תומר והבובות

יום רביעי 01 בנובמבר 2006 07:41 מאת: רויטל גל, עכבר און ליין

למרות שיש הרגשה כי הפאן הדוקומנטרי נזנח לטובת סרט מבוים, "בובות נייר" של תומר היימן הוא צבעוני, אסתטי ובעל ערך מוסרי. לראות ולהתרגש

תכינו את הממחטות, ולא בגלל שהחורף בפתח. תומר היימן הוא האיש שהולך לרגש אתכם עם "בובות נייר". מה שהיה במקור סדרה בת שישה פרקים ששודרה בלווין, נערך מחדש לסרט דוקומנטרי עטור פרסים באורך 90 דקות, והחל מהשבוע תוכלו לראות אותו בבית הקולנוע לב דיזנגוף בתל אביב. 

היימן כבר סלל לעצמו דרך רוויית הצלחות ביניהן היצירות "עד החתונה זה יעבור", "תומר והשרוטים", "אביב" ועוד. אך נדמה כי הפעם הקולנוען הצעיר והמוכשר הגדיל לעשות ובעזרתה של המפיקה קלאודיה לוין, "בובות נייר" מתעלה על כל האחרות: מעקב של חמש שנים אחר פיליפינים טרנסקסואלים, מוזיקה מקורית של אלי סורני, צילום פיגוע בזמן אמת, ואם זה לא מספיק אז גם איש חיי הלילה שירזי מככב במלוא שפלותו.

הסיפור הצבעוני שרקם לנו היימן מכיל קבוצה של עובדים זרים ממוצא פיליפיני, שפרט לעבודתם כמטפלים בקשישים סיעודיים בישראל, משילים בסופי השבוע את בגדיהם, מתחפשים לנשים ומבצעים הופעות דראג ברחבי הארץ תחת השם "בובות של נייר". הבמאי עקב אחר הקבוצה מתחילת פרוץ אינתיפאדת אל אקצה בשנת 2000 ובמשך חמש השנים שאחרי. ארץ הקודש, דרך עיניהם של הגיבורים, נחשפת כרבת פנים: החל ממקום ליברלי שבו טרנסקסואל יכול להתגורר בחופשיות, כלה במצב ביטחוני אשר מערער את הקיום האנושי ועד ניצול שפל של עובדים זרים וגזענות למכביר. למרות הניסיון של היימן להציג כמה מימדים, יש לציין כי הרגשת בוז וכעס כלפי הממסדים השונים במעוזנו, היא השלטת.

(טריילר של "בובות נייר")

המסע נארג מתוך נבכי נפשם של הגיבורים: הקשר העמוק בין חברי הקבוצה, האהבה והמסירות שלהם לטיפול בקשישים, השמחה, הקבלה, גם אם אלה לא נראים אפשריים בתוך הקלחת הישראלית, אט-אט אנו נשבים בהוויה הזו ופרץ הערכה ואמפטיה מציפים את הצופה. לאחר שבע שנים, "בובות של נייר" נאלצת להתפרק. חלק מחברי הקבוצה נתפסו על-ידי משטרת ההגירה, חלקם שבו למולדתם ושניים אף טסו ללונדון, שם חזרו למעגל החיים של עובדים במדינה זרה תוך חידוש ושימור המופע.

אני מודה כי יצאתי מוקסמת, אך לאחר התפכחות קלה צצו בעיות. פתאום התחוור לי כי המניפולציה שעשה היימן היא חסרת מעצורים. תומר מהפנט את הצופה בצבעוניות, במוזיקה המקורית, בפריימים מושלמים, בפנים החמודות שלו. כל הפיתויים האלה יוצרים סרט מבוים במקצת, שסוחט בכוח את הדמעות ונדמה כי הפן הדוקומנטרי נזנח. התוצאה היא סרט אסתטי וחשוב מאוד, על זה אין עוררין, אך האותנטיות נשחתה כליל וחבל.

מכיוון שהסרט בעל ערך מוסרי וחברתי, שאלות כגון "עד כמה גזענית המדינה הזו?" או "כמה מאיתנו באמת מסוגלים לנקות שאריות של צואה מאדם בן 80?" ימשיכו להדהד בראשכם לאחר הצפייה.

"בובות נייר", תומר היימן, ישראל 2006. החל מה-26.10 בקולנוע "לב דיזנגוף".