגדות מבית (כלומר מהערוץ עצמו); וכלה בהכרח להגיע לאולפן ו"לדווח", למרות שאין בפיו מאום חדש. אלא שבאותה נקודת זמן – שם, ליד נסלי ברדה - דווקא היה לו מה להגיד. על כן ישב והמתין בנימוס לדקת השידור שלו, שבה יוכל לספר מעט על המתרחש בעזה. דיווח שיתעלה מעל להתמוגגות הרגילה מפגיעותיו המדויקות של צה"ל.
וכך, לא פחות משלושת רבעי השעה המתין אלדר, צופה מהצד בברדה עוברת משדרות לאשקלון, לבאר שבע ובחזרה לשדרות, מתעכבת בדרך לשמוע את דעתו של סער, מעמתת אותה עם זו של יחימוביץ' ורק לבסוף מגיעה אליו.
"כתבנו שלומי אלדר, איך רואים בחמאס את היוזמה המצרית?", פנתה אליו המגישה, והוא ניצת מיד. ההסבר על היחסים בין חמאס עזה לחמאס דמשק והשפעתם על סיכויי הפסקת האש התחיל לנזול לו מהפה, אבל ברדה מיהרה לסגור את הברז אחרי פחות משבע שניות. "סליחה שלומי, אנחנו עוברים לאשדוד, שם נפל גראד בשטח פתוח בלי כל נפגעים".
(צילום: תומר אפלבאום)
לאלדר זה הספיק. הוא השליך את האוזנייה בהפגנתיות ויצא מהאולפן בכעס. רק אחרי שכנועים נמרצים של העורכת ניאות לחזור, ולבסוף אף השלים את הדיווח. בזמן שדיבר התמלא המסך בתמונות מהנפילה באשדוד. סוג מוזר של פשרה ככל הנראה.
לכל איש חמאס יש שם
"40 דקות התייבשתי שם, ראית?", רטן אלדר מאוחר יותר, "זה כבר בלתי נסבל, אני לא מוכן להתייבש ככה. תראה, כל עוד אני לא בעזה, היכולת שלי להביא חומרים טובים באמת נמוכה מאוד. יש לי אמנם צוות של כתב וצלם פלסטינים שעובדים עבורי ונמצאים בפנים, אבל בעקבות הכניסה הקרקעית הוריתי להם להישאר בבתים. אין לי ביטוח עליהם ואני לא יכול להרשות לעצמי שייפגעו".
מאוחר יותר הוא עובר לחדר העריכה, מתחם מועדף מבחינתו. חומרים משלל ערוצים זרים זורמים לשם, ובעזרת העורך התורן הוא מרכיב מהם כתבה למהדורה המרכזית. עיניו כבר עייפות מרוב פריימים מחרידים של גופות ילדים מחוררות, המגיעים אליו מדי יום – תמונות שהוא מחליט לסנן פעם אחר פעם.
"אם הייתי מראה את התמונות האלה, הצופים הישראלים עוד היו טוענים שזה עיוות של חמאס, שהוא מצלם רק ילדים", מסביר אלדר את השיקול ומכחיש שעורכי הערוץ ומנהליו מתערבים בו. "משהו נגד הפלסטינים", הוא ממשיך, "צרוב כל כך עמוק בתודעה הישראלית, שאפילו תמונות זוועה לא ישנו את זה לצערי".
ועדיין, גם בלי התמונות האלה, הוא מהווה אי של שפיות באמירת ההן המתמשכת של התקשורת הישראלית, בעיקר הטלוויזיונית, מאז תחילת המלחמה בעזה. הוא אחד היחידים שמביאים את מספרי ההרוגים מעזה; שעומד בקשר עם גורמי חמאס ברצועה; ושדואג להביא את הגרסה המתחרה לדיווחים של דובר צה"ל. ההתעקשות שלו לכנות את בכירי חמאס בשמותיהם, בדומה לנחישותו למפות את נבכי המחלוקות שבין זרועות הארגון השונות, נתפסות כאזוטריה סהרורית עבור הצופה הישראלי. אם להודות על האמת, נראה שגם עבור עורכיו.
