הם הלכו בשדות, היחצנית סגרה פינות
יום חמישי 01 ביולי 2010 14:08 מאת: יערה יעקב, העיר
מדינת קשת ירדה לדימונה. אבי ניר בתפקיד בן גוריון, המרמרה בגילומו של יגאל שילון, ואלירז שדה על תקן הבאטלר. הכניסה למוזמנים בלבד. בכל זאת, אנחנו בדימונה ועמימות צריך שתהיה
אלירז שדה. "לא כל ילד רוצה להיות סלב"
השכם בבוקר פתחה השחקנית אופליה שטראל את הטלוויזיה, ולאור מה שראתה החליטה לקחת אוטובוס מתל אביב לדימונה. היא הגיעה למתנ"ס, שם התקיים הפסטיבל "יוצרים עם קשת", ונבלמה על ידי השומרים בכניסה. "מי את?", שאלו אותה. שטראל שאלה אותם "מי אתם?". "את לא יכולה להיכנס", הם ענו. היא ביקשה לדבר עם האחראי. כשהגיע, סיפרה שטראל שהיא שחקנית, וכששאלו איפה הופיעה, ענתה "אסקימו לימון". השומרים התלהבו וביקשו לדעת באיזה תפקיד בדיוק. שטראל ענתה שגילמה את סטלה המגמרת. היא נכנסה. שובל של צחוק נשפך אחריה במסדרונות המתנ"ס. אלה העובדים והמאבטחים שסחרו באנקדוטה הטרייה עם חבריהם. שטראל שמעה הכל ולא הגיבה. גם היא יודעת שהרבה יותר זוהר להכניס למתנ"ס את סטלה המגמרת מאשר אשה בת 70 שנסעה כל הבוקר בחום הזה כדי להיות כאן.
"ראיתי שעושים אירוע של תרבות בדימונה אז אמרתי 'ריבונו של עולם, למה לא לבוא?', אפילו שאף אחד לא הזמין אותי", היא אומרת, "כנראה שאני הציונית היחידה בארץ, האחרונה שאכפת לה. השאר מקבלים כסף כדי לעשות ציונות, הסעות מאורגנות, עניינים. באים לכאן כדי לעשות פוליטיקה. רק כשנכנסתי לכאן הבנתי עד כמה אני תמימה. רציתי לראות מה החבר'ה הצעירים עושים כאן ולא נתנו לי. את קולטת שכדי להיכנס הייתי צריכה לדבר על התפקיד של המגמרת?".
ההתחלה שלי היתה מבטיחה יותר. רציתי לבוא לדימונה ולסקר עבור העיתון את פסטיבל הפרויקט "יוצרים עם קשת". הפרויקט כולל 21 קבוצות ילדים ממשפחות מעוטות יכולת ונוער בסיכון מכל רחבי הארץ. הם משתתפים בחוג קולנוע המשותף לקשת ולקרן ספיר של מפעל הפיס, ואף יוצרים במסגרתו סרט. בתום השנה נערכת תחרות בין כל הסרטים, בכל פעם בעיר אחרת. התחרות עסקה השנה בנושא חלומות.
"תבואי, תכתבי, אין בעיה", אמרו לי בקשת. אפילו קיבלתי אישור להיכנס לאירוע הליבה של היום: סדנאות שמעבירים הטאלנטים של הזכיינית. אלא שכמה שעות אחרי, דבר האישור כנראה נודע לגורמים הממונים ואלה יצרו קשר מחודש, היסטרי משהו, וביקשו שאתחייב על מצב הרוח שאיתו אגיע. אני צריכה לבוא חיובית. ואם אני לא יכולה להתחייב? במקרה כזה לא אוכל להיכנס לכיתות אמן של הטאלנטים. אחרי הכל מדובר בדימונה, מקום שבו העמימות היא מעל הכל.
אז אישרו לי להגיע רק למינגלינג עם כוכבי הזכיינית בין השעות שלוש לשלוש וחצי בצהריים.
איכשהו יצא שהקדמתי מאוד. הגעתי קצת לפני אחת. כבר ברחבה הציבורית ליד המתנ"ס שואלים אותי מי אני. מבקשים לראות תעודת עיתונאי. שואלים מפיקות של קשת אם באמת דיברתי איתן ואם הביקור במתנ"ס הקהילתי אושר על ידי הגורמים הממונים. הרשויות של מדינת קשת קשוחות בהרבה מאלה המוכרות לנו מהישות הישראלית. במשך היום ייגש אלי עובד ביטחון נוסף של המתנ"ס ויבקש לראות שוב תעודת עיתונאי. אני משתפת פעולה. שומרת על אווירה חיובית.
התושבים מדימונה לא עושים עניין איפה שכבר יש עניין אחר, כל שכן זוהר יותר. לא בכל יום הם זוכים לראות את הטאלנטים בתלת ממד. הבטיחו להם את אסי עזר, אלירז שדה, יעל אבקסיס, יגאל שילון, שני כהן, טל פרידמן ואיל קיציס? אז הם זורמים. אמרו להם להירשם להרצאות? אז הם נרשמו. אמרו להם שכבר אין מקום? אז הם נשארים ברחבה. מקווים להחליף כמה מילים עם האנשים מהמסך.
חוץ מהסדנאות נערכות כאן גם הרצאות של אילנה דיין ושל סופר נני. ההרצאות אמורות להיות פתוחות לתושבי העיר, אך ההשתתפות הותנתה בהרשמה מראש.
אסטלה בת ה־14 שגרה כמה מטרים מהמתנ"ס הגיעה בתקווה שיכניסו למרות שהיא לא שייכת לפרויקט. "זו פעם ראשונה שמגיעים לדימונה כל כך הרבה מפורסמים. נורא רציתי לבקש שהם יחתמו לי אז באתי לכאן. רציתי להיכנס לתוך המתנ"ס, אבל לא הסכימו להכניס אותי כי אני לא שייכת לפרויקט הזה. נתנו לאנשים שלא מהעיר להיכנס ולנו לא. כאילו שאנחנו רואים אותם כל יום. דיברתי בחוץ עם אילנה דיין. ביקשתי שהיא תזכיר את השמות שלנו בחדשות והיא הסכימה, היא אמרה שהיא לא תשכח לעשות את זה".
בסביבות שתיים המתנ"ס מתחיל להתמלא בילדי הפרויקט. רובם ככולם מתרגשים עד עילפון מעצם האפשרות לחלוק אוויר עם הטאלנטים של קשת. קצת לפני שלוש גם הטאלנטים מגיעים. לא כולם באווירה חיובית, מתברר. "את עיתונאית? אז את בטח מגעילה. התפקיד שלכם הוא להיות מגעילים", מטנף באוזני אחד הבכירים שבהם, ומבקש שלא אזכיר את שמו. הוא כנראה חושש גם מהממונים.
גם הזוכה ב"אח הגדול", אלירז שדה, הגיע מתל אביב להעביר סדנה. הוא מופיע למתנ"ס עם מפיק התוכנית, אלעד קופרמן, ועם משתתפת אחרת מהתוכנית, פותנה ג'אבר. מבחינתם של הילדים בדימונה, אלירז הוא סוג של אגדה. הוא מצדו בא למכור להם סיפור הצלחה שמתמצה במוטו "תהיה עצמך ותצליח". זה מעט אירוני משום שכל מה שאלירז שדה מצליח בו זה להיות הוא עצמו. אין שום דבר מעבר לזה. האירוניה אף הולכת ומחריפה כשמתוודעים פנים אל פנים לאישיותו של אלירז: האיש משוכנע שהשמש זורחת לו מהישבן. אלא שגם השמש הזו שייכת לקשת. "קופי (קופרמן בטלאנטית; י"י) אמר לי לבוא, אז באתי", הוא מתוודה, "באתי לעבוד עם הילדים על איך זה להיות בפרויקט 'האח הגדול' מהכיוון שלי".
מה אתה יכול להציע לילדים?
"אם הייתי שם את עצמי במקומם, היה מעניין אותי לדעת איך זה להיות בפרויקט כזה ואיך הוא עובד מאחורי הקלעים. היה מעניין אותי לדעת איך הדבר הזה מתבצע כשאתה בפנים. איזה תהליך עוברים שם, וגם קצת אחרי. אני מאמין שאלה יהיו השאלות. גם היתה לנו קודם פגישה אצל קופרמן. דיברנו על איזה שאלות בטח יעלו".
אתה בא להגיד להם היום שיש להם סיכוי להיות מפורסמים?
"מה פתאום. לאו דווקא".
אז מה אתה חושב שהם רוצים להיות?
"אולי יש ילדים שרוצים להתעסק דווקא באחורי הקלעים ולאו דווקא להיות מפורסמים?".
תראה אחרי מי הם קופצים. לא אחרי צלמים, עוזרי הפקה וטכנאים.
"זה הכל חלק מהתהליך. אני לא מכוון אותם להיות מפורסמים, באתי לכאן כי זה עושה להם טוב. ואם זה עושה להם טוב זה עושה לי טוב, זו המטרה הכי חשובה".
ומה המטרה שלך בחיים?
"המטרה שלי? אני ברוך השם".
מה זה אומר?
"זהו. ברוך השם".
אחרי שהטאלנטים נכנסים לכיתות, הממונים לפתע מרימים אלי טלפון. "את יכולה להישאר גם להקרנת סרטי הגמר של התלמידים", הם אומרים. "אין מצב שאני נכנסת גם לאיזו סדנה אחת?", אני שואלת. "לא. כבר דיברנו על זה. החלטנו שתקשורת לא נכנסת לשם. אנחנו צריכים לזוז לעניינים אחרים. ההקרנה תהיה בחמש".
זה השלב שבו אני יושבת על המדרגות ומנסה להעביר שעתיים. ממונה אחרת קולטת אותי יושבת חסרת מעש. "היי! למה את לא נכנסת לאחת הסדנאות?", היא שואלת. אני יכולה להיכנס? "בטח, למה לא?".
בסדנה של "ארץ נהדרת", חוץ מטל פרידמן, איל קיציס ודוד ליפשיץ, אחד הכותבים הראשיים, אני נתקלת גם בכתב של גל"צ שמקליט את כל מה שקורה. לא ממש ברורה לי ההתעקשות של קשת לא להכניס עיתונאים. אם הסיבה היתה רצון שהילדים והטאלנטים יהיו לבד, הרי שהמציאות הוכיחה שזה לא ממש עובד. במשך השעתיים שבהן נמשכה הסדנה נכנסו ויצאו מהמקום עובדי מתנ"ס שונים שזיפזפו להם בין הכיתות, עובדי קשת, צלמים של העירייה ועוד. אם הסיבה היא התכנים, אז גם הם לא בדיוק בגדר סודות מדינה. אפילו לא סודות זכיינים. הם כללו הגיגים של פרידמן וקיציס בנוסח "תנסו לעבור תהליך", "אל תתפתו למה שאתם רואים בטלוויזיה", "סלבס זה דבר לא טוב", "צריך ללמוד" וכו'. שום דבר לכתוב עליו הביתה.
בהמשך הם שיחזרו עם הילדים מערכון של "ארץ נהדרת" אחד לאחד, שהרי "צריך ללמוד", ו"ארץ נהדרת" היא כנראה על תקן התנ"ך החדש. בשלב הזה הגיע שלב השאלות מהקהל. אחת הבנות שאלה את השלישייה מה הם מרגישים כשהם מחקים דמויות כמו גלעד שליט. קיציס, שעד אז דווקא היה הדמות הדומיננטית בחבורה, אמר שזו שאלה קצת גדולה, ושאל אם מישהו מהשניים האחרים מתנדב לענות. כנראה שבחוזה טאלנט שלו יש סעיף שאוסר עליו לנפק אמירות בעלות תוכן. פרידמן הוא זה שהחליט להתמודד עם השאלה הקשה של בת ה־12.
"התשובה היא שאנחנו עושים את זה כדי שהממשלה תסתכל על זה", הוא עונה, "שהאנשים שאחראים לשחרורו של גלעד שליט יסתכלו ויבינו שיש בעיה. אנחנו מציגים את זה בצורה הכי קיצונית וברורה כדי שהם יגידו: 'חבר'ה, אם זה ככה, אולי נשחרר אותו'. אין לנו ברירה אלא לדבר על זה כדי שהממשלה תבין שהיא עושה צעדים מטומטמים בכל מיני עניינים, וזה אחד מהם. זה התפקיד של סאטירה. לפעמים שואלים אותנו 'מה אתם עושים?', אבל אנחנו עושים את זה בצורה הכי נקייה שאפשר".
הסדנאות נגמרות. הטאלנטים יוצאים לסיבוב אחרון של חתימות. אחד מהם הוא יגאל שילון. הוא מאוהב בתשומת הלב שמרעיפים עליו הדימונאים, אך משתדל שלא לגלוש איתם לשיחות חביבות מדי כדי לא להיראות נגיש. לילדה שמבקשת ממנו יפה, הוא חותם. לילד אחר הוא אומר שהוא לא יכול כי הוא ממהר ללכת. הילד מבקש ממנו שוב. "זה ייקח רק שנייה", הוא מתחנן. שילון נעתר. מתי הפעם הבאה שכבר ייצא לו להעניק חתימה.
כבר כמה שנים ששילון לא בפרונט. בחודשים האחרונים הוא מביים את התוכנית "נראה אותך", והיום הגיע עם שי גולדשטיין ואבי נוסבאום - הצמד שמגיש את התוכנית - כדי להעניק כיתת אמן לבני נוער. "אני זוכר שלי היו מפגשים עם אנשים מוכרים וזה נתן לי המון", הוא מספר, "ענינו לילדים על שאלות והדגמנו להם איך המשחק באוזנייה ב'נראה אותך' עובד. אם זה יעזור למשהו? אני לא יודע. מקווה שכן. זה צעד קטן בשורה של הרבה צעדים. אני לא יכול לפתור את כל הבעיות. אבל אני יכול להראות לילדים שאפשר להצטיין ושאפשר להגיע רחוק. ההשתתפות בפסטיבל נתנה לי המון. אני למעלה משנתיים לא מופיע בטלוויזיה, וזה היה נורא נחמד להיווכח שעדיין זוכרים, אוהבים ורוצים להצטלם. זה נחמד לטיפוח האגו".
קשה לטעות בשילון: הוא ממורמר. מצד אחד הוא עף על גלי האהבה שמרפדים לו את הביטחון, מצד שני הוא טוען שהוא לא רוצה לחזור לפרונט. "גם בימים שהייתי שם זה פחות עיניין אותי, שלא לומר העיק עלי. הייתי צריך להתאפר, לעשות דיאטה. זה לא היה הקטע הכיפי. הכיף היה לייצר משהו ולראות איך אנשים צוחקים".
זה יותר כיף מזה שאנשים מזהים אותך?
"דרך אגב, זה עדיין קורה".
כן, אבל זה בזכות זה שהיית בפורנט.
"נכון, אחרת לא היו מזהים אותי. בתל אביב לא שמים עליך. אבל במקום כמו חיפה או ראשון לציון זה לגמרי כמו פה. בשדרות רושטילד אתה נו־ניים. זה קשור לפוזה התל אביבית".
שילון, כמו כל שאר הטאלנטים המעורבים, טוען שהגיע לפסטיבל בהתנדבות. "תאמיני לי שהטפיחה על האגו שאתה מקבל במקומות כאלה זה דבר מאוד חשוב", אומר לי בהקשר הזה דודו ארז, מנחה "לילה בכיף", "במיוחד לנו, כדי לדעת מה תפס בתוכנית ומה לא". דיוקן הילדים כקבוצת מיקוד.
הפסטיבל נחתם בטקס הקרנת הסרטים שאותו מנחים טל פרידמן ואיל קיציס. אבי ניר, מנכ"ל קשת, עולה לבמה לנאום. חוץ מהתודות ההכרחיות הוא גם תורם אנלוגיה מעניינת למעמד. "אפשר להגיד שהפרויקט לא מתקיים בצורה שיטתית ומסודרת, אבל כשחשבתי על זה הבנתי שזה כוחו. זה הזכיר לי ספר שקראתי שנקרא 'הביתה' על קיבוץ אפיקים. בספר אתה לא מבין - איך הקיבוץ עבד אחרי שהוא נוסד? מה חיבר את כל האנשים ביחד? התשובה הברורה היא הרצון המשותף של כולם. וכשהרצון התפרק, גם הקיבוץ התפרק. גם בפרויקט הזה יש משהו שמחבר בין מוסדות פרטיים שונים, כי יש משהו שגדול מכולם פה. אולי אפשר להגיד, אפילו במירכאות או בלי מירכאות, שזה סוג של ציונות". ואני חשבתי שהדבר הזה הוא הכסף.
דקה אחרי נאום הציונות של ניר, הוא ורוב החבורה שלו חותכים בחזרה לתל אביב. באולם נשארים הילדים עם הסרטים שלהם וקיציס המנחה. באיזשהו שלב שואל קיציס את הקהל איך האירוע. אחד הילדים צועק שהוא עלוב. קיציס שואל אותו למה הוא אומר את זה ומבקש ממנו "לחשוב קצת חיובי". לי לפחות הודיעו מראש שחיוביות זה כרטיס הכניסה לפסטיבל הזה. חבל שאף אחד לא סיפר את זה גם לילדים.
תגיות:
אבי ניר,
איל קיציס,
אלירז שדה,
טל פרידמן