מקדש הפסיפס

יום שישי 04 באוגוסט 2006 07:00 מאת: עידו ליבן, עיתון העיר

דיוקנאות הפסיפס של יוסף לוגסי מורכבים מצלחות שבורות, זבל מהרחוב וסיפור חיים מרגש. 385 מהם מוצגים בדירתו ביפו

יוסף לוגסי מניח אבן אחרי אבן, ואט אט הולך ומתגלה הברון רוטשילד, יוסף טרומפלדור או שלום אסייג. עבודות הפסיפס המפורטות והמדויקות שלו חושפות את מלוא תווי פניהן של דמויות מרכזיות מכל התקופות ומכל תחומי החיים, ובדירתו הקטנה ביפו מתקיים מפגש בלתי אפשרי: איסר הראל מביט ביאנוש קורצ'אק, צ'רלס אורד וינגייט ניצב לימינו של יוני נתניהו, דוד בן גוריון משקיף על ביל קלינטון - כולם מעטרים את קירות הסלון הקטן והמרפסת שמעל רחוב יהודה הימית.

"לקחתי צלחות ושברתי אותן"
לוגסי, יליד 1948, הוא בן למשפחה בת 12 נפשות שעלתה ממרוקו ב-1954 והובאה למעברה בבית שאן. "ב-1957 הגיעו הוריי ליפו כדי לבקר חבר", הוא מספר, "וכשהגיעו ראו שיפו דומה מאוד לעיר נעוריהם במרוקו. הם התאהבו במקום וכעבור זמן עזבנו את הצריף במעברה ועברנו לחדר ששכרו שם".
כשהיה בכיתה ג' הוחלט להוציא את לוגסי מבית הספר כדי שיסייע בפרנסת המשפחה. כאן גם מסתיים הדמיון לדמותו של יהורם גאון בסרט "קזבלן", שצולם, בין היתר, גם בצריף שבו התגוררה המשפחה ביפו. בכסף שקיבלה בתמורה נרכשה הדירה שבה מתגורר לוגסי עד היום. במשך שנותיו כילד וכנער מתבגר הוא עבד כשוליית סנדלר, אך לא היה די בכך. "אחרי העבודה הייתי גם...", הוא מנמיך את קולו, "גונב. הייתי מרים ארגז תפוחי אדמה ומביא אותו לאמא והיא היתה מבסוטית. אבל יום אחד תפסו אותי. לקחו אותי לקצינת מבחן והיא אמרה, 'תצייר לי משהו', ונתנה לי דף וצבעים. מפני שגרנו ליד הנמל ידעתי לצייר אונייה. כשהיא ראתה את הציור היא כל כך התלהבה, עד שהיא ביקשה שאכין לה גם ציור אחד הביתה. הייתי מבסוט. מאז התחלתי לצייר".

הפסיפסים נולדו לפני כשלושים שנה כפתרון טכני. "הייתי מצייר אוניות וכל מיני ציורים על מעקות, אבל היה מגיע החורף והכל היה מתכלה. אז לקחתי לאשתי יפה כמה צלחות מהמטבח ושברתי אותן - עד היום היא מחפשת את הכתומה ולא מוצאת", הוא צוחק. הפסיפס הראשון, שנוצר משברי צלחות ותיאר את סיפור יונה הנביא והלווייתן, הוחלף כבר לפני 15 שנה בעבודות חדשות יותר, ובמקום שבו היה תלוי על קיר המרפסת עומדים היום דיוקנותיהם של אהוד ברק ואריאל שרון.

אבל הקשר של לוגסי עם האמנות העתיקה החל לפני שיצר בה בעצמו, עוד בימים שלפני חגיגת בר המצווה שלו. "שלחו אותי לבית שאן כדי לפגוש את הדודה ואת החברים במעברה", הוא מספר, "אבל כשהגעתי למקום עמדתי נדהם: במקום המעברה היה אמפיתיאטרון רומי. הסתובבתי והתפעלתי מהפסיפסים ומהשרידים הארכיאולוגיים שהתגלו שם". מאז לוגסי מחפש אחר עתיקות בכל הזדמנות. "אף פעם לא אהבתי לשבת ליד המנגל. בזמן שהחבר'ה מוסיפים מלח לבשר, אני הולך עם המכוש שלי ומחפש עתיקות", הוא אומר. פריטים ארכיאולוגיים מכל הארץ - מטבריה עד אשקלון - מעטרים את מרפסת ביתו של לוגסי ומשתלבים בהרמוניה בפסיפסים המודרניים.

