"מדינה בהלוואה": מה הקשר למחאה החברתית ברוטשילד?
יום חמישי 04 באוגוסט 2011 06:50 מאת: ניב שטנדל, עכבר העיר אונליין
טלי מורנו בחרה לראיין את מקרי הקיצון של החברה ולא את הציר המרכזי של המחאה. אחריה, אסי עזר לא הצליח לנהל דיון מעמיק או לחדש
רוכבת על גל המחאה. טלי מורנו (צילום מסך)
אם מזכיר הממשלה צבי האוזר, ראש עיריית נשר דוד עמר ודומיהם, המבקשים להמעיט בערכה ובממדיה של המחאה החברתית, רוצים ללמוד עד כמה הם טועים, הם לא צריכים לצאת לרחובות או להסתובב בערי האוהלים. מספיק אם יציצו בלוח השידורים הדינמי של "קשת", הברומטר האמיתי. כשמדברים על מדורת השבט, מדברים על קשת. שם נמצאים כולם, שם נקבע סדר היום התרבותי, שם מחליטים אם ריאליטי זה זבל טלוויזיוני או סוגה עלית.
המחאה החברתית, פרוייקט מיוחד:
» אמנים לעופר עיני: גלה בגרות ופנה את הדרך
» שלשום במהפכה: מה גרם לעמיר לב להתרגש?
» ומה יש לאמני ישראל להגיד על מחאת האוהלים?
ממש לא מעמד הביניים
ובכן, אם לשפוט על פי "קשת", המחאה החברתית אינה מצג שווא תקשורתי מנופח. אם ב"קשת" מבטלים את בכורת השעשועון "אליפות ישראל בדקה", שולחים את
שי שטרן לספיישל "אל תשאל" ודוחים את שידור פרק הבכורה של הסדרה החדשה
סברי מרנן לטובת סרט תיעודי אקטואלי - זו לא פחות מרעידת אדמה. אם ב"קשת", הגוף החזק בטלוויזיה הישראלית ובעל ביטחון עצמי שיכול כמעט לכל מחדל וקטסטרופה (כיבוי השריפות האחרון: פליטת הפה של מרגול), משנים כך לוחות משדרים, כנראה שבאמת קורה כאן משהו. היום כולם הולכים לשדרות רוטשילד. מקסימום לערי אוהלים לווייניות בקרית שמונה או בבאר שבע.
טלי מורנו עשתה בחוכמה כשלקחה את המצלמה לא אל חזית המרד, אלא דווקא אל העורף – אל בני המעמד הבינוני שהמאבק הניטש היום בכיכרות הוא מאבקם. אלו שעובדים ומטפלים בילדים במהלך השבוע והאופציה של הקמת אוהל בלב העיר אינה שרירה עבורם, אבל בשבת הם יקחו את הילדים, ידחפו את העגלה עם הבלון לבגאז' ויסעו להפגנה השבועית.
אלא שמורנו לא ממש הגיעה אל בניו הממוצעים של המעמד הבינוני. האנשים שהיא בחרה לראיין אולי משתייכים למעמד הסוציו-אקונומי הזה על פי הכנסתם, אבל הסיפורים של חלקם הם בוודאי חריגים ביחס למצוקותיו ה"קונבנציונליות" של המעמד. זוג שלקח משכנתא והלוואות מהבנקים וכסף מההורים זה עניין שבשגרה; אפילו משפחה שעברה לגור אצל ההורים כבר אינה תופעה יוצאת דופן. אבל אדם שמחזיק במספר דו ספרתי של כרטיסי אשראי; משפחה שמשלמת שתי משכנתאות; זוג שחייב 380 אלף שקלים לבנקים ולחברות האשראי; ואדם שחייב אלפי שקלים בשוק האפור – זה לא המעמד הבינוני הממוצע. אלה סיפורים אנושיים מרתקים, מכמירי לב לפרקים, אבל אי אפשר להציג אותם כ"סיפורם של אנשי מעמד הביניים" וכ"אנשי מעמד ביניים קלאסיים".
נכון יותר היה לסמן אותם כמקרי הקיצון בחברה שהשתעבדה לאשראי. והרי בכך עסקה מורנו – הדומיננטיות חסרת הרסן של האשראי בחיי הישראלים. המקרים האלו לימדו היטב על המדרון החלקלק שהוא האשראי הבנקאי והחוץ-בנקאי, מדרון שמדרדר את המחליקים בו עד לחיים על חשבון ההורים במקרה הטוב, או מוציאים לפועל בריונים במקרה הרע.
מעמד הביניים לא גר בוילה מפוארת ונוהג בג'יפ. מתוך "מדינה בהלוואה" (צילום מסך)
לא שייכים למחאה
הניסיון לקשור בין "מדינה בהלוואה", סרט שיכול היה להצטלם גם בטרם המחאה (ואולי כך היה), לבין אירועי השעה אינו מוצלח. המחאה החברתית נישאת על כתפיהם השפופות של אנשים שמתקשים לסגור את החודש אך אינם לכודים ברשת צפופה של קורים שהולכת וסוגרת עליהם עם כל הלוואה – ומכאן גם "מחאת המפונקים" ו"בשדה התעופה אין עגלות"; אנשים שיכולים להרשות לעצמם גם חופשה בכרתים שהלווה בשוק האפור אינו יכול, וכוס קפה ב"ארומה" שהמשפחה החיה אצל ההורים אינה יכולה. "מדינה בהלוואה" הציגה את סיפורם של אנשים שנדחקו אל קצה גבול יכולתם. זה טוב ויפה, מעניין ומחכים, אך לא בדיוק הציר המרכזי של המחאה.
כשלעצמו היה "מדינה בהלוואה", כאמור, סרט מעניין, אם כי לא חידש כמעט דבר. אפשר לומר שהוא היה חדשני בערך כמו האבחנה המובנת מאליה שהציע בסרט מומחה לכלכלת המשפחה: "אם ההוצאות שלנו גדולות מההכנסות – סימן שאנחנו בעיה". הסיפורים הקשים לא הקלו על מורנו לשאול ביתר תקיפות משעשתה את השאלה הלא נעימה שמישהו מוכרח לשאול נוכח סיפורים כאלה: האם לא קפצתם מעל לפופיק? מורנו עשתה זאת פעם ופעמיים, אך לא הרגישה בנוח ללחוץ על הנדכאים שמולה. דווקא האב שבתו חזרה לגור בביתו, על בעלה וטפיה, עשה זאת טוב ממנה.
למה אסי עזר?
המשדר העוקב, "60 שניות", לא היה ממש קשור לסרט שקדם לו, אבל לפחות היה רלוונטי. את טלי מורנו החליף
אסי עזר. שהפך לאינסטנציה הכלכלית-חברתית הגבוהה ביותר שהיה ל"קשת" להציע להובלת המשדר. מה היה רע, למשל, להמשיך עם טלי מורנו, או אפילו להבהיל את שותפה לתוכנית הבוקר, דן שילון?
אני מניח שהרעיון בהצבתו של עזר היתה דווקא השימוש בהדיוטותו הכלכלית כדי להופכו לנציג אותנטי והולם של המחאה. עזר, שהעיד על עצמו שאינו מבין בכלכלה, מצויד גם בפרופיל המתאים – צפונבון/שינקינאי/הומו וכן הלאה. זה אולי רעיון לא רע לתוכנית בידור או משדר קל ערך, אבל עיתונות טובה זה לא. כלכלה היא ענף עם שפה מסובכת, ועזר התבקש להשאיר את הדיון בגובה העיניים. הוא הצליח בכך לא רע, אבל נכשל לחלוטין בשליטה ברוחות הסוערות. ברור שהוא אינו אמון על ניווט שולחנות נוסח "פופוליטיקה", וזעקות ה"נחמיה! נחמיה!" שלו הלכו לאיבוד בחלל האולפן.
נחמיה הוא נחמיה שטרסלר, האסי עזר כנגדו. שטרסלר הוא אחד הפרשנים הכלכליים המוצלחים ביותר בכל הקשור להנהרת מושגים ותיאוריות כלכליות, והוא שימש כאב המסביר לבנו אסי את תלאות החיים. לצדם התיישב פאנל רבגוני שכלל שמאל סוציאליסטי מובהק (פרופ' דני גוטוויין), שמאל-מרכז ליברלי (מנכ"ל משרד רה"מ לשעבר יוסי קוצ'יק) ומישהו שיגן על ביבי (משה ליאון, מנכ"ל המשרד בקדנציה הקודמת של נתניהו), ויחד נוצרו דיונים לא רעים אך קצרים ולא ממוצים. פאנל המומחים התבקש להשיב לשאלות העם – עם שנבחר בקפידה ותוך שימת לב על מתן פתחון פה לפריפריה, כלומר מתנחלת, חיפאי, ירושלמי ובאר שבעי – אלא שהעם ביקש פחות לשאול ויותר לפרוק. בסדר, מותר לנו.
"60 שניות" הציע עוד דיון כלכלי-חברתי מעניין, גם אם לא מחדש במיוחד. אבל המפגש בין עזר, כנציג המחאה (אם נתעלם מחוזה הטאלנט שלו), לבין הכלכלנים הידענים, היה כמו סימולציה למה שצריך להתרחש במאהל – מפגש בין מנהיגי המוחים, שיודעים שרע להם אבל לא ממש יודעים מה צריך לעשות כדי לשנות את זה, לבין מומחי הכלכלה שיכולים לנתב את צעדיהם ברוח המחאה הסוציאל-דמוקרטית. בלי מצלמות, בלי לחץ זמן ובלי יציאות פייסבוק מיותרות, אפשר אפילו לקוות שיצא מזה משהו.
תגיות:
אסי עזר,
טלי מורנו,
ניב שטנדל,
ערוץ 2,
קשת