טקסי דרייבר: יובל סגל במושב הנהג

יום שישי 05 במרץ 2010 03:00 מאת: גילי איזיקוביץ | תצלום: גבריאל בהרליה

תגיות: גילי איזיקוביץ, דביר בנדק, דני שטג, טקסי דרייבר, יובל סגל, יורם טולדנו, קובי מרציאנו

יובל סגל הופתע יותר מכולם. הנער שלא גמר בגרות ונהפך לשחקן מצליח מצא את עצמו כותב תסריט לסדרת טלוויזיה, שבמרכזה חברות בין חמישה גברים המפעילים תחנת מוניות בפריפריה. אלה הצבעים של מחוזות ילדותו, ולכן גם לא הסכים לזוז כשמישהו ניסה להתערב לו בסיפור

כמה דקות אחרי שכבה האור באולם בבית ציוני אמריקה בתל אביב והחלה ההקרנה החגיגית של הפרק הראשון בסדרה שיצר, הרגיש יובל סגל שהוא קצת נחנק. אף על פי שמאחוריו היו חודשים ארוכים של עבודה שבהם פיתח יחסים כמעט אובססיביים עם כל סצינה וכל שורת טקסט בסדרה, הוא לא צפה את מערבולת הרגש שחש פתאום בבטן, וכמה דקות אחרי תחילת ההקרנה הגיעה לעיניים שהתלחלחו פתאום.

"בומבה של רגשות", הוא קורא למה שעבר עליו אז, ונראה שבכל הקשור לפרויקט הזה, המעורבות הרגשית העמוקה עוד לגמרי קיימת. ביום שלישי הקרוב תעלה ב"יס" הסדרה "טקסי דרייבר" שכתב והוא גם מככב בה. בעוד כמה חודשים תשודר הסדרה, שהיא הפקה משותפת של הלוויין ושל זכיינית ערוץ 2 רשת, גם בערוץ 2. עונה שנייה לסדרה נכתבת בימים אלה.

ההתרגשות של סגל מובנת. כך חש כל יוצר ערב עליית סדרה שלו לאוויר. אבל יש גם נסיבות מיוחדות: "טקסי דרייבר" מבוססת על הצבעים ועל האווירה שבהם גדל, ופורטת על מיתרים רגישים אצלו. וכך, הזיכרונות שמתעוררים בו בשיחה מעורבבים בתיאורים של תהליכים טכניים של עבודה והפקה, מוציאים ממנו שטפי דיבור, המאוזנים אחר כך בהפוגות ארוכות לחשיבה.

סגל, שדווקא מעוניין להתמסר, לספר מבלי לצנזר, ממהר להתבדח, מודע לפוטנציאל הקומי של הסיטואציה. "זה הולך להיות פאתטי, הא? ‘סגל מדבר ועיניו בורקות' כזה?" הוא אומר, מלכסן מבט ומחייך, "אוי ואבוי. טוב נו, מה שייצא, יהיה בסדר".

בדיחות פרועות וגעגוע פיוטי

מערכת היחסים בין חמישה גברים, שהחברות ביניהם נמשכת כל חייהם, היא הציר והכוח המניע של "טקסי דרייבר". החמישה (פרט לסגל משחקים דני שטג, יורם טולדנו, דביר בנדק וקובי מרציאנו) מפעילים יחד תחנת מוניות שכונתית, אי שם בפריפריה והסדרה נעה בין החיים האישיים של כל אחד מהם לבין היחסים בחבורה. בכל זה מוגש באווירת שנות ה-70 ובסגנון צילום שהם מחווה - על גבול הבורקס - לקולנוע הישראלי של התקופה, עם פסקול משופע מוסיקה מזרחית וטורקית. זו תפאורה מעט מתעתעת, כי לא מדובר בסרט בורקס, כשם שלא מדובר בתוכנית על תחנת מוניות. האווירה כולה נעה בין דרמה מתוקה לקומדיה, בין בדיחות פרועות לגעגוע פיוטי.

