שש תחנות בעיר העתיקה

יום שישי 16 בנובמבר 2007 07:17 מאת: רונית ורד ואייל טואג, מוסף הארץ

על מסע צליינות לאלוהי החומוס של העיר העתיקה, מחירו האמיתי של בורקס ועוד הרפתקאות מסמרות שיער בין חומות ירושלים


נקרא על שם משפחת האופים. זלטימו

(צילום: אייל טואג)

פרסומת

במאה ה-19 ניצבה עיר ציון, מושא חלומותיהם של הצליינים, הרחק במערב - כדי לבוא אליה נדרשה הפלגה ממושכת בים, מסע מפרך על גבם של חמורים ועוד תלאות רבות בדרך. הפנטזיות על הכניסה בשעריה הלכו והתעצמו ככל שהלכה והתארכה הדרך: "אנחנו כמעט נוגעים בחומות; הנה היא אפוא! אנחנו אומרים לעצמנו. אנחנו נכנסים מבעד לשער יפו, וממש שלא מרצוני יוצאת לי נפיחה בעודי חוצה את הסף; אני אפילו כועס מאוד על התגובה האפיקורסית של הרקטום שלי" (כך כתב, בקיצורים הכרחיים, גוסטב פלובר, והביא דוד מנדלסון בספרו "צל וחזיון בירושלים", הוצאת ידיעות אחרונות). גם אנחנו נכנסנו בשעריה של העיר דרך שער יפו. המעי שלנו לא התרגש כמו זה של פלובר, אבל גם אנחנו פיתחנו חלומות משלנו, ולמרות הטיול היפה ברחובות השוק, לפרקים נדמה היה לנו שדין טיולנו כגורל כניסתו רבת הרושם של פלובר לעיר שלם.

כמובן שאשמים בזאת, כרגיל, החלומות הרומנטיים השוטים שאנחנו נוהגים עדיין לטפח בסתר לבנו. מה אשמים סוחרי השוק שאנחנו טרם הפסקנו להגות, כפלובר ולמרטין בשעתם, בנפלאות השוק האוריינטלי? האם אפשר לדון אותם לחומרה על נפילת פניו של התייר המצוי לנוכח חנויות האינטרנט שצצו בין ערימות הבדים הדמשקאיים המבהיקים שבחנויות הבדים או אפילו בין ערימות הכרובית, תפוחי האדמה המצריים והזיתים הטריים שבשוק הפלחיות? אפילו היינו מוכנים, ברוחב לב קולוניאליסטי נדיב, לשלם ביד רחבה לאלו שהמצב בלבנט מותיר לעתים קרובות את רחובותיהם עזובים ואת סוחריהם נטולי פרנסה, ולסבסד צלחת חומוס או מלחייה עשויה על פי מיטב אמנות הקרמיקה הארמנית. אבל גם אנחנו הופתענו לנוכח הטבח האכזרי שנערך בארנקנו ברגע שבו ביצבץ פרצופינו התיירותי בשוק. על מסע צליינות לאלוהי החומוס של העיר העתיקה, על מחירו האמיתי של בורקס ועוד הרפתקאות מסמרות שיער.

לילות זלטימו
מכיוון שאיש אינו מכין בדיוק כך את המאפה הזה - גרסה פרטית למאפה בצק עלים ממולא בגבינה - הוא זכה להיקרא על שמה של משפחת האופים המכינה אותו: זלטימו. על פי המסורת המקומית יושבת משפחת הקונדיטורים הזאת תחת קשתות האבן העתיקות כבר 150 שנה, ויש לה קרובי משפחה מפורסמים מחוץ לחומות ובעמאן, שעוסקים אף הם באפיית מגדנים ודברי מתיקה. זלטימו האב לא היה חובב גדול של דו-קיום, או שמא יש לומר חובב קטן למדי של המין האנושי כולו: בימיו היתה דלת הקונדיטוריה, הנמצאת מעט מאחורי שורת החנויות, סגורה למחצה, וכל מי שרצה להשיב את נפשו ואת גופו בזלטימו טרי וחם נענה בנהמות זעופות. זלטימו הבן ידידותי יותר לסביבה, הוא ערך גם שיפוץ במקום, וסביב השולחנות מחכים בכל בוקר תאבי זלטימו שתוקים ודוממים, וצופים בבן המלהטט ביריעות בצק: הוא מוציא מהמקרר עיגולי בצק קטנים, טופח עליהם בידיים מיומנות, לש במערוך ואז מניף אותם באוויר וחובט בהם נמרצות על השולחן, עד שמתקבל עלה ענק, דקיק ושקוף כנייר. במרכז העלה הוא מניח גבינת עזים, מושח בסמנה, החמאה המזוקקת, מקפל יפה את הקצוות למלבן גדול ומכניס לתנור הלוהט על טס עגול. על המאפה החם הזה, שיש לו שוליים שחומים מתפצחים, זורים גם אבקת סוכר, ואין חמדה גדולה מתערובת הטעמים הזאת בפה, בין מליחות הגבינה למתיקות הסוכר.