אבל אלדר לא מתייאש. הוא ממשיך לנתח את הנעשה בהיגיון בריא ושקול, וחולם כבר על היום שבו יוכל לשוב לרצועה ולהביא "חומרים אמיתיים, כאלה שאני רואה בעיניים ולא רק שומע עליהם". בדרך לשם הוא נתקל לא פעם בהתנגדויות מצד הקולגות. "יום אחרי תחילת המבצע, ראודור בנזימן (מנכ"ל חדשות 10; ע"מ) זימן את כל הכתבים לישיבה על אופן סיקור המלחמה", הוא משחזר, "כולם דיברו שם על הפקת לקחים ממלחמת לבנון, ואני קמתי ואמרתי שאסור לנו ללכת שולל אחרי ספינים של הצבא - שלא ניקח את דובר צה"ל כסמכות ושצריך להבין שהרבה פעמים הם מנסים לעבוד עלינו. גם אמרתי להם שאני כועס על עצמי שבשבת (יום תחילת המבצע; ע"מ) הצגנו לצופים תמונה כאילו 'דפקנו במכה הראשונה 150 אנשי חמאס'. ואז אלון בן דוד קם ואמר 'רגע, מה זאת אומרת, מי שנושא נשק הוא איש חמאס'. עניתי לו שלא כל פגיעה בשוטר בעזה היא פגיעה בתשתית הטרור. הרי נתנו תחושה לציבור בישראל שפגענו במשגרי קסאם ולא כך הם פני הדברים, אלה היו שוטרי תנועה. כעסתי על עצמי שלא אמרתי את זה בשידור".
למה באמת?
"בעיקר כי לא היה לי הזמן לעשות את הטלפון לדובר המשטרה כדי לוודא את הסיפור הזה. שלחתי את הצוות העזתי שלי למקום, והם הוכיחו שאלה בסך הכל שוטרים כחולים שתופסים גנבים. משהו כמו משטרת אור יהודה, לא יותר מזה".
אלדר אינו פועל מתוך אידיאולוגיה - הוא לא איש שמאל, לא אקטיביסט, ובכל אופן, "אני לא עמירה הס, חשוב לי להדגיש", הוא אומר, "אני לא פועל מתוך אג'נדה פוליטית. תאמין לי שאם הייתי אומר לך למי הצבעתי בשתי הבחירות האחרונות היית מופתע מאוד. מה שכן, קשה לי מאוד עם אופן הטיפול של התקשורת הישראלית בחמאס ובמה שעובר על תושבי הרצועה. העניין הזה של חוסר החמלה, זה מטריף.
"יש הרי את הסיסמה 'נלחמים בחמאס ולא באוכלוסייה', אבל הלכה למעשה הכלל הזה לא מתקיים. אני מבין שכשפועלים בתוך שטח אזרחי תמיד יש נפגעים, אוקיי, אבל מצד שני אני שומע את עמיתי למקצוע ולערוץ נזעקים באופן סמלי רק כשצה"ל כבר מוריד פצצות ישירות על בית סופר, למרות שזה קורה כל הזמן".
אלדר מראיין את איסמעיל הנייה
אתה מרגיש קיצוני ביחס לקולגות?
"אני מרגיש שהקו שלי מתון, אבל בגלל שכולם בתקשורת מדברים בקול אחד אז כל סטייה ממנו מאוד מורגשת, מאוד בולטת. הייתי בתוכנית הרדיו של נסים משעל עם יואב לימור ואיילה חסון מערוץ 1, ויואב התפרץ עלי שם שאני 'מאמין לדיווחים של חמאס' וגער בי שיש לי אמפתיה לתקשורת הערבית ולערבים בכלל. זו בדיוק ההתגייסות של הכתבים הצבאיים - לדחוק בצה"ל להיכנס ולהרוג כמה שיותר. זה מאפיין הרבה כתבים צבאיים כי כשאתה ניזון מאותם מקורות כל הזמן, שהם גם בעלי עניין, אז אתה שוחה בזה ומתחיל לדבר כמותם".
ומה עשתה לך ההסתובבות הצמודה עם מקורות פלסטיניים?
"הפכתי רגיש יותר לסבל שלהם. ההבדל הוא שאני לא אומר לציבור מה שהוא רוצה לשמוע, והם כן. כמו השבוע, למשל, כשבא ראש אמ"ן ואומר בטלוויזיה שחמאס חו"ל וחמאס עזה איבדו קשר, בזמן שהעובדות בשטח אומרות משהו אחר בתכלית. יכול להיות שראש אמ"ן יודע יותר ממני, אבל אתה לא יכול להגיד דבר כזה כשבשטח ממשיכים לירות גראדים באופן סיטונאי, ואתה רואה שיש בין גורמי חמאס קשר. הם אפילו יצאו לקהיר השבוע כדי להיפגש. אתה באמת חושב שזה היה ללא ידיעת צה"ל ואישורו?".
