השאהידים היהודים

יום שני 28 במאי 2007 09:25 מאת: אהוד אשרי, גלריה, הארץ

ל"למרוד במלכות" של גליה עוז, על אנשי המחתרת היהודית, היה יכול להפוך לסרט תיעודי מרתק ורלוונטי. חבל שבסופו של דבר הוא לא חידש כלום

לגליה עוז היה ביד סיפור מצויין: בועז הנמן, מאנשי המחתרת היהודית של שנות השמונים, עשה תפנית של 180 מעלות וכיום הוא תוקף לא רק את מעשיהם של שותפיו למחתרת (כולל אביו ודודו), אלא את כל הבסיס האידיאולוגי, האנטי-דמוקרטי לדעתו, של מפעל ההתנחלויות. את תהליך ההתפכחות הפומבי, חסר התקדים, הוא מנהל באומץ מתוך חברת המתנחלים, מביתו ביישוב בית אל, שם הוא גר עם משפחתו. בעצם הוא יוצא נגד העולם שבתוכו גדל וחי כל ימיו.

יש כאן כל החומרים הדרמטיים (אנושיים, פוליטיים ואידיאולוגיים) לסרט תיעודי מרתק ורלוונטי, שמעמיד במרכזו גיבור בלתי צפוי, אבל עוז לא הסתפקה בסיפור הזה. קטן עליה, הנמן. היא רצתה ללכת בגדולות ולפרוס את כל תולדות המרד הלאומי הפנימי נגד השלטונות, החל מתקופת הלח"י ועד ימינו אלה, ימי המאחזים הבלתי חוקיים והתוכניות להשתלט על הר הבית. הגיבור האמיתי של הסרט שלה הוא האתוס המהפכני-משיחי-גאולי של הימין הקיצוני, על כל מרכיביו האידיאולוגיים והאינטלקטואליים. האנשים שעיצבו אותו עניינו אותה פחות. מבחינתה, הם רק כלים בשירות הרעיון.

מאחר שעוז בחרה בעמדה של חוקרת רעיונות במקום בעמדה של מתעדת אנשים נדחק הנמן לתפקיד משני בסרט, אחד מני רבים במצעד המרואיינים שלה. צריך היה לקרוא את הראיון שהוא נתן למוסף "הארץ" כדי להבין את ההחמצה שלה. עוז בקושי גירדה את הקצה של סיפורו. אפילו העימות המצולם שלו עם יהודה עציון, מבכירי המחתרת, רק הבליט את החוסרים בתיאור דמותו, חייו והמחיר שהוא משלם על עמדותיו. אפשר היה לקבל את הגישה המחקרית של הסרט אילו חידש משהו, אבל תולדות המחתרת היהודית כבר תועדו עשרות פעמים לפניו וגם עמדות הימין הקיצוני נרשמות מדי יום בכרוניקה ובטוקבקיאדה.

ובכל זאת צריך לרשום לזכותה של עוז הישג לא מבוטל. בשורת הראיונות שערכה הוכיחה בעזרת שאלות מכוונות וממוקדות כי הטרור היהודי לא שונה במהותו מהטרור האיסלאמי: גם הוא מתבסס על צו אלוהי שמועבר ארצה בתיווך אנשי דת נערצים (הרב לוינגר: "מי שעשה את הפעולה קידש את שם השם ברבים"); גם הוא נהנה מסנגורים מפולפלים בקהילה האינטלקטואלית (פרופ' בן שלמה: "טרור יכול להיות מוסרי"); גם הוא רואה בנקמה ערך דתי (הנמן: "מוטיב הנקמה היה מאוד עקרוני, זה מושג דתי"); וגם הוא כרוך בהקרבה אישית (ראית בעצמך שאהיד?", שואלת עוז והנמן עונה: "בוודאי. אנחנו מדברים על 'מסירות נפש'. הערבים קוראים לזה 'שאהיד'"). יהודה עציון נתן לתופעה את הגושפנקה הסופית: "'לא תרצח' זה במסגרת עם ישראל", הודיע, "אין יחס מוסרי שווה להרג יהודי ולהרג נוכרי". 

למרוד במלכות, ראשון, ערוץ 1