אחיזת העיניים של הטלוויזיה
יום חמישי 10 בדצמבר 2009 02:54 מאת: יאיר אטינגר
הילד מוחמד א-דורה, שהפך לסמל מיתי עבור הפלסטינים באינתיפאדה השניה לא באמת מת מירי כוחות צה"ל. השקר המושלם שסיפר לנו המסך כמעט ועבד עד שמישהו החליט להשתחרר מהאשליה
אל תאמינו לכל דבר שאתם רואים. קלטת א-דורה
"מבט שני", ערוץ 1, 21:45
זוכרים את מוחמד א-דורה שרגעי מותו שודרו בספטמבר 2000 והפכו למיתוס של האינתיפאדה? אז ככה, אין "רגעי מותו", כי הוא כנראה לא מת, לא מאש ישראלית בכל מקרה. מדינות ערב יכולות להמשיך להנפיק בולים בדמות השאהיד, אבל אפילו בית משפט בצרפת אישר שהתיעוד הטלוויזיוני, המקור לבולים, די מפוקפק. פחות או יותר.
כבר לפני 9 שנים עלו ספקות בנוגע לגרסה שהאשימה את צה"ל ברצח מכוון בדם קר של ילד קטן. התחקיר היסודי של הבמאית הגרמנייה אסתר שפירא, לא מסתפק בריסוק גרסת המקור ומעלה גרסה משלו, משכנעת ופרועה במידה שווה. נטען בו שהערוץ הצרפתי "פראנס 2" ששידר את התמונות, נפל בפח של צלם שהיה חלק מתעשיית ה"פאליווד" - הוליווד של הפלסטינים - שנוהגת להציג למצלמות פציעות מדומות מאש ישראלית.
נוסף על חוות דעת של מומחים בליסטיים, כי הקליעים שפגעו באב ובילד באו ממקור פלסטיני, מתברר שבזמן הירי האבא צעק בערבית, "הרגתם את בני". זה אמור לחזק את החשד המרומז, שפאליווד הפיקה הוצאה להורג אמיתית כעונש על סכסוך פנים פלסטיני שהאב היה מעורב בו.
פראנס 2 הציגה לראווה את הצלקות על גוף האב כראיה לאותנטיות של הקלטת? התחקיר גורס שחלק מהצלקות נגרמו מסכינים וגרזנים, אולי על ידי חמאסניקים שחשדו בו כמשת"פ של הישראלים. מסובך? זה כלום לעומת הגילוי העיקרי בסרט: הילד שעבר נתיחה פתולוגית ונקבר ביום התקרית לא היה מוחמד א-דורה, אלא ילד בשם ראמי א-דורה. כן, ראמי. מוחמד כנראה נפצע, אבל אין שום עדות שהשאהיד מספר 1 מת.
אז ייתכן שא-דורה מסתתר יחד עם הרבי מלובביץ' ואלוויס, ועדיין, צריך להגיד מלה על הטרחנים שממשיכים לחפור בפרשות מן העבר. סרק סרק, מי באמת חושב שהאינתיפאדה באמת פרצה בגלל א-דורה? ולמרות זאת היה מעניין לצפות בסרט, ולא רק כי הוא חושף ביסודיות רבה סדקים בגרסת הערוץ הצרפתי ובמיתולוגיה הפלסטינית.
הסרט, בלי להתכוון, מתעסק בטלוויזיה, ובדרכו הטלוויזיונית מציג לקח מורכב: אל תאמינו לשום דבר שרץ על המרקע. בשבוע שבו נקבע ש"עובדה" תשלם לסרן ר' 300 אלף שקל על הצגתו כמי שווידא הריגה של ילדה פלסטינית בעזה, הצופה רשאי להיפרד מהקלישאה תמונה שווה אלף מלים. תמונה, אפילו תמונת וידיאו, עשויה להיות השקר המושלם, וטלוויזיה יעילה זקוקה לצופים מאמינים, לאו דווקא נבונים. פיליפ קרסטני הוא היהודי הנמרץ, או הטרחן, שעומד מאחורי המאבק המשפטי בפראנס 2. מאבקו צלח, אבל בסרט הוא אחראי לאמירה קצת טיפשית, "האמת גברה".
ועוד דבר: נדיר שהטלוויזיה הישראלית מייבאת סרטים מהטלוויזיה הגרמנית, ומשדרת סרטים דוברי גרמנית. המקרה של "הילד המת והאמת" שונה. הגרמנית הזאת אפקטיבית הרבה יותר מעברית, וערבה מאוד לאוזניים. היא מזכה את הישראלים מאשמה.
תגיות:
יאיר אטינגר