אנחנו, תיירים אווילים שכמונו, נמשכנו אל החלל האפל שהסתמן מאחורי אחת הקשתות שבמקום. "ארכיאולוגיה", אמר האופה המוכשר בפנים זורחות. "עתיק. מאוד עתיק. אבל צריך כסף בשביל להיכנס". בטח, הינהנו בראשנו, להוטים לראות את האוצרות שבפנים: קשת שלמה מתקופה קדומה יותר, ריצוף אמיתי מימי הביניים, והרבה כיסאות מזדקנים מהתקופה שלפני שיפוץ הקונדיטוריה. כך יצא שעבור מאפה טעים להפליא, אבל בכל זאת סוג של בורקס אחד ויחיד, שלוש כוסות תה מתקתק עם נענע, ודמי כניסה לא ברורים למוזיאון הפרטי של זלטימו שילמנו 55 שקלים. טעים, אבל קצת יקר. זלטימו, חאן אל זיתים (לפני העלייה לכנסיות הקופטית והאתיופית שליד כנסיית הקבר)

מי יידע אם ישו לא היה שחור
על גג הקפלה האתיופית הסמוכה לכנסיית הקבר חיים הנזירים האתיופים בכוכים קטנים ונטולי חלונות שנחצבו באבן הכבירה ונבנו בטיט. רק דלתות זעירות מובילות אל הכוכים האלה, השוכנים ברחבה ענקית ופראית למראה, זרועת כיפות. הניגוד בין הפאר הבולט שבקפלות הפרנציסקניות והארמניות שבכנסיית הקבר, שפלובר קרא לה "התגלמות כל המארות האפשריות", לבין הפשטות האפריקאית למראה של הקפלה האתיופית, יכול ללמד משהו על פניה השונים של הנצרות. בתוך הקפלה, המעוטרת בתמונות ממפגשם של מלכת שבא והמלך שלמה, שהאתיופים מאמינים שהם צאצאיהם, מנמנמים נזירים אתיופים שלווים הנראים כמו חבורה של כוכבי ג'אז מזדקנים בניו אורלינס.
מנזר דיר א-סולטן והקפלה האתיופית, ליד כנסיית הקבר

קוגלהוף מתחת לצלב
בהוספיס האוסטרי מתכוננים כרגע לבואו של בישוף הכנסייה האוסטרית, שנחת בארץ לביקור: פסלים של מריה משומרת בקלקר נשלפים מארגזי ענק, ובחדר הספרייה היפהפה מצחצחים שני עלמים צעירים בדבקות את החלונות, לצלילי מוסיקת טראנס. בקפטריה של האכסניה, מתחת לפסלו של המשיח הצלוב, שוקד הברמן בעל הבלורית הכסופה והאלגנטית על בניית מגדל קטן של קצפת מעל לכוסות הקפוצ'ינו. יפה פה, במאחז האוסטרי הזה שמתנשא מעל לעיר העתיקה: מסדרונות בית החולים הנזירי שהפך לאכסניה מזמינים את צילומי הסרט "הפצוע האוסטרי", שעוד לא נכתב. בקפטריה מתנשאות תמונותיהם של הקיסר ורעייתו מעל לנברשת, ובגן הפורח מסודרים שולחנות קטנים להנאת המסבים לעת שקיעה. על השניצל הכאילו-וינאי, שמשוגר אלינו ממעלית קטנה ממטבח המלון, לא כדאי להרחיב את הדיבור, אבל אפשר לטעום את השטרודל, הזאכר טורט או הקוגלהוף שמוגשים לצד הקפה. המחירים מתאימים למי שמרוויחים את משכורתם ביורו, כראוי למאחז אמיתי על אדמה זרה.
בית הקפה של האכסניה האוסטרית, ויה דולורוזה 37, 02-6265800, 

נתיב הייסורים האמיתי
בוויה דולורוזה פוסעת בעקבות צלב העץ הגדול שיירה של נשים סלאוויות למראה. עטויות שביסים ומתפללות בדבקות הן מבכות את דרכו האחרונה של ישו. אנחנו בינתיים מתרוצצים בנתיב הייסורים הישראלי הידוע בשם "החיפוש אחר החומוס הטוב ביותר". הפעם בחרנו באבו שוקרי. האיש שעל שמו קרויה החומוסייה - אביו של זה הנוכחי שעומד בדיוק באותה משבצת וממשיך את פועלו - היה מכין את החומוס בתנועות של נסיך אצילי, חבוש תרבוש לראשו. לאבו שוקרי הבן אין גינוני רוזנות, אבל על הקיר הוא תלה את תמונתו של המלך עבדאללה והמלכה ראניה מנגבים חומוס ביד רחבה כאחד העם. אוהב לרדת אל העם המלך הזה, מספרים לנו בגאווה, ממש כמו הרון אל רשיד, שנהג להתחפש ולרדת לשוטט בממלכתו. אם ירד גם על צלחת חומוס בדרך, לא מסופר בכתובים. גם אנחנו חלמנו על חומוס היאה למלכים. כדורי הפלאפל היו בדיוק כאלה - גדולים, שמנמנים ומצופים בשומשום פריך. אבל סלט הירקות היה קר מדי, עם עגבניות לחות שעמדו במקרר, ופיתות עצובות. אשר לחומוס, הוא היה טעים, אבל לא בטוח שטעים מספיק לחכם של שועי עולם: לא חלק מספיק וקצת אנמי, המסבחה רוויית הטחינה וגרגרי החומוס טובה ממנו בהרבה. המחיר, כמובן, דווקא גרנדיוזי: 20 שקלים לצלחת חומוס זה מחיר מפואר למדי, בהתחשב בעובדה שאפילו בתל אביב נע מחירה של צלחת כזו בין 18-15 שקלים.
אבו שוקרי, הגיא 63 (ויה דולורוזה), 02-6271538

שחור-לבן
החיטוט בנבכי חנויות הצילום של הארמנים, הצלמים הראשונים בארץ, נדמה, היה לנו תחביב נעים יותר מאשר ספורט החומוס הלאומי. תמונה נוספת התלויה על הקיר של אבו שוקרי - חבורת גברים ערבים מנגבת חומוס ב-1935, בתקופה שבה היה החומוס עדיין מוקצה מחמת מיאוס בקרב החלוצים היהודים - שילחה אותנו לחנות של משפחת אליה, שלושה דורות של צלמים במשפחה אחת, ולנבירה באלפי התמונות. אפשר למצוא שם תצלומים שצילמו הצלמים המשפחתיים לאורך השנים בירושלים, בתל אביב, בנצרת ובמקומות נוספים בארץ.
אליה, אל חנקה 14, 02-6282074

סיפור בדים
בפאריס מזמנים ההבדלים בין הרבעים השונים שעות של גילויים מרתקים. המעברים החדים בין רובעי העיר העתיקה: המוסלמי, הנוצרי, הארמני והיהודי, מזכירים מחדש את המצב הנוכחי ולמה כינו רבים מהצליינים את ירושלים "ארץ ארורה". החלום על ביקור בשוק הבדים הססגוני של דמשק, למרות כל התקוות, עדיין רחוק. חנות הבדים של חמדי היא אחד התחליפים המקומיים המוצלחים ביותר, ויש בה מבחר מסחרר עין של הבדים הנוצצים והעדינים האלה, שנארגים בצפיפות, בעבודת יד.
בית מסחר לבדים אבו כליף, רחוב הנוצרים 98, 02-5813511 


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5