כולל ה"שלום רפי" והכל
מטאפורה מאלפת ליחס שאלדר מקבל מהערוץ ניתנה ביום שישי שעבר, בעיצומה של התוכנית "שישי עם שלח ודרוקר". זו היתה מהדורה בלתי נגמרת שעסקה כולה במלחמה, ובין המשתתפים הרבים שהוזמנו אליה היה כמובן גם אלדר. הוא מוקם במה שמכנים בערוץ "בית הקפה" - חלקו הצדי של שולחן המגישים, שהיושב בו נראה כמי שהוגלה לפינה, נזוף ומבודד.
הסמליות שבמיקומו של אלדר התחדדה כשעפר שלח בחר משום מה להפנות את ממנו הראש כל אימת שפנה אליו, כך שצופי המהדורה ראו את המגיש שואל את אלדר שאלה, ואז מסתכל לצד השני של האולפן, לכאורה בהפגנתיות. צמד המגישים, ובעיקר דרוקר, גם עטו על פניהם חיוך קל כשפנו לאלדר, כמו רוצים לומר: "אנחנו הרי יודעים כבר מה אתה הולך להגיד". זה לא מנע מאלדר לדפוק כרטיס ולשרטט תמונה מדממת של עזה, כזאת שלא עושה חיים קלים לאוזן או לתודעה.
"אני מודה שיש מידה של חיוך כשפונים אלי באולפן", הוא אמר השבוע, "אבל מאחורי הקלעים דווקא לא מעטים בערוץ מסכימים איתי. שלח למשל אמר לי לאחרונה שהידיעה שלי על העובדה שאנשי חמאס שנהרגו ביום הראשון של ההפצצה היו שוטרים היא הידיעה הכי חשובה במלחמה עד כה. מצד שני, בשישי שעבר דיברתי על זה שלשתיקה של איימן טא (בכיר חמאס שנסע השבוע לקהיר להיפגש עם המתווכים המצרים ועם נציגי חמאס סוריה; ע"מ) בנוגע לפרטי ההסכם שהוצע לו מצד המצרים יש משמעות גדולה, כי בדרך כלל הוא נוהג להתרברב ולהגיד שחמאס לא מוכן לוותר, ובכך מסנדל את עצמו.
הפעם, טענתי, הוא בחר לשתוק, מה שככל הנראה אומר שהוא רצה להשאיר לעצמו סולם שיוכל לרדת בעזרתו מהעץ. דרוקר אמר שלא כדאי לנסות לפרשן שתיקות, וטעה. הוא פשוט לא הבין את חשיבות הדקות הזו".
גם ההתעקשות שלך למנות את שמותיהם המלאים של אנשי חמאס גוררת יחס של קוריוז.
"תשמע, כמו שלא נגיד 'הישראלים' כשנרצה לדבר על הלכי רוח בפוליטיקה הישראלית, כך גם בחמאס. אי אפשר לומר 'בחמאס אומרים' או 'בחמאס טוענים'. חמאס אינה תנועה מונוליטית, וחשוב לדבר בשמות כי כל גורם שם חושב אחרת".
אבל בעוד שלח ודרוקר – עם או בלי חיוכים אירוניים – נותנים לאלדר להתבטא בתוכניתם, וכך גם לונדון וקירשנבאום, יש תוכנית אחת שאלדר הוא כתב מערכת החדשות היחיד בערוץ שלעולם אינו מדבר או מופיע בה; זוהי התוכנית היומית חמש עם רפי רשף. הנתק בין השניים החל עוד לפני המלחמה. "ביני ובין התוכנית של רפי יש חרם הדדי", מספר אלדר, "זה התחיל כשטענו שם שאני תמיד חוזר מעזה ופורק את הסחורה רק אצל לונדון וקירשנבאום ולא אצלם. זה היה נכון, גם כי תמיד הגעתי מעזה אחרי שש בערב וגם כי אופי התוכנית של רפי היה סיבה לכך. זו תוכנית לייט, נחמדה, לא פעם יש שם אייטמים על נמרים בגן חיות, מה שלא מתאים לחומרים שאני מביא מעזה.
"יום אחד, אחרי שחמאס ניצח בבחירות בעזה, התקשר אלי העורך של רפי, אמר לי שהוא מצטער על שלא היו איתי בקשר הרבה זמן וביקש שאעשה לו טובה ואעלה לשידור גם אצלם. אז יצא ששידרתי תקופה קצרה גם אצלם, כולל ה'שלום רפי' והכל, אבל זה לא החזיק הרבה זמן מהסיבות שמניתי. מה שכן, לפני שנה אירגנו בערוץ איזו סולחה ביני ובין רפי ואנחנו ידידים כיום, אומרים שלום והכל, אבל אני כבר לא מופיע בתוכנית שלו".
