תיבת נח: מסתמנת יורשת ראויה ל"בטיפול"

יום שבת 07 בנובמבר 2009 07:11 מאת: איילה פנייבסקי, עכבר העיר אונליין

על אף רהיטות היתר בה היא מתאפיינת והתחושה שהסיפורים שהיא מביאה כבר נשמעו ונראו, "תיבת נח" היא עדיין מוצר איכותי ומתוקתק שיכול לשחרר אותנו מהתסביך שפיתחנו בגלל אסי דיין ולספק אלטרנטיבה לפסיכולוגיה בגרוש של אלון גל

לא קל להמר על סדרה טיפולית אחרי "בטיפול". תסביך האב הקולקטיבי שלנו עם אסי דיין בשיאו, הסטנדרטים שנקבעו בסדרת הקאלט לא נשברו מאז, והצורך בניקוי ארובות עמוק רק הולך וגובר.

ב"תיבת נח" קובצו אוסף מרשים של שחקנים ולהם מקבץ נאה של הפרעות, כלומר, הדבר הכי רחוק מזוגות-זוגות שהיית רוצה לשמור איתך בתיבה ליום שאחרי הסערה. הפרק הראשון התמקד ברותי (מירה עוואד), שעומדת בפני החלטה מכרעת בחייה, ונזקקת לתמיכה מצד קבוצת התמיכה שלה. כמו הרבה דברים שנוטים לאכזב דווקא ברגע שצריך אותם, גם כאן מפגינה הקבוצה יכולת נדירה ומגוונת של חבריה לחשוב רק על עצמם. אפילו נח, המנחה הגואל, נראה כמי שעסוק בהרבה דברים אחרים לפני טובתה של רותי.
נח בוחר לספר לקבוצה סיפור על בית הלל ובית שמאי. כבר נחמד, אולי מישהו מהמעריצים של עופר שכטר ילמד משהו. מסתבר שבדיון לגבי מה עדיף – אמת או חסד, פסק הלל הזקן שעדיף חסד. לטעמו, כלה ביום כלולותיה, גם אם מכוערת, מותר וחשוב להגיד לה שהיא יפה. "לפעמים שקר הוא חסד", מכריז נח. והוא צודק.

כיוון שהיריעה מאפשרת לומר גם קצת אמת וגם קצת חסד ביום כלולותיה של "תיבת נח", נאמר משניהם. הפרק האקספוזיציוני הזה ("אז מי זאת הלנה?", "את יודעת שהוא אפילפט?" וכו'), הציג לנו כמה וכמה סיפורים שכבר שמענו. רותי, למשל, היא – תחזיקו חזק – רווקה בת 37 (הן תמיד בנות 37), שמפחדת להישאר בלי גבר שיעשה לה ילדים. כי זה מה שנשים רוצות – ילדים וזוגיות, בסדר הזה. רוני (עופר שכטר), לעומתה, סובל מיצר מיני חסר גבולות, ולא מצליח להיגמל מהסטוצים. כי זה מה שגברים רוצים – נשים וסקס. לא בהכרח בסדר הזה.


רהוטים, מתוסרטים אבל ממש כמו כולנו -דפוקים. הקאסט של "תיבת נח"

המשחק שהפגינו אסופת הנתמכים נדמה לרגעים רהוט מדי, מתוסרט מדי, לא כמו חבורה של אנשים דפוקים כמונו, שמדברים שטויות, מגמגמים שטויות, ומתחרטים על מה שהם אמרו רגע אחר כך. כדי לבנות קבוצה טיפולית, חייבים ליצור תחושה של אמון עיוור. כדי לבנות קבוצה כזו דרך מסך טלוויזיה, חייבים לעשות את אותו הדבר, רק יותר טוב.

אבל כל הקטנות האלה כנראה לא היו מדגדגות לנו את השעון הביולוגי אם לא היה לנו בראש המודל המיתי של "בטיפול". וכשחושבים על זה, הכלה שלפנינו דווקא ממש לא מכוערת. הפסקול (תמי ברק) עשה עבודה נהדרת. לירון לבו משחק ומגמגם נהדר, מלאני פרס משכנעת, ואילנית בן יעקב העבירה סיפור חיים שלם במשפט וחצי. הכיוון הכללי, מסתמן, די מבטיח, וזה עוד לפני שנחשפנו לשניית מסך של יעל אבקסיס או רומי אבולעפיה. אחרי הכל, ייתכן ו"תיבת נח" תשחרר אותנו מהתסביך האדיפאלי, ואולי עוד תתברר כאלטרנטיבה תרפויטית נהדרת לסשן הטיפולים המתחרה של אלון גל.

 

תגיות: איילה פנייבסקי, אסי דיין, בטיפול, לירון לבו, מארק איווניר, מירה עוואד, רני בלייר, תיבת נוח