יובל סגל: "אני כבד, קשה מנשוא. כשניסיתי להיות קל ומגניב, חטפתי את סטירת חיי"
סטיילינג: לימור זוהר שביט ל"סולו"; איפור: רות טולדו ל"סולו"; חליפה: דולצ'ה וגבאנה ל"פקטורי 54"; חולצה: BOSS ל"ונדום"; חגורה: אמפוריו ארמאני

סגל החל לכתוב את הסדרה לפני יותר משנתיים, על בסיס סיפור על קבוצה של חברי ילדות שכתב לפני כשש שנים. אבל למרות העיסוק בנושא, הפנייה הנוכחית במסלול הקריירה שלו היתה מבחינתו מאוד בלתי צפויה. לסגל, בן 38, נשוי למיה ואב למיכאל ואלונה, מעולם לא היו אמביציות בתחום הכתיבה.

הוא נולד בעפולה וגדל בכפר סבא. כנער שהיה תלמיד בית ספר מקצועי במגמת מכניקה, שאין לו תעודת בגרות ואפילו לא השלים 12 שנות לימוד, הוא מעולם לא חשב שיכתוב. את נוכחותו התקשורתית החל כדוגמן, ועוד קודם לכן קידם בקנאות קריירה ספורטיבית כסייף ואפילו דורג במקומות בולטים בדירוגים בינלאומיים. אחרי תקופת הוללות קצרה, שכללה התנסות מתוקשרת וטראומטית בסמים, הלך ללמוד משחק והיה לשחקן מוכר. כיום הוא חלק מאנסמבל השחקנים בתיאטרון הבימה, שיחק בין היתר בתוכנית המערכונים "קצרים" ובדרמה "פרשת השבוע" וכיכב בסרט "מתנה משמים" שביים דובר קוסאשווילי.

המרחק משם לכתיבת סדרה נראה אולי לא גדול, אלא שמעטים ממש, קבוצה לא גדולה של שחקנים, הצליחו בכך. הקבוצה הזאת, שכוללת בשנים האחרונות את יעל פוליאקוב, אדיר מילר, דלית קאהן ודנה מודן, נהנית מתו תקן של איכות. הבעת האמון, שכרוכה בהשקעה של מיליוני שקלים והימור על אדם שהוא אולי שחקן מוכר אך יוצר חסר ניסיון, היא קפיצת מדרגה מבחינת מעמד ויכולת.

סגל, לפחות בינתיים, משתדל להצטנע. זה אולי חשש ממזל רע, או אי רצון לצאת בהגדרות ולהצטייר מלא בעצמו, אבל הלחץ הזה, שמעורבים בו גם פחד מכישלון ורצון אדיר להצליח, ניכר בו. זה בולט בשטף הדיבור כשהוא מספר על הפרויקט, בשימת הלב לכל פרט ובהתרגשות שניכרת על פניו כשהוא מהרהר בימים שיבואו אחרי שידור הסדרה, או כשהוא נזכר במקורות ההשראה שלו.

"אחרי ששנים הסתובבתי עם הרעיון, יום אחד התיישבתי לכתוב ותוך שבוע היו שישה פרקים", הוא אומר, נינוח, משכל רגליים על הספה בביתו, שבצדיה פזורים צעצועי הילדים, "זה טס החוצה. שיחקתי אז בהצגה ‘חתונה מושלמת' שהוצגה ערב-ערב. הייתי מופיע, חוזר הביתה בחצות, כותב עד הבוקר פרק, הולך לישון, קם ומביא את הפרק לתיאטרון, נותן לחברים לקרוא. זו היתה כתיבה חופשית, בלי הכנות, בלי טכניקה".

אחרי שבוע, כשהיו בידיו שישה פרקים ראשונים, הוא שלח אותם למפיק אילון רצ'קובסקי ולזכיינית ערוץ 2 רשת. רצ'קובסקי, הוא מספר, חזר אליו למחרת. זמן לא רב אחר כך גם רשת הביעה עניין. "לא היה לי חזון, לא היה לי משהו כתוב, כלום. זה היה לי כנראה בגוף הרבה מאוד זמן וכתבתי כמו שחקן, לא כמו תסריטאי. הייתי כותב משפט ומתחיל לשחק אותו. נראה שהיתה בי הרבה אינפורמציה שהיה לי מאיפה לקחת".