"בסך הכל עזרתי למשפחה"
גם חומר הגלם המשמש את לוגסי ליצירת הפסיפסים מקורו בשיטוטים: "אני הולך ברחוב, ואם יש איזה פח של פסולת בניין, אני מציץ. כל מי שמחליף אמבטיה או משהו וזורק, אני ניגש לפח שלו, אוסף כמה דברים ושם אצלי בגג". את האריחים וחלקי הקרמיקה הצבעוניים שובר לוגסי לקוביות קטנות, שאותן הוא משלב במארג שיכול להכיל גם 5,700 אבנים - פיקסלים של ימי קדם. "כשאתה מתחיל דיוקן, אתה צריך להיות בעשר השעות הראשונות לבד. אסור לקום באמצע", מסביר לוגסי. "אתה חייב להיות מרוכז באזור של העיניים", הוא מצביע על המקום בפניו שלו. "השאר לא כל כך חשוב. אם הפה יצא טיפה עקום, זה לא נורא, אבל האזור הזה, של העיניים וקצת מהאף, זה מה שמזהה את הדמות". לרוב משלים לוגסי דיוקן בשלושה שבועות, אך כשהוא מוסיף עיטורים ורקע זה יכול להגיע גם לשלושה חודשים.

בני הזוג לוגסי חולקים היום את דירתם עם לא פחות מ-385 דמויות, שאת רובן פגש יוסף בספרים שהוא קונה בביקור השבועי שלו ביום שישי בשוק הפשפשים. "לפני עשר שנים מצאתי ספר שקוראים לו 'בית ראשון בתל אביב'. קניתי אותו בשני שקלים וחצי, ומתוכו העתקתי 44 דיוקנאות. בספר אלה תמונות כאלה קטנות", הוא יוצר באצבעותיו צורה של קופסת גפרורים, ואז מצביע על הקיר. "איפה תמצא? הוז וגולומב, וגלעדי וטבנקין".

בעבודה שאליה קשור לוגסי יותר מכל מופיעים בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה. סיפורו של התיכון העברי הראשון, הניסיון "לגדל פה דור צעיר שתהיה לו מוטיבציה", דיבר אליו. מבחינתו מהווה הגימנסיה דוגמה ומופת לחינוך - זה שנמנע ממנו, זה שאותו הוא משלים בזכות ילדיו, המסייעים לו לקרוא. "כשהגיע התור שלי להתגייס דפקו אותי", מספר לוגסי בכעס. "לא קיבלו אותי לצה"ל כי לא למדתי בבית ספר יסודי. לא יודע לא לכתוב ולא לקרוא, אפילו להיות טבח לא הייתי מתאים. אז הלכתי לחפש עבודה, אבל באותה תקופה מי שלא שירת בצה"ל לא התקבל לעבודה. אני אשם? בסך הכל עזרתי למשפחה. במשך למעלה מ-15 שנה התכתבתי עם צה"ל והממשלה ועם כולם. שלחתי להם מכתבים, אפילו עד כדי איומים - זה לא ייתכן! ובגללי הקימו את נערי רפול. הם אמרו, 'ניצור מסגרת לנערים שלא למדו כלום, ואנחנו נלמד אותם'". עבודת הפסיפס האחרונה שיצר לוגסי מנציחה את רפאל איתן, הרמטכ"ל שהחליט לקחת על עצמו את הטיפול גם במי שלא גויסו עד אז לצה"ל.

"להישאר כמו שאני"
ללוגסי הוצע לגבות דמי כניסה מהמבקרים הרבים המגיעים אל הבית כדי לראות את יצירותיו, והיו מי שביקשו לרכוש עבודות. הוא דחה את כולם מטעמים אידיאולוגיים: "כמו שיש בן אדם שמשתגע באמצע החיים - אני, תפוס לי המוח. אם אני מוכר רצפה כזאת במאתיים אלף שקל, אז אני צריך לשלם מסים, מע"מ וכל זה. זאת אומרת, אני משתף אותם ברווח, אבל למה הם לא שיתפו איתי מההתחלה? הם זרקו אותי, אז אני לא מוכן. אני מוכן להתפרנס בעזרת אשתי, לאכול מה שיש, לאסוף מפח הזבל ולהישאר כמו שאני". הפסיפסים הם דרכו של לוגסי למחות: "אחרי כל הסיפור הזה, במקום לזעום ולקטר על המדינה שלנו החלטתי ליצור בפסיפס את כל אלה שפיטרו אותי מהעבודה".

היום, מספר לוגסי אחרי שלושים שנות יצירה, הוא זוכה להערכה שמעולם לא זכה לה: "לפני ארבעה חודשים היה כאן ראש העיר, והגיעו גם מהמשלמה של יפו וממשרד התיירות. הם רוצים לתת לי מבנה של 800 מ"ר בשוק הפשפשים כדי להעביר לשם הכל, אבל אמרתי להם שבינתיים המקום הכי מתאים זה פה". מבחינתו, יש סמליות רבה במיקומו של הבית ברחוב יהודה הימית בואכה נמל יפו: "מכאן הגיעו כל אלה שעלו להקים את המדינה".

היוזמה להכניס את יצירות הפסיפס של לוגסי לספר השיאים של גינס עודנה תקועה. "הם אומרים שהם לא מסוגלים להתמודד עם התופעה", הוא מספר, ומסביר, "הם רצו שאני אבדוק עם עורך דין אם במקום אחר יש משהו גדול יותר. אמרתי גם לעירייה כבר לפני חצי שנה, 'יש לכם מספיק עורכי דין, תבררו. זה לתפארת עירכם".

בית הפסיפס של יוסף לוגסי. סיורים יש לתאם מראש בטלפון:
03-6820753