הסיפור: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול להישאר

יום שישי 03 באוגוסט 2012 00:43 מאת: אורי ערן, עכבר העיר

הסרט שעמד במוקד המשדר המיוחד על "בעיית העובדים הזרים" היה כתב הגנה פופוליסטי על הכדאיות הכלכלית שבהחזקת העובדים הזרים. אבל אחריו הגיע דיון חשוב שהזכיר עוד כמה שיקולים שכדי להביא בחשבון


לומדים שהזרים חשובים

הסיפור (צילום: יח"צ)

פרסומת

"היום שבו העובדים הזרים יגורשו" הוא סרט עם אג'נדה. חמישה צעירים ישראלים נכנסים לנעליהם של העובדים הזרים בעבודות ניקיון, סיעוד, חקלאות ובניין, ומשנים את דעותיהם תוך חמישה ימים לגבי גירוש הפרולטריון מהעולם השלישי. הלקח, כפי שטרחה להסביר לינוי בר-גפן למי שפספס: אם נגרש את העובדים הזרים ניתקע עם הרבה עבודה שחורה שלאף אחד לא ממש מתחשק לעשות. ייתכן שהמטרה של שינוי דעת הקהל מקדשת את האמצעים של פופוליזם, שטחיות והעדר הסב-טקסט שהסרט מאמץ. אבל הבעיה היותר משמעותית ממנה סובל הסרט היא שהשיקול היחיד שמובא בחשבון ביחס לשאלת הגירוש, הוא מידת הכדאיות הכלכלית שלו. או כפי שמנסח זאת עודד, יחצ"ן המוזיקה המזרחית, אחרי המהפך שלו: אם לא היו תאילנדים, לא היינו אוכלים עגבניות.

גם שני, צעירה פטריוטית שהציונות מקועקעת בעורה, מגיעה לניסוי חדורת מוטיבציה. "הם לוקחים לנו את העבודה, את הנשים והגברים. הם יתרבו ויעלו עלינו", היא מתריעה בזעם לפני שתתחיל להסתגל לסדר יומה של עוזרת סיעודית. שני מגיעה לניסוי אחרי שהפסיקה לבקר את סבה משום שהוא מחזיק בבית מטפל סודני, אבל גם אצלה המהפך זריז באופן צפוי: אחרי יומיים של התעלמות מגלוריה, העוזרת הסיעודית אליה היא מצוותת, וסירוב לרחוץ את הקשישה אותה היא אמורה לסעוד, מגיע רגע השבירה. היא נלקחת לשיחת בירור, מודה בצורך בעובדים זרים, ואף מתפייסת עם גלוריה. תהליך דומה עובר גם על דוד, שחקן הכדורגל שנשלח לעבוד בניקיון, על אינה, העוזרת הפרלמנטרית שעובדת בקטיף פרחים, ועל ישראל, המתנחל ורואה החשבון שמתנסה בעבודות בניין.

#alt
מתנסים בעבודות אחרות. מתוך "הסיפור"

על רקע הניסיון הבוטה הזה לנסח כתב הגנה המצדיק את השארתם העובדים הזרים בשל נחיצותם הכלכלית, בלטו לטובה כמה רגעים בדיון שהגיע אחרי הסרט. זה התחיל אמנם רע מאוד, כאשר הרוחות התלהטו וצ'רלי ביטון ועלמה זהר צעקו זה על זו. אבל כששככה הסערה החלו להישמע נתונים חשובים, עובדות וטיעונים.

נתונים יבשים מול מדינת היהודים


ערד ניר היה אמיץ דיו כדי לדבר על האפשרות שפתרון בעיית המהגרים עוברת דרך סיוע לאפריקה. אוסקר אוליבייה מקונגו, שכנראה כבר יודע דבר או שניים על מידת הרחמים שלנו, הציע כי הענקת אישורי עבודה זמניים יכולה להיות רווחית עבור ישראל. עלמה זהר הציגה את הנתון החשוב לפיו 95 אלף מהעובדים הזרים הם בכלל יוצאי ברית המועצות, ומשום מה איש אינו מוטרד מנוכחותם. סיגל רוזן, ממוקד הסיוע לעובדים זרים, טענה כי 84% ממבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן הוכרו כפליטים במדינות אחרות, ואילו בישראל בקשותיהם כלל לא נבדקות. אפילו פרופסור ארנון סופר היה מספיק ישר כדי לשים את הקלפים על השולחן ולהבהיר שפליטים או לא פליטים, כאן זו מדינת היהודים.

ובסוף, אחרי כמה רגעים של חסד טלוויזיוני בהם נשמעו הצהרות כנות ומשמעותיות, כאילו בכוונה כדי להשאיר טעם רע, ניתנה רשות הדיבור לאופיר אקוניס. "אני נבחרתי לכנסת כדי לייצג את אזרחי מדינת ישראל!", נבח חבר הכנסת על אוסקר אוליבייה הקונגולזי. "אני מייצג את אזרחי שכונת התקווה. השכונה הזו תחת כיבוש!". אכן, השכונה הזו תחת כיבוש. אולי הגיע הזמן לשחרר אותה מידיהם של פוליטיקאים מסוגו של אקוניס.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(3 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 04/08/2012 17:16:00

  • 04/08/2012 11:44:57

  • 03/08/2012 13:49:14