הוא מספר שרעד מאושר כשהתבשר שהסדרה תופק. אחר כך פיתח חרדה שהרעיון ידלוף, ייגנב על ידי גוף טלוויזיה אחר, ואחר כך הגיע שלב העבודה המשותפת והפשרות. "בכל שלב יש דיאלוג בין היוצרים והוא לא פשוט", הוא אומר. "לך יש משהו שמאוד ברור לך, אבל לא הספקת לתת לו ללכת על הרגליים ואנשים כבר אומרים לך מי צריך לשחק את מה. לסדרה הזאת יש צבע של הנעורים שלי ויש גבול עד כמה אני יכול לנהל דיאלוג לעומת סביבה שמתורגלת בהליך כזה של יצירה. לי אישית היה מאוד-מאוד קשה".

זו היתה כנראה נקודה כאובה למדי על הסט. בניגוד למקובל, סגל, שהגיע בשל לפרויקט, פסל אלתורים ושינויים והגביל את השחקנים לחזונו. הם מצדם מספרים על עבודה מורכבת: הערכה ופרגון מצד אחד ומצד שני תחושת מחנק קלה.

"מבחינתי זה היה תענוג לעבוד אתו כי הוא כל כך יודע מה הוא רוצה", אומר רצ'קובסקי. "יום אחד יובל הניח על שולחני כמה פרקים וכבר אחרי שקראתי שניים מהם, היה ברור לי שזה משהו אחר. עד עכשיו לא ברור לי אם זו דרמה קומית או קומדיה דרמטית".

"יובל היה מוח מוביל בעיצוב הסדרה, גם בכתיבה וגם במעורבות על הסט", מסנגר השחקן דני שטג, "הוא ידע איך כל משפט בטקסט אמור להישמע ולכן הוא סירב לקבל שינויים, למשל, ואולי לאנשים שונים על הסט זה הפריע. מצד שני, אני חושב שיובל הכניס אכפתיות וככה לכולם נהיה אכפת. לא יודע מה קרה שם, אבל היתה התגייסות, כאילו סט שלם התכוונן לזה".

"יובל יודע מצוין מה הוא רוצה", מעיד גם הבמאי איתן ענר. "מבחינתי, טלוויזיה היא לא מדיום של במאים, אלא של תסריטאים ושחקנים. חלק ממה שהפרה את התהליך היתה הדינמיקה הזאת. מישהו שהוא שחקן בסדרה גם יצר אותה והוא מסתכל אתך במוניטור, מעיר הערות".

הדברים האלו, כך נראה, לא נעלמו מעיניו של סגל. "סך הכל על הסט הרגשתי בודד", הוא אומר בנימה רצינית, "הבמאי רוצה לעשות את העבודה שלו, אתה רוצה להיות נאמן למה שאתה עושה, אתה מלא תסכולים כי התהליך הזה לא משחרר. לי היה משהו בראש שמאוד רציתי והחלטתי שבשונה מהחיים שלי, שבהם אם מישהו מתבאס עלי זה ממש מנהל אותי וגורם לי לשנות דרכים, פה החלטתי שלא. מי שמתאים לו ללכת בדרך שלי מצוין ומי שלא, שיתפוצץ".

דרך ארוכה ומעניינת עבר סגל בחייו המקצועיים. בשנות ה-90 הוא פרץ כדוגמן במה שנראה אז כמגמה: לצדו באותה תקופה כיכבו ליאור מילר ואלון ריינהורן שנחשבו כוכבים בולטים במיוחד. אבל מבין בני דורו, שהיו עמו באותה נקודת הזינוק, הוא היה היחיד ששמר על עקביות ועל עלייה מתמדת במעמד מקצועי. הפיתול הנוסף שעוברת כעת הקריירה שלו - המעבר לכתיבה ולבריאת עולם טלוויזיוני - לא היה מתוכנן כאמור.

מתוך "טקסי דרייבר". בדיחות פרועות וגעגוע פיוטי

בכלל, הוא מעיד על עצמו, הוא איש שפועל בעיקר מאינטואיציות. אמביציה להצליח, כמנוע לעשייה, נראית לו בזויה ותכנון מראש לא עובד אצלו, לדבריו. "אני לא יודע להגדיר לעצמי ‘תעשה ככה ויהיה בסוף ככה'. אני אינטואיטיבי. כשאני מזהה הזדמנות אני אולי יודע לזנק עליה, אבל זה בטח לא עובר לי בראש כמטרה. התחלתי בתור דוגמן. זה לא שהגדרתי לעצמי מסלול - אני אהיה דוגמן ואז שחקן כמה שנים וככה בסוף אני אגיע להיות יוצר".