ואיך יחסי העבודה שלך עם הקולגה צבי יחזקאלי, ראש הדסק הערבי בערוץ?
"זה לא סוד שהיה מתח מקצועי גדול בינינו, אבל הבנו שזה לא טוב ולפני שנה ישבנו על בירה ועשינו סולחה. אנחנו משתדלים לתאם בינינו על מה כל אחד עובד כדי שלא נדרוך זה לזה על האצבעות. יוצא לא פעם שאנחנו סותרים אחד את השני בשידור, אבל זה בסדר לדעתי. המצב שבו אהוד יערי כזה יושב באולפן ומפרשן בנימה עובדתית הוא לא המצב הרצוי בעיני כי מלחמה זה אוסף פרשנויות, אין אמת אחת ולכן טוב שבאולפן שלנו יש כמה דעות וזוויות. פעם אפילו התערבנו, אני וצביקה, לפני שבועיים בערך. הוא טען באולפן שהטורקים יהיו המתווכים בין ישראל לחמאס, ואני טענתי שאלו יהיו המצרים בסופו של דבר. אז שמנו התערבות וניצחתי".
(צילום: תומר אפלבאום)
הכתב לענייני ערבים אוהב ערבים
אלדר בן 53, נשוי פעם שנייה ואב לחמישה ילדים, הקטן בהם בן פחות משנה. הוא מתגורר בנס ציונה ומשמש כתב לענייני שטחים של ערוץ 10 זה שש שנים. לפני כן עבד בערוץ הראשון, ערך את מבט, וברזומה שלו גם ספר אחד, "עזה כמוות", שיצא ב־2005 ועוסק בנעשה ברצועה. ספר נוסף שלו, שיעסוק בתולדות חמאס ובשלבי התעצמותו, עתיד לצאת בקרוב.
אם ברוב המקרים דמות איש החדשות מקנה למושאיה הילה סמכותית מאצ'ואיסטית מזויפת, הרי שאלדר – אף שאין לו ז'קט טייסים חום כמו לאלון בן דוד – מעניק תחושת אוטוריטה אמיתית. משהו שקשור כנראה לשילוב בין רצינות וצניעות הנושב ממנו. אלא שבשבועות האחרונים התחושה הזאת עומדת תחת התקפה. "עשרות אנשים שולחים לי מיילים שאני בן זונה, אוהב ערבים ושהמשפחה שלי צריכה להיות בטווח הקסאמים ואז נראה איך אדבר", הוא מספר, "הייתי אצל הספר שלי לפני שבוע, ואשתו אמרה לי 'יאללה, להיכנס בהם כבר! לפוצץ אותם!'. שאלתי אותה אם לא כואב לה לראות ילדים מתים והיא ענתה לי: 'שישרפו אותם!'. לא היה לי מה לומר לה.
"אחרי שדיווחתי שהשוטרים שנהרגו לא היו לוחמי חמאס, מישהו התקשר אלי לנייד ואמר לי 'אתה פשוט אומר לחמאס בואו תירו עלינו! החיוך הזה שלך כאילו קורא להם לירות'. אתה מבין? עכשיו זה החיוך שלי. אני מגלה אמפתיה להרג האזרחים בעזה - זה נכון - ובסך הכל שואל שאלות שצריכות להישאל; אולי אפילו יום אחד אצטער שלא הייתי יותר ביקורתי במלחמה הזו. אני לא טוען שחמאס זה ארגון הומאני, חמאס הם קצת בני זונות, אבל מאוד נוח לצייר אותם כחונטה שטנית של מאפיונרים, וזו לא התמונה האמיתית. אלון בן דוד אמר לי השבוע שראה תמונות שצולמו מהים ושרואים בהן את עזה מוארת להפליא, שחמאס סתם משקר כשהוא אומר שאין חשמל. מה אני אענה לו על דבר כזה?".
באילו עוד צורות מעוותת התקשורת הישראלית את חמאס באופן הצגתו?
"מעבר להפרזה הגדולה בכוחו שקיימת בתקשורת, צריך להבין שחמאס הוא תנועת גרילה שעדיין פועלת בחוליות, וחוליות – מטבען - מסתתרות בשטחים מיושבים. אתה הרי לא מתאר לך את חמאס מקים פתאום בסיס בסיני ומחכה שיפציצו אותו שם. אני מכיר אותם הרבה שנים ואני לא חושב שכל ההנהגה שלהם יושבת ביחד בבית החולים שיפא כמו שטוענים בישראל. הם הרי לא מטומטמים, אין סיכוי שיתקבצו כולם יחד באותו מקום.
