החדש של בלקן ביט בוקס: תמצית ה-DNA של התענוג המוזיקלי

יום שלישי 13 באפריל 2010 07:00 מאת: סער גמזו, עכבר העיר אונליין

באלבום החדש של בלקן ביט בוקס יש מקצבים תימניים וגרוב אפריקאי, יש בו פאנק ויש בו מוזיקה צוענית, יש בו זיכרונות של רגאיי ודאב, יש בו את הביט של השכונות במקסיקו סיטי ושל הרי הקווקז. גם רונית רולנד ותומר בן אפרים עם אלבומים חדשים

מתעלים אפילו על עצמם. בלקן ביט בוקס

צילום: יח"צ

פרסומת

התוצרת המוזיקלית המקומית מספקת השבוע שלושה אלבומים נהדרים ששווה לשים עליהם יד וגם אוזן. הבלקן ביט בוקס שוברים את השיאים של עצמם, רונית רולנד רושמת הערת שוליים משמעותית מאד ותומר בן אפרים עם חזון אפוקליפטי מתקתק.

Balkan Beat Box – Blue Eyed Black Boy

נסו לדמיין מה קורה כשמשלבים מתופף נוטף גרוב עם סולן ופרקשניסט אנרגטי ועמוס כריזמה וסקסופוניסט Fאנקי להלהיב. עכשיו תוסיפו לתערובת הזו גם גיטריסט עם שיק אוריינטלי שמגדיר מחדש את המושג גרוב, בסיסט שנהנה לצלול לעומק של הצלילים הנמוכים ועוד נשפן אחד אנרגטי במיוחד עם קצב של מכונה. עכשיו תפסיקו לדמיין ותכירו את בלקן ביט בוקס מודל 2010. ההרכב הזה (תמיר מוסקט, אורי קפלן ותומר יוסף בגרעין ואיתם אורי כנרות, בנו הנדלר ואייל תלמודי) לוקח באלבום השלישי שלו את רף הכיף שיש למוזיקה להציע ומעיף אותו לגבהים חדשים.

הבלקן אוספים את ההשפעות שלהם בלי הפסקה מכל מקום בגלובוס שיש לו קצב חם ומדבק להציע. השם יכול להטעות כי את הצליל הבלקני הם מעבים באינסוף סגנונות אחרים. באלבום החדש יש מקצבים תימניים וגרוב אפריקאי, יש בו פאנק ויש בו מוזיקה צוענית, יש בו זיכרונות של רגאיי ודאב, יש בו את הביט של השכונות במקסיקו סיטי ושל הרי הקווקז. במובן הפשוט ביותר והמילולי לחלוטין, זו מוזיקת עולם. כל הסגנונות האלה והצבעים המרתקים מעובדים בקפידה מעוררת התפעלות ליחידה אחת, קצבית, סוחפת ומרקידה. הסאונד של הבלקן ביט בוקס מתעצב ומשתכלל תוך כדי ההליכה בדרך והמפגשים המוזיקליים שמזדמנים להם. התוצאה הסופית היא בטח הפסקול המושלם לחאפלה אנושית בינלאומית שתתרחש כמה ימים אחרי "וכיתתו חרבותם לאיתים".

זה גם המסר הברור והישיר שהם מנסים להעביר. מילים גדולות כמו שלום, אחווה אנושית, חיוך חם ומזמין, אופטימיות שלא מכירה את המילה צרות וכיף טהור שמתחיל מהרגליים ומדביק את הראש, כל אלה נכתבים בשפה פשוטה וקלה שאי אפשר לברוח ממנה. ההתלהבות הכנה שלהם לא נעצרת בקירות האולפן ומופיעה בענק גם בדיסק. הרצון שלהם לייצר שינוי דרך המוזיקה, לגשר על פערים תרבותיים ואידיאולוגיים דרך ההמחשה הפשוטה שכולנו רוצים לרקוד עם הידיים באויר היא הנשק. הם רואים את הקהל שלהם עין בעין, היכולת של הסגנונות לחיות יחד באלבום כל כך מגובש היא ההוכחה הפשוטה והנכונה שכל זה אפשרי.

לא במקרה החבורה הזו מצליחה מאד בעולם. המוזיקה שלה מכילה את תמצית ה-DNA של התענוג המוזיקלי. ההופעות שלהם כבר ידועות כחגיגה ענקית של הלהקה עם הקהל אבל היתרון האמיתי שיש לאלבום להציע בעושר של הצלילים והנגנים יחד עם הפקה מלוטשת וסאונד מעולה. הילד השחור עם העיניים הכחולות הוא כנראה הישג האולפן הגדול ביותר של הלהקה עד היום.

כנראה הישג האולפן הגדול ביותר של הלהקה עד היום. בלקן ביט בוקס (צילום: מורטן ריגרד)

» בלקן ביט בוקס - Blue Eyed Black Boy - לכל הפרטים ומועדי הופעות

רונית רולנד – הערות שוליים

שם מעניין בחרה רונית רולנד לאלבום שלה. הערות שוליים יכול להתפרש כקובץ נתונים אגביים שנמצאים בשולי החיים אבל המשמעות השנייה מתאימה יותר לאלבום של רולנד. הערות השוליים שלה הן אלה שמבהירות את הטקסט המרכזי, מכניסות בו עומק נוסף ומעשירות אותו.

הלחנים שלה (לכל השירים פרט ל"נדוניה" שהולחן ע"י תמר אייזנמן) עדינים ובעלי דרמה דקיקה ואקוסטית. הבחירה של הכלים וההפקה (מוטי ביקובסקי) מספרים סיפור שמתכתב נהדר עם הכותרת. הערות שוליים. לא אירוע מוזיקלי בומבסטי, לא אלבום מונומנטלי אבל בהחלט בעל עומק ומשמעות.

עיקר המשמעות הזו וגם העניין הגדול של האלבום נמצא בגזרת הטקסטים. אשכול נבו, אסף מדמוני, צרויה שלו, גלית וולף, נעמה לנדאו ורולנד עצמה אחראים על המילים. ריבוי הכותבים מאפשר לרולנד להציג את הורסטיליות העדינה ועמוסת הניואנסים בהגשה שלה. הרבדים השונים של השירים לא מתגלים בהאזנה ראשונה אבל באלה שמגיעות אחריה קל להתאהב ב"וידוי אהבה" האנושי, ב"נדוניה" השביר והפגיע ו"ניגון" המהורהר והעמוק.

שמרו אותו לחורף. הוא יהיה פסקול נהדר לימים הגשומים.

פסקול נהדר לימים הגשומים. רונית רולנד (צילום: אלי גל)

תומר בן אפרים – בצילה של הפצצה

באלבום השלישי שלו מביא תומר בן אפרים חזון אפוקליפטי לא קל. לא בטוח שהוא מדבר על הפצצה שעליה שוקד אחמדינג'ד אבל זה לא באמת משנה את המסר. כמה פעמים במהלך האלבום מתקבלת תחושה של "סוף הדרך" כמו למשל בשיר "הדרך פרושה מאחור" שמספר ש"על סיפונה של המשחתת, התותחים הם כבר לא יורים, נטשו אותה אנשי הצוות והעכברושים או טו טו קופצים". ההרגשה הזו חוזרת גם ב"הצרה הזו" ("במדרון חלקלק, לא נשאר יותר במה להיאחז, החיבור שלא נפסק, הוא עומד להינתק") וב"יורד עולה" ("בנאדם צא מהחור, העולם מתפרק והעתיד הוא שחור"). הטקסטים של בן אפרים הם של אדם בוגר ומבוגר שמסתכל אחורה על הדרך שעבר, על הטעויות שעשה, הניצחונות הקטנים והחוויות הגדולות. אבל בצילה של הפצצה הוא לא רקוויאם לעולם שהיה ואיננו עוד.

האלבום, כמקשה אחת, מגוון אבל שומר על אחידות רעיונית וסגנונית. הרבה בזכות ההפקה המעולה של רן שם טוב, שגם מנגן ברוב הכלים. החותמת הברורה שלו על הסאונד של האלבום , יחד עם הקול הייחודי של בן אפרים משתלבים ומספרים את הסיפור קצת אחרת. יש פה פופ ורוק קליל עם עיבודים עליזים וצעירים. ההצלחה לעטוף ביקורת ישירה כמו "נשארו רק סוכני מכירות, הם תוקפים מכל עבר בלי להרפות" ("יורד עולה") היא תמצית ההצלחה של האלבום.

הצופים בפיצוץ הגרעיני במדבר נבאדה שמופיעים על העטיפה (עבודה נהדרת של אסף בילט) מייצגים נהדר את נקודת המבט הנינוחה על סוף העולם שמנסה, ומצליח, בן אפרים להעביר. אין מה להתרגש, זה לא סוף העולם. עדיין.

חזון אפוקליפטי מתקתק. בן אפרים (צילום: דורון פרחי)