תמרות עשן: אי אפשר להסיר את העיניים

יום שני 05 בינואר 2009 06:43 מאת: ירון פריד, הארץ

עדיין מוקדם לחרוץ את דינה של "תמרות עשן", אבל כבר ברור שהיא מסקרנת, מאתגרת, לא מתפשרת, שאפתנית ופה ושם גם מעצבנת מהסיבות הנכונות


תמרות עשן

פרסומת

לומדים ביחד, ערוץ 2, 09:00; תמרות עשן, הוט 3, 22:00

נשיא המדינה דיבר על המלחמה, שצודקת ממנה לא זכורה לו, וטען שהיא ליכדה את העם באופן שגם כמוהו לא זכור לו. אולי זאת בכלל בעיה של זכרון. ואולי זה בכלל לא היה נשיא המדינה. אופס, נכון, זה חיים יבין, "לא מורה ולא פרופסור", כדבריו, שהצטרף לצוות מחנכים מאולתר ומפואר בבוקר לימודים טלוויזיוני לילדי הדרום. הנושא המקורי של יבין היה "תקשורת בזמן מלחמה". בפועל קיבלו התלמידים נאום ספק אישי ("צריך לדבר עם החמאס") ספק ממלכתי ("אנחנו עם שוחר שלום"), עם נסיונות כמעט מכמירי לב לתפוס ראש עם החבר'הלך הצעירים ("יש פה מישהו שסגר עניין? שרואה רק אם.טי.וי ולא אכפת לו מה קורה?") שהתפוצצו בפרצופו כמו פצמ"רים עצבניים (אם.טי.וי? הלו? זה כל כך מלחמת לבנון הראשונה) ופחות מדי שיעור.

שמעון פרס, שעל מי אם לא עליו הוטל להעביר שיעור באזרחות, הרשים בתפקיד נלסון מנדלה (חבל שאיש לא נדרש להשוואתה של ישראל לדרום אפריקה, שנשמעת לא מעט בימים האחרונים בעולם, שלא בטובתנו). ברוח נאומי ה"אני אוהב אתכם, אני מכבד אתכם, אני מעריץ אתכם" של לוחם החופש, הצדיע פרס לתיכוניסטים המרותקים למדי, הבטיח להם שכולם נועדו לגדולות, וביקש מהם להתפתח, לתרום לזולת ו"להיות כריזמטיים", כאילו שמעיינות כריזמה כמו שלו הם דבר נרכש. התלמידים מצידם שאלו במידות שונות של כריזמטיות שאלות כמו "אני רוצה לדעת כאילו מה יהיה עם גלעד שליט" ולא שכחו להתעניין בגורל בחינות הבגרות שלהם – שזה בציונים: אפס באלטרואיזם. פרס נטף דבש אך גם עקץ כדבורה ("לנאסראללה קשה להתקרב לאמת, זה גורם לו כאב"). הגעגועים אליו גאו עד מהרה, וכשיוכי ברנדס פצחה בשיעור תנ"ך קונוונציונלי מדי, הברזנו מהלימודים בלי רגשי אשמה מיוחדים וברחנו לים.

בערב קיבלנו שיעור מאלף בטלוויזיה אחרת. עדיין מוקדם מדי לחרוץ את דינה של סדרת הדרמה הישראלית החדשה "תמרות עשן" (אין קשר לתמרות העשן שבחדשות), אבל כבר ברור שהיא מסקרנת, מאתגרת, לא מתפשרת, שאפתנית ופה ושם גם מעצבנת מהסיבות הנכונות. רמז: יש שם גורו שנקרא צלם אנוש, יומנאית משטרה (בגילומה של הזמרת מרינה מקסימיליאן בלומין) ששמה בת קול, נערה בשם שלהבת וחוקרת משטרה שעונה לשם לאה קפקא. כל מה שחסר זה  כלב שיבוא כשמישהו יצעק "דיוויד לינץ'", סבא חביב ששמו אדגר אלן פומרנץ, וילדה עם קוקיות ועיניים מחליפות צבעים ששמה "גחמה".

בפרקים הראשונים, המתרחשים בקיבוץ שרוב חבריו המוזרים מלכתחילה נעלמו לפתע, עדיין יש יותר אווירה (יותר לינצ'ית אפילו ממה שלינץ' היה מעז) מאשר עלילה, והחשד העיקרי בסדרת המתח הוא חשד ליומרנות יתר ולהעדפת הפוזה על פני הדרמה, ובכל זאת אי אפשר להסיר את העיניים מהמסך. נמשיך לרדת לחקר התעלומה.

רוצים לקבל עוד ביקורות טלוויזיה ישירות למייל?
הרשמו לניוזלטר של עכבר העיר און ליין


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(60 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5