"בניגוד למה שטוענים אצלנו, אני גם לא חושב שחמאס זו תנועה שמנותקת מהעם. זו תנועה חברתית שצמחה מלמטה, ואני לא מאמין שלא מזיז להם לראות 100 איש נהרגים. זו אחת הטעויות הגדולות של ישראל, שמפרשת את ההתנהגות שלהם כאנשים שלא אכפת להם מהאזרחים. הם מאמינים במטרה יותר גדולה - להוציא את עזה מהמצור - ומוכנים לספוג בשביל זה. עניין המעברים מבחינתם זה להיות או לחדול".
איך אתה חושב שישראל היתה צריכה לפעול?
"אני חושב שחמאס היה צריך לקבל מכה, אבל אפשר היה לעשות את זה אחרת. בסופו של דבר הרי המעברים ייפתחו, ואפשר היה להפעיל לחץ על מובארק שיטפל בהברחות גם בלי 1,000 הרוגים פלסטינים, כי להרוגים יש משמעות ארוכת טווח. תהיה לזה השפעה ביטחונית הרבה יותר גדולה ממה שצופים מבחינת הרצון לנקום. השיטה הכי יעילה היא איום על ראשי חמאס. אז תבוא ותאמר: 'אוקיי, את הנייה אני לא מחסל כי הוא ראש הממשלה'. אבל אתה יכול לחסל את סעיד סיאם למשל, שר הפנים, ועוד שניים מההנהגה המדינית, וזה יאיים על ההנהגה הרבה יותר מאשר אזרחים הרוגים.
"יש גם חוסר הבנה לגבי אופן המנהיגות בחמאס. לפני שנה וחצי, כשחמאס עשה הפיכה בעזה והרג אנשי פת"ח, שאלתי כל מיני אנשים בעזה איך יכול להיות שהנייה יושב בשקט ונותן להרג הזה להתרחש. כולם השיבו לי שאי אפשר לשפוט את זה בכלים מערביים ושדין התנועה גדול מהנייה ומכל אדם אחר, שהוא לא יכול לבוא ולומר 'אני ראש הממשלה וזה מה שהולך לקרות'".
יש שם כרגע הנהגה בכלל?"נקודת המפתח היא השייח יאסין, והחיסול שלו היה בראייה לטווח קצר בלבד. בישראל חשבו 'נחסל את יאסין, נחסל את רנטיסי, ונגמר החמאס', ולא הבינו שמדובר בתנועה הרבה יותר שורשית. ברגע שחוסל יאסין, שהיה מנהיג מוערך וחזק, ההנהגה שם התפצלה לכמה וכמה ראשים שלא ניתן להשתלט עליהם. אם יאסין היה אומר 'תהדיאה', זה באמת היה קורה, והרמטית. אומרים שהוא היה אדם מאוד כריזמטי, אבל בתור הראשון שריאיין אותו עם צאתו מהכלא לא ראיתי בו שום כריזמה. בעיני הוא היה מכוער וצייצן, אנטי גיבור עם ריח רע מהפה. בסופו של דבר, חיסול ההנהגה המדינית של חמאס הביאה לצמיחתו במהירות הבזק ולזכייה בבחירות. אי אפשר להתווכח עם זה".
אבל עם מי בדיוק צריך לדבר שם? "בכל הקשור למשא ומתן והסכמים, חאלד משעל הוא לכאורה הכתובת, מתוקף היותו ראש הלשכה המדינית, אבל ישראל תעשה בחוכמה אם תפנה לחמאס עזה ולא למשעל, שהוא גם יותר קיצוני מהם וגם לא נמצא ברצועה ולכן לא סובל בעצמו מהחיים שם. לדעתי, מכל בכירי חמאס ברצועה, מחמוד א־זהאר הוא הכותבת הכי טובה משום שהוא מתון יחסית וגם בעל כוח והשפעה, כולל על הזרוע הצבאית, בניגוד להנייה שנחשב בעיניה לחסר עמוד שדרה.
אני לא חושב שאפשר כיום לחתום איתם הסכם שלום, אבל משא ומתן על הסכם מקומי הוא בהחלט אפשרי. הם טיפסו על עץ גבוה מדי מבחינת הדרישות שלהם במרוצת השנים, אבל מצד שני דיברו לא פעם על נכונות להסכם שישלב הכרה בגבולות 67' עם הודנא ארוכת טווח. למעשה מדובר בשם אחר ומסורבל למונח 'הסכם שלום' - הודנא של 30 שנה".
צפו בשלומי אלדר בחדשות ערוץ 10: