היה גדול

יום שבת 04 בנובמבר 2006 12:38 מאת: איתן בר יוסף, עכבר העיר תל אביב

למרות תקציבו המגוחך, פסטיבל "Small במה 5" שנערך השבוע באוניברסיטת תל אביב הנפיק כמה הפקות מרשימות הבוחנות את הקשר בין זמן, חלל וטקסט

זו השנה החמישית שפסטיבל Small במה (שם חביב אבל מעצבן: איפה הימים שבהם מותר היה להתרפק על "אצבעוני" או "זוטא") מתקיים באוניברסיטת תל אביב בשבוע הראשון של שנת הלימודים האקדמית. מדובר בתזמון אומלל מבחינת מבקרי התיאטרון, שמנסים להתאושש מהאינטנסיביות המטורפת של פסטיבל עכו, אבל עבור הסטודנטים, שמארגנים את האירוע הססגוני הזה בעצמם (בתקציב זעום של שישים אלף שקל), זהו מועד אידיאלי: לא רק בגלל שחופשת הקיץ מאפשרת להם לעבוד על ההצגות מבלי להיאנק תחת עול הלימודים, אלא משום שאגודת הסטודנטים, המממנת העיקרית, רואה בפסטיבל עוגן מרכזי באירועי פתיחת השנה.

האירועים האלה, כידוע, הולכים ומתמסחרים. ביקור ערבית באוניברסיטה - השעה רק רבע לשבע, אבל העלטה כבר מוחלטת והקמפוס נטוש לגמרי - מגלה את צלליות הענק של ביתני הבנקים וחברות התקשורת שמציפים את הרחבה מול גילמן. על רקע הקמפוס הדומם, שנראה כאילו נכבש על ידי חייזרי ענק מתאגיד אינטר-גלקטי עוין, ההמולה הצבעונית סביב בניין מקסיקו מצטיירת כפעולת גרילה רדיקלית. יש משהו רומנטי בתהום הפעורה, לכאורה, בין הכסף הגדול של הבנקים לבין זערוריותה של הסמול במה, אבל גם היוצרים הצעירים העומדים מאחורי הפסטיבל הם, בדרכם הקטנה, יזמים נמרצים. אין להם ברירה, מסביר המנהל האמנותי של הפסטיבל, דניאל רבנר, בתוכנייה: "הם רוצים במה, אז הם קמו ועשו מעשה".

בלתי נסבל במובן המהפנט
נוסף על השפע הכמעט מופרך של אירועים ומיצגים, שש הפקות התמודדו השנה בתחרות; השלוש שראיתי הצטיינו ברמה גבוהה, במקוריות ובביטחון עצמי. שלושתן גם עשו שימוש מעניין בטקסטים בכלל, ובטקסטים מקראיים בפרט. "מיכל" (מאת מתן אוריין, בימוי: גיא כהן) הוא מעין מופע סטנד אפ המתאר את קורותיה של מיכל בת שאול (בביצועה הסימפטי של הדס קריידלמן). מה שמצטייר במבט ראשון כמעין מחווה נשית לז'אנר שמייצגו המובהק הוא "אלוהים יודע" של ג'וזף הלר - רכילות תנ"כית משובצת אנכרוניזמים מהסוג שהיה אהוב כל כך על תסריטאי "זהו זה" (מיכל ודוד התחתנו באולמי סיסרא) - מקבל נפח משמעותי יותר בעקבות השימוש בחלל.

על הכתלים השחורים, בין תווים ענקיים המרמזים לקריירה המוזיקלית של דוד המלך (בן דמותו, נער קטון בשם גידי כרמון, יושב על הבמה ופורט עלי נבל), תלויים גם הפסוקים המקראיים הספורים שבהם מוזכרת מיכל, לעולם בתו או אשתו. המונולוג אמנם מדלג בצורה סכמטית למדי בין הפסוקים, אבל הוא גם מאפשר למיכל לפרק אותם למילים בודדות ולהרכיב אותם מחדש על החמשה המוזיקלית שהיא מותחת בהדרגה לאורך הבמה. העיצוב (קארין רומנו) ילדותי, אולי במתכוון, והביצוע הטכני מעט מגושם - המילים פשוט סירבו להישאר תלויות על החבלים - אבל התוצאה הסופית בהחלט נוגעת ללב.

"מלח", יצירתה של טלי רבן (בימוי: תמי אלטמן), מתכתבת עם סיפור אשת לוט: "שנים לפני המבט ההוא לאחור,/ המלח כבר אכל את אשת לוט/ כמו מגיפה. העורקים נסתמו בהדרגה./ היא ידעה, אבל לא אמרה לו דבר". הטקסט היפהפה הזה חותם דיאלוג הזוי בין גבר לאשה ששבים מאוכזבים מהתיאטרון. "בהתחלה זה דווקא נשמע מבטיח", אך ברגע מסוים, לא ברור מתי, הכל קרס. "פשוט לא האמנו להם", מתלוננים השניים, "והסוף בכלל היה בלתי נסבל". אלא שמהר מאוד מתברר שגם לשני בני הזוג שלפנינו קצת קשה להאמין. כמו הפסוקים המקראיים ב"מיכל", גם שברי השיחה הזו הולכים ומתפוררים. האם הגבר והאשה נשואים? מנהלים רומן? נשואים שמעמידים פנים שהם מנהלים רומן?

לכתיבה של רבן יש איכות מינרלית ממש, קשה וגרגרית. מבטה של אשת לוט, אותו מבט המופנה אחורנית, הופך אצלה לדימוי המשקף את הניסיון האבוד לאתר את הרגע החמקמק שבו התרחש השינוי: ההצגה השתבשה, האהבה גוועה, הגוף הסתייד. זהו תרגיל מרתק שרבן מקציבה לו, ובצדק גמור, עשרים דקות בלבד: כל ניסיון למתוח את הדיאלוג אל מעבר למסגרת הזמן הזו היה מדלל את הטקסט המזוקק, המוגש בביצועם הנקי של איילת הלפרן (מצוינת) וליאור נונין (סביר). הדקות האחרונות, שבמהלכן פוצחים השניים במחול מכני, מזכירות את הסוף הבלתי נסבל שחותם גם את ההצגה-שבתוך-ההצגה: "בלתי נסבל" במובן זה שהוא מטריד ומהפנט בעת ובעונה אחת.

עוץ לי גוץ לי במדי שב"ס
כמו רבן, גם גאיה וילדמן, שכתבה וביימה את "טרגדיה ב-18 דקות", עושה שימוש כמעט מופרז באלמנטים ארס פואטיים. אם רבן מצליחה לשמור על איזון ולא למעוד בזכות השירה הצלולה שהיא כותבת, וילדמן נעזרת בחוש הומור בריא ובכושר המצאה פרוע. גם פה מדובר בגבר ואשה הלכודים במעין לימבו טקסטואלי, במקרה זה מרתף ביתם, שבו מסתגרת תיאה עם עגלת תינוק, ושם מגלה בעלה נוח - כן, ההוא מספר בראשית - מחברת מקומטת שמכילה את כל הדיאלוג שזה עתה השמיעו. לא נעים. המצב מחמיר כשחולפות אותן 18 דקות, או אז פורץ לחדר המחזאי, מעין עוץ לי גוץ לי אנרגטי במדי שב"ס (זיו קלאייר הפנטסטי), שהגה את העלילה במסגרת סדנת כתיבה בכלא, שם הסביר המדריך כמה טוב "להכניס קצת אינטראקציה טקסטואלית".

אין לי מושג באיזו סדנת כתיבה למדה וילדמן, אבל אין ספק שהמחזה המחוכם שלה מתכתב עם מגוון יצירות, מ"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ועד "גן הדובדבנים". זה משעשע, אבל לזכותה של וילדמן ייאמר שהיא לא מסתפקת במחוות ובציטוטים, אלא בוראת מציאות קומפקטית ומסויטת, סמול-טרגדיה שמשתרעת על הרצף שבין "מחר" של נעמי שמר (השיר האהוב על המחזאי) ובין המחברת המהוהה שמסמלת את חוסר היכולת לחמוק מהגורל. "'סתכלי במאחורנית", מפציר המחזאי בתיאה המעלעלת במחברת, ברגע שמהדהד, אולי, את מבטה של אשת לוט. ודומה שהלקח היפה הזה - לחזור ולבחון את ההנחות הבסיסיות, את נקודת המוצא, את ה"במאחורנית" - מסביר גם את סוד כוחו של הפסטיבל כולו.