אחד המאיירים החשובים בעולם - בישראל

יום שני 12 בינואר 2009 03:14 מאת: יובל סער

המאייר גרי בייסמן מבקר עתה בישראל. בתערוכה בתל אביב הוא מציג מחזות אכזריים בצבעוניות מתקתקה, אבל מצהיר כי אינו אמן פרובוקטיווי

ההתקהלות ליד גלריה אורבניקס ברחוב שינקין בתל אביב, ביום חמישי האחרון, העידה על אירוע לא שגרתי. ואמנם, באותו ערב נפתחה במקום תערוכת היחיד של אחד המאיירים החשובים בעולם, גרי בייסמן. בייסמן מצדו התנהג כאילו היה כוכב הוליוודי שנהנה מאור הזרקורים וחילק חתימות למעריצים הרבים שהתגודדו בתוך הגלריה.

בואו של בייסמן לישראל הוא פרי של שיתוף פעולה בין המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ובין גלריה אורבניקס בתל אביב. בבצלאל יעביר בייסמן, מהיום, סדנה של ארבעה ימים לסטודנטים לאיור וכן יישא הרצאה פתוחה לקהל הרחב. בשבת יקיים אירוע "Live Painting" שבו יצייר עם הקהל, בבר של "האוזן השלישית" בתל אביב.

בייסמן, תושב לוס אנג'לס, הוא כוכב בשמי האמנות הפופולרית העכשווית ונחשב לאחד האמנים הפוריים והמשפיעים בתחומו: הוא זכה בפרס באפט"א ובשלושה פרסי אמי, כולם על סדרת האנימציה "Teacher's Pet", שגם הופק על פיה סרט בשם זה על ידי אולפני דיסני (שלא הוקרן בישראל), וכן עבד עם העיתונים "ניו יורק טיימס" ו"ניו יורקר" ועם החברות מרצדס בנץ, קודאק, נייקי ועוד. מלבד היותו אחד המאיירים המפורסמים בארצות הברית, הוא יוצר בתחומים מגוונים כגון אנימציה, טלוויזיה, פרסום, עיצוב צעצועי ויניל ואופנה.

בייסמן: "אם הייתי נכשל כאמן לא היה לי לאן ליפול". (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

זו אינה הפעם הראשונה שבייסמן, בן 48, בא לישראל, אבל ביקוריו הקודמים כאן התקיימו לפני שנים רבות: כשהיה בן ארבע ובן 12. הוריו, ניצולי שואה, היגרו לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה ויש לו קרובי משפחה בישראל. את שמה של התערוכה שהוא מציג כעת, "העלאתה לעולה של עוגה" (The Sacrificing of the Cake), הוא מקשר לזיכרון מאותם ביקורים רחוקים: כל הזמן האכילו אותו עוגות, הוא מספר, והוא זוכר את הביטוי "עוגה עוגה עוגה". "אני לא זוכר את השיר, אלא רק את העוגה", הוא אומר ומוסיף: "ניסיתי לחשוב למה התעלמתי עד עכשיו מישראל. היו אירועים משפחתיים שיכולתי לבוא אליהם, הזמנות לביקורים, אבל עד עכשיו לא חזרתי לכאן. כשהייתי בשנות ה-20 שלי לא טיילתי לשום מקום. בשנות ה-30 שלי הייתי צריך לבסס את עצמי בניו יורק, עכשיו כנראה הגיע הזמן".

קשה לחלץ ממנו הסבר מנומק יותר לשמה של התערוכה. מתבקש לראות בה אלגוריה למאבקו של האמן בשדים פרטיים מעברו, ובייסמן מודע לכך. הוא מספר על הרצון להשתחרר ממורשת הוריו, שחינכו אותו על ברכי החלום האמריקאי. המוסכמות החברתיות הכרוכות בחינוך הזה השפיעו על עיצוב אישיותו כילד, אך עם התבגרותו נהפכו לשדים כובלים ומעכבים.

ציורים שצייר בייסמן במטוס לישראל. (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

עלילות טובי בדיסני וורלד

בייסמן הוא איש תזזיתי: במשך כל הראיון הוא קופץ מנושא לנושא, אינו מפסיק לדבר, מוציא את מחברת הסקיצות שלו כדי להראות את האיורים שיצר במשך הטיסה לארץ וממשיך לאייר בעודו עונה על שאלות ומספר על חייו. שוב ושוב הוא מוציא מכיס מכנסיו את האייפוד שלו כדי להראות תמונות שצילם ברחבי כל העולם, ממפגשים עם סטודנטים, מתערוכות.

בהמשך הוא מוציא מהתיק שלו בובה של טובי הארנב, אחת הדמויות שעיצב בעבר ושהיתה לסמל שלו, ומראה תצלומים שבהם צילם אותו ברחבי העולם: בקפלה הסיסטינית, בטייוואן, בברצלונה, מריח את אחוריו של מיקי מאוס בדיסני וורלד, וגם אוכל קובה ומביט בשקיעה בחוף הים של תל אביב. לאחר מכן הוא עובר לאוסף תמונות של אנשים החובשים מסיכות, שהוא שוקד עליו בזמן האחרון. הכל מתערבב, ללא היגיון נראה לעין. כפי שכל אחד מכיר את הבלגן שיש לו על השולחן, נדמה שרק בייסמן מסוגל להבין את ההיגיון הפנימי של דבריו - כמו של האמנות שלו.