ומה היתה תחושת הבטן? חשבת שאתה יכול, שאתה רוצה?

"בתור התחלה, זה שאני כותב זה ממש מוזר. אם המורים שלי או אנשים שגדלו אתי היו שומעים שאני כותב, בשבילם זה היה ממש מוזר. תראי", הוא עוצר לרגע של חשיבה, מחליק בכף יד פתוחה על ראשו, מתלבט כיצד להבהיר את הדברים, "בתור דוגמן היה לי איזה משבר שבכל העיתונים כתבו עליו וחלק מהטיפול היה שהייתי צריך להיכנס לאיזו מסגרת. לא ידעתי מה אני אעשה, מה אני אלך ללמוד או באיזה מקצוע אני אלך לעבוד. ישבתי אצל חבר ובמקרה הגיע השחקן זבולון מושיאשווילי. דיברנו והוא הציע שאני אבוא ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין. באתי ועשיתי אודישן וכשהתחלתי ללמוד גיליתי את זה. פתאום זה נהפך להיות הדבר שאני רוצה לעשות".

באופן דומה, הוא אומר, נהפכה גם הכתיבה לתשוקה, למטרה מחייבת. בדיוק באופן כבד ראש שבו הוא נוטה להתמסר בשלבים שונים בחייו לעיסוקים משתנים. "העניין אתי הוא שאם אני כבר נכנס למשהו, אני אעשה אותו עד הסוף", הוא מודה, "אין לי תחביבים, אני פרקטיקן. אין לי דברים בשביל כיף. אני 100 טון, כבד, קשה מנשוא. זה אני. אני לא יודע לקחת את הדברים קל. כשניסיתי להיות קל ומגניב, חטפתי את סטירת חיי".

את כל אלה אי אפשר להפריד מתכונה בולטת נוספת של סגל: יצר תחרותי שקשה להשביעו. הוא אמנם הראשון להודות בו, לאבחן אותו כמניע חזק, לפחות בחייו המקצועיים, אבל הוא עושה זאת בתערובת של התנצלות נבוכה וגאווה. "זה מנוע אחר לגמרי, אני לא יודע להסביר אותו", הוא אומר, "נראה שזה משהו שאתה צריך להאכיל אותו בכמויות בלתי נדלות. אני רואה את הילד שלי היום, מנסה להעמיס עליו את התחרותיות הזאת שהיתה בי, את הרצון הזה להצליח. אני לא יודע איך ילד יכול לסחוב עליו כזאת מסה. הרבה מהכתיבה של הסדרה באה מהמקום הזה".

מהרצון להיות הכי טוב?

"לא, מהמקום של אותו ילד רעב. כשהייתי ילד, לפני התחרות הראשונה שהשתתפתי בה, סיפרתי להורים שיש תחרות בסיף, אליפות כפר סבא. אמרתי להם שאני בטוח שאני אקח מקום ראשון. אמא שלי ניסתה להוריד לי את הציפיות כדי שאני לא אפגע, היא אמרה שגם אם לא זה בסדר. אני זוכר שנורא כעסתי, כי מה זה ‘גם אם לא'. התחריתי וזכיתי במקום השני. ירד גשם זלעפות והלכתי מהאולם עד הבית, כל כפר סבא בגשם, עם אחי הגדול לידי והמדליה ככה", הוא מזדקף, מדגים תוך הבלטת חזה, "ואני הולך. עצם העניין הזה, לקבל הכרה, לקבל אישור", סגל מביט בעיניים בורקות, "זו כאילו הצלחה קטנה שהיא שלי. ילד שגדל בבית מאוד צנוע בסך הכל, ומשהו בדבר הזה תמיד מרגש אותי. מבחינתי, זה לכבוש משהו בעצמי. אלו הצבעים של הסדרה ויש שם גם כנראה געגוע לזה. זה מצליח לפרוט על מיתרים כנים".

לנטרל את הפידבק של הסביבה

בינתיים קשה שלא לתהות למה תוביל ההרפתקה הנוכחית בקריירה של סגל. הוא מעיד שיש לו נטייה לנטוש עיסוקים ותחומי עניין מאחוריו, כי "מה שמיציתי נגמר. מת". מצד שני, הוא מספר שאחרי שקיבל הצעה להמשיך לכתוב, החליט דווקא שלא לשנות את סדרי העדיפויות ו"לחזור לבסיס, למשחק".

יכול להיות שהדבר הבא שתמאס בו אחרי ההתנסות הזאת יהיה קריירת השחקן?

"לא", אומר סגל, ונשמע מעט לא משוכנע בעצמו, "מה שקרה עם הסדרה, העולם הזה של כתיבה, יש לו השלכה. אני יכול להגיד שאני מאמין שיש בי יכולות מסוימות לגבי כל מיני דברים, אבל זה פאתטי לדבר על עצמך במובנים כאלה, ואני גם מאוד מושפע מאיך מסתכלים עלי ואיך מגיבים אלי".

שחקן.

"בן אדם, מה זאת אומרת?"

רמות אחרות של רגישות.

"כי זה ברמות אחרות של נוכחות וחשיפה. דברים שאתה מול עצמך או מקסימום מול סביבה קרובה, משפחה, תגדילי פי 100 אלף - כי זה מול 100 אלף צופים. חוץ מזה, אצלי אין מתחת לרדאר. הכל אני מפנים, להכל אני מתייחס, הכל חשוב בעיני. כלום לא עובר לידי".

עצבים חשופים?

"מאוד. מאוד. אני כזה תמיד, מאז שאני ילד".

סגל מבטל תופעות כמו הצלחה מקצועית רבת שנים או אהדת קהל כגורמים שאמורים לנטרל את רגישות היתר. הוא מגלה כי גם בדברים שהוא מאמין שביכולתו לעשות, הוא מוכרח תמיכה כדי לבצעם. "הכל פונקציה של אם אני אשפוט את עצמי, אם אני אתן לעצמי דרור. זה כנראה תהליך שאני צריך לעבור - לדעת לנטרל את ההשפעה של הפידבק של הסביבה".

ומה זה, עניין של גיל? בשלות?

"אני בעיקר חושב שזה עניין של שחיקה ועייפות. כמו כל דבר שאתה לא מסוגל לפתור ברגע, בסוף אתה מתעייף ממנו, אתה עוזב אותו ונשאר רק מה שאתה. בסוף אני מתיש את עצמי ומשחרר ושם דברים יוצאים". הוא מחייך: "בהרבה דברים אני מבין כוח. כשאני מנסה לנתח אינטלקטואלית, אני מתבלבל. עד שזה לא בא בכוח, כשאני מתיש את עצמי או נכנס לאיזו פינה, אני לא יודע להשתחרר. ככה זה יוצא".

אז מה הלאה?

"כתיבה היא קצת פרי עץ הדעת, אבל זה גם עניין של החלטה. אני יכול להחליט שאני נח. עכשיו, רק לשחק, יש בזה המון חופש".

החוויה הזאת גרמה לך להשתנות כשחקן?

"אני לא חושב. אני אדם כל כך מקובע, דברים אצלי מתקבעים, וכדי לשחרר ולשנות צריך המון זמן ואני מאוד מהר חוזר לדפוסים שלי. זה כמו שאני מסוגל להגיד לעצמי לספור עד עשר אבל אז אני סופר אחת, שתיים, שלללושששש! ואז אני כבר מתפוצץ. כל מה שאני מנסה להגדיר לעצמי, איך להתנהג נגיד, זה ברור שאחרי שהגדרתי לעצמי זה יהיה בדיוק ההיפך. אני מקובע. את יודעת מה, לא מקובע, מוטמע. זה נשמע יותר טוב".

אז מה השלב הבא, אתה כבר יודע?

"אני יודע להגיד שכמו תמיד, בלבול זה השלב הראשון אצלי. כל פעם שאני עושה עוד משהו, מתקדם עוד שלב, בלבול הוא הדבר הראשון שאני נתקל בו. אני עכשיו בשלב הזה של הבלבול".

וכמה זמן ייקח לך להתעייף ממנו ולהמשיך הלאה?

סגל מחייך. "מי יודע?"