רסטות מתחת לשטריימל

יום שלישי 11 באפריל 2006 11:41 מאת: אבי לבקוביץ', עכבר העיר תל אביב

הדיסק החדש של מתיסיהו - "Youth", ישכנע את כל מי שעוד לא הבין, שלא מדובר בגימיק אלא בדבר הגדול הבא

איך אפשר להתחיל לדבר על מתיסיהו, ובייחוד כשמדברים על האלבום הראשון שלו שבאמת ניצב באור הזרקורים, מבלי לספר ולו רק עוד פעם אחת את הסיפור שלו? אז נספר, בקיצור: שמו היהודי המקורי של מתיסיהו, שלא נטעה, הוא פייביש הרשעל, אבל כל החבר'ה קוראים לו מתיתיהו, כי זה נשמע דומה לשמו הפרטי הלועזי, מתיו (מילר, שם המשפחה), או יותר נכון, בהברה אשכנזית זה יוצא מתיסיהו, והחיים יפים, וככה נכיר אותו מהיום. בקיצור, מתיסיהו הוא חב"דניק, יש לו סנטימנטים ל-770 איסטערן פארקוויי, והוא שייך לאותו זרם שהביא לנו את הבטחת כדורסל התיכונים תמיר גודמן ואת כוכב האגרוף דמיטרי סליטה - זרם שבניגוד לנטייה החרדית להתבדלות לא רואה כל רע בהשתלבות בחברה המערבית כל עוד זה כרוך באפשרות לקדש את השם, להיות אור לגויים ועל הדרך להראות שניתן להיות גם יהודי וגם אדם (על משקל "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך"). ואדם, או יהודי שומר מצוות, שעושה רגאיי, ועוד רגאיי טוב - מה יותר להיט מזה?

הוא להיט, זה ברור לכולנו, ולכן זה לא פלא שבקיץ שעבר הוא הפך לסוג של צעצוע בתוכניות האירוח בתחנות הטלוויזיה בארצות הברית, ואחרי אלבום וחצי (החצי הוא אלבום הופעה) מצא עצמו בחברת תקליטים גדולה, עם מפיק מפורסם ואלבום שני, שאיך שהוא יוצא מגיע אל המקום הרביעי במצעד האמריקאי ומוכר מאות אלפי עותקים. זה לא פלא, כי הוא הרי גימיק - ככה מוכרים אותו וככה קולטים אותו.

אבל אנחנו נשכח מזה לרגע. נשכח מזה שמדובר במתיסיהו שאנחנו אוהבים כי הוא חב"דניק שעושה רגאיי, ובגלל שהוא משלנו והוא מגניב. במקום זה נתעמק בערך המוזיקלי של האלבום, ננצל את הפריבילגיה שיש לנו כביכול לומר לו - בחייך, כיהודי בין יהודים, עלינו אתה ממש לא עושה דאווינים עם הכיפה והזקן, אנחנו יכולים להתעלם מהמוץ ולהתרכז בתבן, להתייחס אל המוזיקה שלך כמו שמגיע לה.

מפגן מוזיקלי אקטלקטי

וכשעושים את זה, אי אפשר לא לתת תשומת לב יתרה להפקה ולחשוב על כך שמדובר בעוד אלבום שבכל צליל שבו ניכר מגע הקסם של הבאסיסט ביל לאסוול, שהפיק אותו. בעשורים האחרונים לאסוול הוא מהשמות הגדולים של מוזיקת העולם בכלל ושל הדאב בפרט, ובטח הרב גוני והפורה שבהם. הוא עבד עם מיטב הכישרונות בתחום, החל מפלה קוטי וג'ון זורן וכלה בהרבי הנקוק ופיטר גבריאל. זה נכון שבמקרה של מתיסיהו באמת הביאו אותו על תקן של שם גדול לגימיק גדול, אבל זה עדיין לא ממעיט במאומה מכך שגם כאן הוא עושה עבודה גדולה, מהצליל הראשון ועד האחרון (נכון, ראוי לציין ששלושה שירים הופקו בידי צמד מפיקים אחר) - הוא נותן לצליל של להקתו של מתיסיהו גוון חצי אלקטרוני והופך אותו לנפוח, עבה ועמוק יותר מזה שהלהקה ניפקה מקודם.

הרב גוניות המוכרת של לאסוול - שבמשך הקריירה שלו היתל בין דאב לג'אז, לרוק, למוזיקת עולם ועוד הרבה יותר - התלבשה כמו כפפה ליד על מתיסיהו, שנע באלבום בטבעיות, במעטה של רגאיי קליל, בין מגוון השפעות שונות וזרות: בין היפ הופ (בשיר "WP") לדאנסהול ("Indestructible"), בין מוזיקה מזרח תיכונית ("Shalom / Saalam") לאפריקאית ("Ancient Lullaby"), בין טריפ הופ ("Time Of Your Song") לפולק ("What I'm Fighting For") ולרוק כבד כמעט ("Youth").

אל כל אלה נוספו הלהיט הגדול ביותר של מתיסיהו במונחים של מצעדי פזמונים, "King Without A Crown" (שלמען האמת הופיע כבר באלבום הראשון שלו, ושוב באלבום ההופעה שלו ב-Stubbs שיצא בשנה שעברה), והשיר הגדול ביותר של האלבום, "Jerusalem", שמרוב שהוא מתמזמז עם אחד מהמוטיבים העיקריים של היהדות, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הוא נשמע בדיוק כמו שיר של ראסטה מאן שעורג לציון, וכל זה עם טייק ווקודרי חביב על להיט הרגאיי האייטיזי "Break My Stride". גם בשיר נוסף באלבום ("Dispatch The Troops") מתיסיהו מבצע מחווה ללהיט גל חדש/סמי רגאיי, "S.O.S" של פוליס, ועוד פה ושם הוא מצדיע, אם במפורש ואם במרומז, לשאר גיבוריו המוזיקליים. כמעט מיותר לציין את בוב מארלי, וש"What I'm Fighting For" האקוסטי הוא סוג של "Redemption Song".

התוצאה מונחת לפנינו: מתיסיהו מספק כאן אלבום שהוא מפגן מוזיקלי אקלקטי ומיוחד, אלבום שהרבה יותר משהוא בעל תימה דתית, הוא בעל מסר מפשר של שלום ואחווה. אלבום שמהווה תשובה ניצחת לכל מי שביקש אותה - לא מדובר כאן בגימיק, אלא בדבר האמיתי.

Matisyahu, Youth, N.M.C