בתערוכה עצמה מציג בייסמן סדרה של עבודות מהשנה האחרונה, ציורי אקריליק על בד לצד רישומי עפרונות צבעוניים שנעשו על דפיו של ספר חינוך מיני אמריקאי לגברים משנות ה-20. רובם עשויים בשפה ציורית ומתיילדת ובצבעוניות מתקתקה. על פי אוצרת התערוכה סאלי הפטל נווה, התערוכה עוסקת בחשבון נפש, בהתבוננות בעבר ובחיפוש אחר תיקון ושינוי. את כל אלה עושה בייסמן בעזרת דמותו של הדרקון "עוגה", שנטבח פעם אחר פעם בידי דמויות נשיות עירומות, ספק ילדות ספק נימפות, שופעות ארוטיות ומיניות. מחזות טבח אכזריים מתוארים ביופי מוחצן ובנאיוויות.

הדמויות שהוא ממציא הן שילוב של אנשים שהוא פוגש ושל הדמיון הפורה שלו, מסביר בייסמן. הוא מותיר מקום רב לפרשנות של המתבוננים בעבודותיו ומתנער מכל ניסיון להגדרה. אף על פי שהוא נתפש כמאייר, הוא טוען כי בראש וראשונה הוא אמן, שאולי אפשר לתאר את השפה שלו כאיורית, וכי יצירתו היא למעשה ציור. "במשך 12 שנים איירתי 12-20 איורים כל חודש לכל המגזינים החשובים", הוא מספר. "הייתי כמו מכונה: נתנו לי משימה, הגבתי. היו מגבלות, אבל נשארתי נאמן לעצמי.

עבודה מהתערוכה. (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

"בשנים האחרונות, כצייר וכאמן, אני מנסה להסיר את הגבולות. לא מצנזר את עצמי, מנסה להבין את המצב האנושי דרך שפה ויזואלית שיכולה להיות איור, ציור, תרבות פופולרית, או סרטים מצוירים של האחים וורנר משנות ה-40 וה-50 שעליהם גדלתי. כצייר למדתי לא להגביל את עצמי, לאמן את המוח".

גם את ההגדרה "אמן פרובוקטיווי" הוא דוחה. "אני לא מנסה להיות פרובוקטיווי. המוטיווציה שלי היא להבין מושגים כמו תשוקה, כמיהה או געגועים. אני מנסה להבין את המתיקות המרירה של החיים. לא רק את הטהור, אלא גם את הרע וגם את הטוב. אני מנסה ליצור אמנות שאנשים יוכלו להתחבר אליה מבחינה רגשית".

ילד טוב

בייסמן מספר כי כבר כשהיה בן שבע ידע שהוא רוצה להיות אמן. "למורה שלי מגיל שש יש עדיין כל האיורים שלי. כבר אז אמרתי שאני אהיה אמן גדול". אבל בניגוד לדימוי הפרוע של האמן משולל הרסן, הוא מספר שהיה "ילד טוב": "לא הפסדתי אף יום בבית ספר. כך גם בקולג'. לא חשבתי שאני חכם במיוחד, כל דבר עשיתי כמו שצריך: הבר מצוה, הלימודים, הכל. גם באוניברסיטה הייתי תלמיד ממוצע, לא שתיתי, לא עישנתי. בתיכון חברים עישנו מאחורי הגב שלי כי הם ידעו שאני אעשה להם חיים קשים אם הם יעשנו לידי. מילאתי אחר החוקים, עד שהבנתי שלאף אחד לא אכפת ושאני לא יכול להיות

אחראי לכל מי שמסביבי. הייתי נשוי במשך 13 שנים, ובחמש השנים האחרונות של הנישואים הייתי אומלל. אבל היום כל זה כבר מאחורי, הנחתי לזה. אי אפשר לחיות בעבר, אני לא צריך לחיות לפי החוקים של אף אחד. אלו החיים שלי, כל עוד אני לא פוגע באף אחד אחר.

"הסיבה האמיתית שאני אמן היא שאני אומלל אם אני לא עושה את האמנות שלי", הוא מוסיף. "כשאני בא להעביר סדנה לסטודנטים המטרה שלי היא לעורר השראה. הדבר היחיד שאני מבקש מהם הוא שכשהם יצליחו, שיעשו אותו הדבר לאלו שיבואו אחריהם. לפתח שפה אישית זה לא קל, אבל זו האחריות של הסטודנטים. רוב המאיירים והאמנים שפגשתי הם אנשים מאוד נחמדים. בעלי הגלריות זה כבר סיפור אחר לגמרי, הם בדרך כלל חלאות.

"אם הייתי נכשל כאמן לא היה לי לאן ליפול", ממשיך בייסמן. "אני לא יודע לעשות משהו אחר. אפילו במטוס, במושבים הקטנים והלא-נוחים, המשכתי לצייר, עד שבשלב מסוים זה נהיה קצת מביך שאנשים מסביבי הסתכלו על האיורים. ברגע שנכנסנו למרחב האווירי של ישראל וביקשו מכולם לשבת, האיורים נעשו ריאליסטים יותר מבדרך כלל, והטילים נכנסו גם לאיורים".

היו גם מי שניסו להניא אותו מלבוא לישראל בתקופה כזו, הוא מספר: "הרבה אמרו לי לא לבוא, אחרים אמרו לי להיזהר, והיה גם מי שכתב בדף הפייסבוק שלי שאסור לי לבוא, אז שאלתי אותו אם הוא חושב שזה המקום להגיד לי מה לעשות ולשטוח את הדעות הפוליטיות שלו. לאחר מכן הוא התנצל. ידעתי שבתל אביב ובירושלים אני אמור להיות בסדר".

רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר.