"נעלמות": הניצחון של אילן פלד ויאיר קידר

יום חמישי 12 בינואר 2017 00:00 מאת: סער גמזו, עכבר העיר

הבחירה של היוצרים בפורמט מוקומנטרי מאפשרת להם לשלב סוגיות כואבות עם הומור ותחכום, ועל ידי כך להתעלות מעל השיח המתיש וחסר התוחלת שמתנהל בתקשורת בנושא השד העדתי


נעלמות
מתעלים מעבר למקרה הפרטי. "נעלמות" (צילום: ורד אדיר)

» הסדרות הישראליות שמחכות לכם בחורף
» השערוריות הגדולות של האח הגדול
» פיטר רוט מגלה את הסודות של "דה וויס"
» סדרות אמריקאיות שחורות מומלצות
» הגברים הכי סקסיים בטלוויזיה הישראלית

יש לא מעט חורים ופערים בעלילה שרקמו אילן פלד ויאיר קדר סביב דמותה של ליליאן לוי, המשוררת הפיקטיבית שסיפור חייה עומד במרכז הפרק הראשון בסדרה המוקומנטרית "נעלמות". הצופה הבקיא בתרבות המזרח יתהה כיצד יוצרת בקנה המידה הזה הצליחה לחמוק ללא זכר מתחת לרדאר שלו; הצופה הבקיא בתולדות הקולוניאליזם ישאל כיצד ייתכן שכותבת עירקית מחברת להיט ענק בצרפתית; חובב הפופ לא יבין איך נעלמו ממנו הקליפים של הכוכבת עמנואל טיבו וימהר להצביע על התארוך השגוי של הלהיט Voyage Voyage; שוחר השירה יתקשה להבין איך מעולם לא נתקל בשמה של לוי, הבקיא בתיאטרון ישאל את עצמו איך העז לפספס הצגת יחיד של קרן מור וכו'. הפרטים הביוגרפיים האלה, כולם פרי מוחם של פלד וקדר, הם רק כלי נשיאה לסיפור הגדול והחשוב יותר – סיפורן של נשים מזרחיות אמיתיות ומוכשרות שהועלמו מהקנון הישראלי.

אבל כל החורים בעלילה, מטרידים ככל שיהיו, לא מחלישים את התוצר הסופי. גם הגישה ההומוריסטית, שלרגעים הופכת את הנרטיב לגנרי ושטוח, לא פוגעת בסיפור (המומצא) ולא בכל הסיפורים (האמיתיים) שאליהם הוא מרפרר ואותם הוא מבקש להעביר. הקליפים שבהם אילן פלד מגלם את עמנואל טיבו משמשים כהפוגה קומית ראויה ביותר, והראיונות עם ה"חשודים המיידיים" (אלו ששמותיהם קשורים ועולים שוב ושוב בכל פעם שמדברים על תרבות מזרחית – רון כחלילי, עדי קיסר, אייל שגיא-ביזאווי) מגחיכים את השיח הגנרי והשטוח שמתקיים ברוב הזמן סביב הנושא. אבל כל קלות הראש הזאת, מבלבלת ככל שתהיה, לא מורידה מהכאב האמיתי והמוחשי שחוו יוצרות מזרחיות שהושתקו.

קלות הראש לא מבלבלת. "נעלמות":

ההחלטה של פלד וקדר ללכת עם הסגנון המוקומנטרי מוכיחה את עצמה כנכונה וחכמה ביותר. דווקא דרך וויתור על זעם קדוש, על תוכחה רבת שנים, על עלבון שלא נתבע, ועל אמת דוקומנטרית צרופה, הם מצליחים לשרטט את הקווים של הסיפור הגדול יותר – זה של נשים מזרחיות בחברה שנשלטת על ידי גברים אשכנזים. בכל הסיפורים האמיתיים, כמו זה של זוהרה אלפסיה או חבצלת חבשוש, יש אלמנט גנרי אותו זיהו היוצרים ואותו הם מדגישים, שכן הוא מצביע על שיטתיות. כשהוא מוצג דרך הפיקציה המוקומנטרית הוא הופך לשרירותי וגזעני אפילו יותר, וכאן נרשם הישג משמעותי לזכות היוצרים: הם מצליחים לעורר מחשבה על הבעיה החברתית העמוקה ולא על הביטויים שלה בסיפור אישי זה או אחר. הם אפילו לוקחים את זה צעד קדימה דרך הראיונות שהם בוחרים להציג בתכנית, כאלה שמרגישים כמו קולאז' של תשובות גנריות אוטומטיות שניתנו בראיונות אחרים. כשרואים את בני ציפר ורון כחלילי משחקים דמות מוקצנת של עצמם, עולות גם שאלות באשר לטיב השיח המתקיים היום, והאם הוא באמת מייצר שינוי.

נעלמות
תחושה של אפשרי. "נעלמות" מתוך האוסף של ליליאן לוי


השינוי המיוחל והמבורך הזה לא יגיע מחר בזכות "נעלמות", אבל ייתכן שדווקא הסדרה הזו תעזור לקדם אותו יותר משהצליחו סדרות דוקומנטריות אחרות שעסקו בנושא. ההתרחקות מהאמת ההיסטורית, הפירוק של ז'אנרים ומוסכמות, ההימנעות מגישה מיליטנטית ובדלנית והפריזמה ההומוריסטית דרכה מסופרים הסיפורים, ממתיקים את הגלולה המרירה. בהיעדר דמות פוגעת ודמות נפגעת שמתקיימות בעולם האמיתי, הצופה נותר עם תחושה של אפשרי, של הזדמנות ליצור שינוי. בהיעדר הלעומתיות של סדרות דוקומנטריות אחרות שעסקו בנושא, מתאפשר דו שיח משוחרר וחדש.


תגיות: אילן פלד
תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(2 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5